כשהבקלאוות הובילו לטבילת כלים

מהחיים

המקום: מקלט טרום מלחמות שייעודו האמיתי הוא מחסן / מכירות/  חדר מפגש / משחקיה לעת מצוא.

נשים יושבות דחוסות ודחוקות על כיסאות מאולתרים, מי תפספס מפגש שכנות משודרג באדיבות העירייה?

 לתוך המקום הדחוס הזה אנחנו משתחלות, מנסות לסמן לנו איזושהי טריטוריה שתוכרז כבמה אבל יותר מזה אנחנו לא צריכות .

החמימות הנושבת מהקירות, מספרת יותר מכל את הסיפור של השכונה: חלון מול חלון, דלת לדלת – אחות לאחות.

מתוך האטמוספרה הזו עולה אלינו שרינה.

שרינה נשלפת מתוך הדבוקה, מפלסת את דרכה  אל המטר רבוע שלנו.

שופעת חיוכים וברכות חינם, מטפחת בית קשורה בנינוחות, בגדים פשוטים שלא מתיימרים לספר אף סיפור מיותר.

היא שואלת רשות לפני שמתחילה ומה שיוצא ממנה מספר את סיפור השכונה כולה.

”יש לי שכנה בבנין,  מותק של אישה. היא עדיין לא זכתה לשמור תורה ומצוות, מה שקוראים בלשון העם: ’חילוניה’, אבל כולה נשמה.”

 כן, כן, שרינה. עלינו עלייך. כולך נשמה.

”בגלל שאנחנו גרים בבניין מאוד ישן, יש עדיין כמה שכנים שנשארו מהתקופה הראשונה של העיר, חוץ מהם כולם חרדים".

השכונה כולה מהנהנת  בקהל, יש הסכמה בוועד.

"מה שקורה זה שבגלל שהיא חילו– כלומר לא שומרת מצוות, היא הייתה קצת מנותקת מכולם, ואני חשבתי לעצמי שאולי היא מרגישה קצת לא נעים עם זה.

התחלתי לשלוח לה מדי פעם כל מיני תקרובות, דברים שהכנתי.

 הייתי שולחת את הילדים כל כמה זמן, אומרת להם תגידו לאתי זה ממני שיהיה לה לבריאות. בקטנה, כן? נגיד בקלאוות חמודות כאלה, גביניות לפני שבועות, וסתם כמה פוקאצ׳ות יפות שהכנתי למלווה מלכה".

אני מקשיבה ומתחילה להבין את גודל ה”בקטנה".

 ”ככה לאט לאט נוצר קשר, היא באה להגיד תודה, וכבר דיברנו, הקשר התחמם, ושמחתי שבזכותי יש לה עין טובה עלינו החרדים ועל הבניין בפרט.

 יום אחד אתי דופקת אצלי בדלת עם סיר חם, מריח כולו, בחיוך מאושר היא מרימה את המכסה של הסיר ואני רואה אורז צבעוני יפה עם עדשים מחייך אליי, והיא אומרת לי – ׳שרינה, הכנתי לך מג'דרה. את מפנקת אותי כל הזמן עם הדברים הטובים שלך, אני רוצה להביא לך גם׳.

לרגע אחד קפא לי החיוך, אבל רק בתוך הלב.

 ברגע השני דיברתי איתה, הסברתי לה בנועם, רק בנועם, שאני אוהבת אותה, ומן הסתם האוכל שלה אין כמוהו,  רואים גם על הצבע ועל הריח אבל  לי יש בעיה עם הכשרות, וזה לא קשור אליה בכלל, זה עניין שלי שאני לא יכולה לאכול מאכלים שנעשו בכלים לא טבולים  ומהכשרים מסוימים.

 ברוך השם שהשם שם לי מילים בפה, כי ראיתי שאתי מקבלת את זה בהבנה,  לא עשתה מזה עניין, פשוט החזירה את האורז היפה הביתה ובזה נחתם בינינו חוזה שקט: אני שולחת אליה והיא לא שולחת אלי.

ככה זה נמשך שנה שנתיים, מחילה, אני לא זוכרת בדיוק כמה כי אני ואתי כבר חברות טובות הרבה שנים.

יום אחד אני מכניסה לה הביתה עוגת שמרים טובה, אני אוהבת לדחוף הרבה שוקולד עד שנוזל.

 אני מכניסה אליה את הריח הביתה, כרגיל אנחנו מדברות קצת, והיא מספרת לי שהבן שלה בדיוק הגיע לבקר.

 אני מבינה עניינים, אומרת לה יפה שלום ומשאירה אותה להתחלק בשוקולד והבצק עם הילד.

בערב היא דופקת אצלי ואומרת לי, ׳שרינה, אני צריכה את העזרה שלך׳.

נו, עזרה אני מוכנה ומזומנה.

 ׳היום הבן שלי היה, ליקק את האצבעות מהשמרים שלך,  וכשהכל התחסל הוא שאל אותי מה אני מביאה לך. הסברתי לו שאת לא יכולה לקבל ממני כלום בגלל הבעיה בכשרות וכל העניין הזה עם הכלים. הבן שלי הסתכל עליי ככה ואמר לי: "מה אמא ,שכנה מכניסה לך  כל מיני דברים טובים כל הזמן ואת לא מחזירה לה? זה לא יפה. מה הבעיה, כלים? תטבילי אותם!" – הוא הלך הביתה לאשתו ואני שמחתי שקיבלתי מאלוקים ילד עם שכל, כי פתאום קלטתי שהוא צודק.

עכשיו אני רוצה שתבואי איתי להטביל את כל הכלים!׳”.

שרינה עוצרת לרגע, ההתרגשות שלה עולה ומדביקה גם אותנו, הדבוקה שבקהל משמיעה קריאות רווחה.

"ישתבח שמו באותו רגע צירפתי את בעלי למשימה, עשינו מבצע הכשרה, והכשרנו לאתי את כל המטבח מסיר ועד מקלף.

 אני לא יודעת של מי היה האושר גדול יותר, שלי או שלה.

רק לחשוב שבזכות כמה מאפים, בקטנה, זכיתי לגרום לאישה להקפיד על כשרות!

 אם חשבתי שבזה סיימנו,  שהגיע פסח, ואז כבר היה ברור לאתי שהיא מכשירה את הכל לפסח כדת וכדין , והפעם כבר לא בשבילי, אלא בשבילה ובשביל הילדים שקופצים מדי פעם לשבת על עוגת שמרים דחוסה בשוקולד".

 כבר אמרנו שאין מקום לזוז במקלט, אבל הרוח, לרוח יש מקום אינסופי.

———————–

מהבמה

 הבדים הצבעוניים יוצרים שביל ארוך לאורך הבמה.

מירי בדמות שרינה מעבירה משלוחים לאורך המסלול, אתי שזו חני מקבלת אותם בצד הנגדי.

עם כל משלוח שמגיע אתי מתקרבת צעד נוסף לכיוון שרינה.

 בסופו של דבר הן מתחברות באמצע והשביל כולו משנה צורה לכלי מטבח שיוצאים במחול הכשרה.

בסופו של מסע בדי השביל קושרים ביניהן בחיבור חזק, וממחישים שמכל ’בקטנה׳ יוצאת ׳בגדולה׳ מאד.

————————

 לקחת הביתה

 "הבובה הנופלת".

תרגיל מקסים ואהוב שמלמד לסמוך ולשחרר שליטה.

 מתחלקים לקבוצות של ארבע עד חמש בנות.

כל קבוצה מסתדרת במעגל קרוב, ואחת נעמדת באמצע.

 התפקיד של הבנות בקבוצה הוא לדחוף את הילדה שבאמצע מאחת לשניה, כביכול ”לזרוק” אותה כמו חפץ.

הילדה שבאמצע מתפקדת כבובה: לא מפעילה התנגדות או כוח, אלא נותנת לבנות לעשות בה כרצונם.

נותנים לכל אחת להתנסות בתחושה.

כמובן מכבדים את מי שקשה לה עם זה.

טיפ שלי: מנסיון, גם עם נשים התרגיל עובד מאד חזק.

————————-

משפט פלייבקיסטי

הקשבה – יוצרת.

חשוב: כל הסיפורים במדור אמתיים לחלוטין, רק הפרטים טושטשו.

התחברת? צחקת? רוצה לראות את זה קורה בלייב?

אם את רכזת תרבות – את מוזמנת לדבר איתי.

ואם את לא – פשוט תשלחי את הפוסט הזו לרכזת בקהילה שלך ותבואי למסור ד”ש במופע