עוד רגע אנחנו נכנסים אל חג הסוכות – שבוע שבו כמעט כל מה שמוכר, ידוע וקבוע בכל השנה משתנה לגמרי.
לא אוכלים במטבח ולא ישנים בחדר השינה. אין שום אפשרות לשוחח שיחה פרטית בלי שהשכנים ישמעו, ובוודאי שאסור להתווכח.
גם לא תמיד אפשר לשיר בקול רם: נשים – בגלל ההלכה; גברים – כי בסוכה הסמוכה ישנים והם עלולים לגזול שינה.
בקיצור, זה חג שבו מתארגנים מחדש, וכשמתחילים להתרגל – מפרקים הכול וחוזרים הביתה…
בתור אישה, בכל שנה מחדש הייתי קשובה למה שהחג דורש ממני. שהרי מדובר בחג, ויש אורחים וגם מתארחים, ומבשלים בלי סוף כי זה חג והמטבח פעיל יותר. יש חגיגיות גם במאכלים, ובכלל יש יותר זמן לישיבה עצלה ליד השולחן, ואי אפשר בלי שיהיה משהו על השולחן ובפה.
לכן בדרך כלל הצד הקולינרי היה הצד הפעיל יותר מבחינתי. לא תמיד נתתי את לבי לכך שבתור אישה זה חג כיפי לגמרי: לא צריכים להכין אותו מראש, החנויות פתוחות, ואפשר להחליט בבוקר על התפריט, לקנות ולהכין בלי לחץ.
זה חג נינוח לגמרי, גם להורים שהילדים שלהם בחופשה שבוע שלם, פחות מחודש לאחר החופשה הגדולה.
אבל כשקצת התפניתי לחשוב לא רק על התפריט, יכולתי לחשוב גם על בני הבית.
על אלו שישנים בסוכה הקטנה והצפופה שבמרפסת החדר הקטן בקומה הרביעית. אלו שצריכים לקפל מיטה כדי לשבת ולגרור כיסאות כדי לישון.
על אלו שישנים בסוכה הגדולה שעל הכביש בחניה. כל מי שעובר שם ומדבר בטלפון מעיר אותם, גם אם זה באמצע הלילה. כל מכונית שנוסעת מעלה להם את הדופק, כי אולי הנהג לא ישים לב שיש שם סוכה חשוכה ו"יעלה" עליהם, חלילה.
והחתולה השחורה, שארבה לשאריות האוכל, הלכה לחפש לה מקום אחר. רק שהג'וקים, העכברים ושאר מרעין בישין שמסתובבים על קרקע שאינה בית מטופח ונקי, לא יבואו לבקר בלילה ויעלו על המיטות…
אחת הסיבות שבשלה אנחנו יוצאים אל הסוכה ועוזבים בית יציב ואהוב, כדי לישון עם יללות חתולים, בלי מזגן ועל מיטה שמתקפלת מעצמה רק כי מישהו התהפך לצד השני – היא כדי להבין כמה ניסים היו לישראל במדבר, בדירת הארעי הקבועה שלהם.
הייתה להם ההגנה של הקב"ה, שסידר להם עננים שיעטפו אותם, ושום דבר לא פגע בהם ולא הפריע להם. לזכר הנס הזה אנחנו יוצאים לדירת ארעי ומעבירים אליה את מרב חיינו.
אבל נסו רגע לחשוב: לו הייתם צריכים לעזוב את הדירה שלכם לגמרי ולעבור לגור בסוכה הזו תמיד, האם עדיין הייתם יכולים לשיר ולשמוח, לאכול וליהנות מהסוכה בפרט או מהחיים בכלל?
אם לא היה לכם מקום מגורים קבוע ויציב פחות או יותר, האם גם אז היינו מצליחים לקיים את "ושמחת בחגך" בהידור?
סביר להניח שלא.
כל אדם זקוק לכך שיהיה לו מקום של קבע. שהוא ידע היכן הוא מניח את חפציו, איפה הוא אוכל והיכן הוא ישן. ועדיף, כמובן, בקביעות.
חוסר הוודאות וחוסר היציבות הם מוקש לחיים מסודרים, שיכולים להתנהל בנורמליות ובשגרה ברוכה.
על כן, מעבר לחגיגיות של החג על כל סמליו ומצוותיו, ומעבר לעובדה שיש לנו שבוע ויותר לנוח, לחוות את המשפחה ולקיים את מצוות "לישב בסוכה" בהידור בכל רגע ורגע – אפשר דווקא כשאנחנו מסיימים את החג הנהדר הזה לזכור להודות.
להודות שיש לנו מקום של קבע לחזור אליו, כי זה לא מובן מאליו.
זו מתנה בפני עצמה.
תודה, השם…
הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית
ליצירת קשר: 050-4102007, [email protected]
