להתיידד עם המלצר כדי להשיג עוד שניצל

לקח לי המון זמן להודות שאני מתביישת.

לפעמים,

גם את הבושה של הילדים לא מספיק הבנתי…

זה לא שהיא מתנהגת ממש חריג,

רק קצת ורק לפעמים וזו לא אשמתה, 

ככה סיכמנו, לא?

אז זהו שלא.

יום כיפור בבית הכנסת.

שירה צמה בקלות יחסית והיא גם מאוד אוהבת להתפלל בבית הכנסת,

אז רוב התפילות היא שם.

פתאום אני שמה לב שתהילה מתחמקת מהתפילה בבית הכנסת, גם אילה.

ברוב נדיבות הן מציעות לי לשמור על הקטנים.

בסדר, אני אומרת, תעשו תורנות. 

אילה עוד קצת קטנה, אבל תהילה אחרי בת מצווה והחברות שלה מהכיתה שמתפללות איתנו, נמצאות כל התפילה.

לא היתה תורנות.

הן שתיהן בחוץ רוב הזמן, בדיוק כמו בראש השנה,

ויש המון תירוצים…

כשאני יוצאת רגע לדבר איתן,

תהילה הולכת הביתה לישון – כואב לה הראש מהצום.

"היא צודקת", מסננת אילה, "אי אפשר להיות עם שירה בבית הכנסת. כשאת לא נמצאת היא כל הזמן שואלת מתפללות איפה אוחזים כי היא לא שומעת מספיק טוב, וסוגרת ופותחת חלונות, ולובשת ומורידה את הג'קט, ומתקרבת למחיצה, אפילו שזה לא המקום שלנו, וכל הרצפה טישויים"…

וואו.

זה המם אותי לרגע, השטף…

מרוב הלם אני עונה קצת בטיפשות, "היא עושה את זה גם כשאני נמצאת".

"לא בדיוק", עונה לי אילה, "כשאת איתה את מראה לה כל הזמן במחזור, ומזכירה לה לשבת במקום, או לא להסתובב ולהתעסק בכל מיני דברים, זה פחות נורא".

פחות.

הגדרה למה שהפך להיות חלק ממני.

אף פעם לא רגועה, תמיד עוקבת מה עם שירה, בפרט בחברת אנשים, תמיד אותו קפיץ דרוך, שמכווץ אותי מבפנים וגורם לי לנהל את החיים במקביל:

להיות באירוע, לפטפט, לחייך ולעקוב אחרי שירה, ככה, מזווית העין, ואז לזנק איתה לשירותים,

לראות שהיא שוטפת פנים, או להציל את המחותנת, או את היולדת שמטפלת בתינוק אחרי הברית,

 או סתם שתי נשים ששירה מתערבת להן בשיחה או בוהה בהן…

ברור שלא הכל קורה ביחד.

ברור שרוב הזמן הכל תקין.

רק שלא תתיידד עם המלצר כדי לארגן לעצמה עוד שניצל, כן, קרה.

נזכרת בטלפון עדין שקיבלתי מגיסתי, אחרי שבת שבה היא ארחה את שירה ותהילה.

"תהילה לא נשמה מרוב לחץ, אפילו כשקראתי לה הצידה ואמרתי לה שאני מכירה את שירה, ומאוד רציתי ששתיהן יבואו אלינו לשבת, זה לא ממש עזר…

היא כמעט לא אכלה וכל הזמן עקבה לראות מה איתה… גם כששירה נעלמה לאיזה חדר לשחק עם אחת הבנות משחק קלפים חביב".

תפילת נעילה.

אני עומדת בין שירה לתהילה – למזער נזקים.

תהילה נכנסה כשהיא ראתה שהיא בערך היחידה בגיל שלה שנמצאת בחוץ, ואחרי שהבטחתי לה שאני דואגת לשירה – זה לא קשור אליה.

אני מנסה להתרכז אפילו שלשירה דחוף באמצע "קדושה" להבין למה אומרים רק "אשמנו" ולא גם "על חטא".

יש כל כך הרבה על מה לבקש…

"יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות" – אני מתפרקת, בוכה את נשמתי.

"שתשים דמעותינו בנאדך להיות" ולא, אני לא חושבת בכלל על כל מיני גזרות קשות אכזריות,

רק חושבת על שירה, על תהילה, על הכאב של כולנו, על כל ההצעות למאיר שנתקעו בשאלות אם זה תורשתי או לא, ולא הוא עדיין צעיר, הרגע נהיה בן 21, אני לא מוטרדת, זה רק הכאב…

הכאב ששני מופרעי הקשב שלי לומדים קצת משירה ומרשים לעצמם…

הכאב שאני חשה כשאני רואה את החברות של שירה בוגרות, רציניות, איך הן גדלו כל כך.

הכאב של החלום הוורוד ההוא המנופץ,

וכן, אני יודעת שיש אנשים עם צרות, יש שכול ויתמות, יש ניכור ובדידות.

אני יודעת שהמחלקות האונקולוגיות מפוצצות, ויש משפחות עם  שיירה של חמישה ילדים לחתן.

אני יודעת,

ואני בוכה. 

כי הכאב לא סותר, וכל אחד והתפילה הפרטית שלו מול הקב"ה. 

אני בוכה,

כי גדלתי מספיק כדי להבין שזה כן אסון, האסון הפרטי שלי, ומותר לי לבכות כי אני בן אדם,

גם אני בן אדם, עם הכאבים והחולשות שלי, וההתמודדויות שלי.

וככה אני מול אבא שבשמים, היחיד שאולי רואה אותי, אותי ואת מה שעובר עלי.

"כי לך לבד עינינו תלויות". ואין בי פנטזיה שהיא תקום בוקר אחד והכל יהיה בסדר,

אני רק מבקשת כוח ואולי שיהיה קל יותר….

"איך את כל כך שלמה? איך את משלימה?"

 שאלה אותי קוראת נאמנה, לדבריה, במייל.

 אני לא.

אני מנסה להתמודד. יש רגעים שאני חזקה, יש רגעים שאני לביאה לוחמת, יש רגעים שלא אכפת לי מאף אחד. ויש רגעים שטישו על רצפת בית הכנסת כן. אני יודעת שהוא לא הטישו היחיד, יש עוד כאלו שזרקו כי לא היה להם אכפת, אבל הטישו של שירה מפרק אותי…

"לא משנה איך נפלת, משנה איך אתה קם"

כך אומר הפתגם.

ויש שיר ישן שמלווה אותי הרבה:

"לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב,

            לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכאב,

לשמוע חלילים ברוח החופשית,

                         ולהתחיל מבראשית…"

לתגובות, בתיה: [email protected]