התגובה של מעדיפה בעילום שם, אם לא אכפת לכן. בכל זאת, חשיפה… על "סליחה תלמידה שלי, שלא נתתי לך סיכוי"
"הי גילי תודה על השיתוף! מיוחד.
אשמח לשתף בזווית הראיה שלי.
כתלמידה, הייתי החלום של כל מורה בישראל. כלומר, חלום אימים.
ילדונת מחוננת+ ADHD חמור. אטרקציה…
תלמידונת שוחרת ידע, שנועצת במורה להסטוריה עיניים בורקות ולא מסיטה ממנה מבט, רק מוסיפה על דבריה כהנה וכהנה, מה שמדי פעם הוביל לויכוחים דו כיווניים… (מדי פעם בכמה דקות, כן?)
אם בתחילת שנה המורות לא הפסיקו להתפעל, מתישהו הן מאסו בפורמט והורו- שאלות והערות בסוף שיעור.
אתן יכולות לשער כמה הצלחתי להתאפק.
מעבר לזה- היו השיעורים שלא חצו את סף הגירוי האינטלקטואלי/ הרגשי, שם היתה הקטסטרופה האמיתית…
נדיר שהיה לי הציוד הנדרש, ככה שנקודת הפתיחה היתה גרועה.
בנוסף לזה, בדר"כ היו "עסקים" אם חברות (פעם התארגנויות חברתיות ופעם מריבה סוערת).
השולחן שלי נראה כמו פינת השבת אבדה בבריכה השכונתית.
נעצור כאן. שלא אהיה ח"ו חייבת בדיני שמים. 😅
תחשובנה, ובצדק, שרחמנות על המורה האומללה שכל חפצה הוא להעביר שיעור דינים/ אנגלית/ מה שלא יהיה,
ונגררת ל"הורדת ידיים" (מטאפורית!) עם תלמידה-לא-תלמידתית. אני הייתי מרימה ידיים, פונה לתחום הקולינרי נניח.
אממה, שמאחורי התלמידה הזו הסתתרה ילדה, צעירה, עם לב טוב ורצון אדיר להשביע את רצון המבוגרים.
ילדה שראתה את חברותיה יושבות ברוגע, ממושמעות, מצליחות, מתבגרות, והיא- מה?
ילדה שבלילות, במיטה, התחרטה מעומק הלב על אלף משפטים שנפלטו ממנה, בראש שלה היא שחזרה את היום שחלף, לפרטיו, ולא הצליחה להבין למה היא התחצפה למורה, ולמה היא צעקה על החברה, ולמה ולמה ולמה…. ואיך, שניה לפני שהיא נרדמה היא הבטיחה לעצמה שמחר היא לא תתנהג ככה! מחר היא תהיה הילדה הכי טובה בכיתה! ובעומק הלב היא ידעה שלא. גם מחר היא תתנהג ככה, בדיוק ככה. כי היא תינוקת, ולא יודעת לשלוט בעצמה, ובעייתית.
הלילות האלו- הם ה'מאחורי הקלעים' של ההצגות שהפקתי למורות, את החלק הזה הן לא ראו…
הן באו לכיתה, חמושות בספר דקדוק ושכפולים מוקלדים, ומצאו את עצמן מתגוששות עם לוחמת פרועת שיער.
מי מהן חלמה שהאפוד שלבשתי אינו אלא תעתוע, וגופי הקטן חש כאב כל צלקת…
גילוי נאות: לא זוכרת מה רציתי בדיוק לציין בתגובה שלי. סורי באמת. לא התכוונתי. היתה נקודה שממש רציתי להאיר…
אה כן:
אני ממש יכולה לעשות חלוקה ברורה בין המורות שהאמינו בי, שראו אותי מבעד להפרעה, למורות שלא.
יש לי חיישנים רגישים, אני מזהה בשניות.
מורות שראו אותי, את היכולות שלי, את האתגרים, את הרצון הטהור- איכשהו היו בי הכוחות להסתדר איתן, בלי השוואה למורות האחרות… פשוט ככה. זה יצר מעגל קסמים שהועיל לכולן- למורה, לי ולחברות…
היו כמה מורות, נשמות טובות באמת, שאפילו עשיתי אצלן שיעורי בית בקביעות.
לא אזכיר את המורות שלהיפך- לעגו לי פומבית, הענישו אותי באופן לא מידתי, ואני כמובן- מגיבה אימפולסיבית וכן הלאה עד הסוף המר.
מורה, גם לך יש בכיתה תלמידות כמוני, נכון? איזו דמות את מהווה עבורן? האם את המבוגר המאמין, המגדל, זה שמוציא מהן את הטוב? תאמיני לי, שווה להשקיע בנו. אנחנו מחזירות את ההשקעה בכפל כפליים. בהמון אהבה והכרת הטוב."
התגובה של חדוי לינדר על רזידנסי מספר 7 אוטוטו פה, במיקום עוצר נשימה!
"מרים!!!!!!!!
הבת מצווה של הבת שלי באותו שבוע :(((.
הרזידנסי מניר עציון עוד חקוק לי בלב ובנשמה.
ממליצה לכל אחת ואחת.
זה לא רק אומנות. זה חיבור לנפש.
יש לי עדיין את המכתב שכתבה לי חדוי הקטנה, את המכתב לעוד עשרים שנה, את לוח ההשראה.
אינסוף חוויות ודברים. עברו כבר 3 שנים נראה לי וזה עדיין חקוק לי בעצמות יותר מטיול בחו"ל.
יש בי חלום לעשות שמיניות ולהגיע."
התגובה של ירושלמית על "יש כאן פחות תחרות בביגוד, נראות, ואופנה מאשר במרכז": לגור בעפולה"
"אני פשוט בהלם מהמחירים שכת' כאן,
אני ירושלמית, גרה באחת השכונות מסביב לירושלים ושילמתי השנה 1250 ש"ח לגן גיל 2-3 עד השעה 4
כולל ארוחה לא מבושלת זאת אומרת בסגנון של סנדוויץ, טוסט, פעם בשבוע פסטה לבד וכו
הייתי בטוחה שזה המחיר הכי מופקע שיכול להיות!
אשמח לשמוע יותר……"
התגובה של שבי רגע על צריכה המלצה על נגר / חנות רהיטים
"שלום יעל, תודה על הפידבק החם, וגם על ההערה.
חשוב להדגיש משהו קריטי בהסתכלות על הדברים –
בשונה מאיך שהגדרת את האתר כ"פורום", שבי רגע הוא לא "פורום" אלא אתר, ולכן לא יכול להיווצר שום קשר משום סוג, גם לא ווירטואלי בין המגיבים פה – וזאת נקודה קריטית כמובן.
ובכל זאת, באופן כללי אנחנו מעדיפים לא לאשר תגובות גברים – אלא אם כן מדובר על מידע ענייני – מסירת שם ופרטים של חנויות מסוימת, שיכולה להועיל לשואלת, או תגובה חיונית – שאף אחת אחרת לא העלתה.
בתקווה להבנה 🙂"
התגובה של אמא לבחורי ישיבה על פרק 62: בנות בעייתיות
"בענין הציפיות מבחורי ישיבה, והשאלה אם זה בונה אותם או לא.
תחשבו על זה מזווית אחרת:
תחשבו על אשה צעירה שיש לה ילדים צפופים, והיא עושה מאמץ גדול לגדל אותם טוב.
כשהיא מגיעה לאמא שלה,
מה עוזר לה יותר –
להרגיש שאמא שלה מצפה שהיא תהיה סבלנית, שהיא תעשה את התפקיד שלה במאה אחוז, שהיא לא תבקש מבעלה עזרה כשהוא לומד, וכו' וכו'.
או שאמא שלה תעריך את הקושי שלה, את ההתמודדות, את המאמץ, ושתהיה תמיד במקום שרק רוצה להקל?
אני חושבת שלאמהות אין מודעות כמה חיי ישיבה, גם המינימליים כביכול, של שלושה סדרים, דורשים מבחורים המון המון מאמץ.
ואני מדברת על בחורים מעולים מישיבות מצוינות. לא על שוליים.
בעולם הישיבות יש לחץ משמעותי על בחורים, במיוחד בישיבות המובילות.
זה לחץ שנובע מסיבות טובות, אבל יש לו מחירים, ולדעתי הדבר האחרון שבחור צריך כדי לגדול טוב וכדי להתעלות בתורה, זה להרגיש שאמא שלו אולי מצפה ממנו ליותר. אחרת נוצר עוד לחץ, בדיוק במקום שאמור להיות זה שבו הילד טוב ונפלא ומוערך כמו שהוא.
אני מסכימה במידה מסוימת עם מי שכתבה שהציפיות מכל ילד אמורות להיות שונות, הענין הוא שאנחנו לא באמת יודעים מה הכוחות של כל ילד, ועם מה הוא מתמודד. ילדים לא ממהרים לשתף את ההורים בספקות עצמיים, ובטח שלא בכשלונות שיצערו את ההורים ויגרמו להם אכזבה.
לכן הדבר היחיד שנכון תמיד הוא להניח שהילד עושה את מירב המאמצים, להאמין בו, ואם הוא קצת נופל או לא מצליח – לתת לו את התחושה שהוא מאה אחוז, לחזק אותו בזה שכולם מתמודדים, ולא לתת לו את ההרגשה שמצפים ממנו ללמוד יותר או משהו בדומה.
זו לא רק טקטיקה, זו אמת עמוקה יותר – כי בגיל הנעורים הבחור אמור להתפתח כך שיעשה דברים מהרצון שלו. כשהוא עסוק בלרצות את ההורים – הוא פחות נבנה בעצמו מהפנימיות שלו.
וחוץ מכל זה – מבחינת הענין של לבוא הביתה:
לדעתי התפקיד של ההורים זה במאה אחוז לתת תמיד את ההרגשה לילד שהוא רצוי בבית. זה נכון לא רק לנוער מתמודד, אלא לא פחות לנוער הכי טוב מהישיבות הכי טובות.
כי כולם צריכים עוגן כמה שיותר חזק, כל בחור צריך.
אחד הבנים שלי, שלומד בישיבה גדולה ומוכרת, סיפר לי על חבר שחיפש להתאוורר לפני שבועות, ונסע לירושלים לכותל. המשפחה שלו גרה בירושלים – אבל הוא לא קפץ הביתה, כי הרגיש שזה לא יתקבל לגמרי בעין טובה.
אני חושבת שזה מצב מאד מאד לא בריא, אפילו לא עצוב.
חברים אחרים נסעו לים, אבל לבית לא הגיעו…
(אולי אם היו יכולים להגיע לבית ולבלות בו קצת בצורה 'חלקה', לא היו נוסעים לים?…)
בשורה התחתונה – זה לא שככל שנצפה מהילדים הם יגדלו יותר בתורה.
ואולי חלק מהטעות שהציפיה – גם הפנימית – צריכה להיות שילד יעשה כמיטב יכולתו כדי לגדול בתורה ובעבודת השם. אבל הדרך היא לא אחידה. ולמשל – לא לבוא הביתה הרבה, לא בהכרח שזה חלק מתהליך של עליה רוחנית. יש בחור שזה נכון בשבילו, ויש בחור שלא.
כך שאנחנו לא יודעים מה הדרך הנכונה בשביל כל ילד. הוא זה שיכול לדעת יותר מאיתנו.
התפקיד שלנו כאמהות הוא לתת לבנים אהבה וקשר (וגבולות. דבר שפחות מדברים עליו על בחורי ישיבה, אבל הוא חשוב. בזמנים שהם בבית נכון לדרוש מהם התחשבות ועזרה, זה חלק ממה שבונה את האישיות שלהם)
ולהתפלל כמובן.
וכשילד מתבגר – זה הזמן להשאיר את העולם הרוחני שלו, נקי לבחירות שלו. עם הכוונה, כמובן, אבל לא עם ציפיות שמפריעות בסופו של דבר לילד למצוא את הדרך האישית שלו."
התגובה של גדולות מהחיים על יש משפחות אחרות. אחרות.
"ללי וכל הבודדות-
בבקשה. תחפשו את מי כן לשתף. (אנשים אמיתיים, לא רק ניקים וירטואלים)
ליד מי להביא את עצמכן האמיתי. בלי לשמר את תדמית.
כי הכל כל כך מתיש. וזה עוד יותר.
אתן יודעות, לזאבים בודדים יש חושים נורא מחודדים.
תסתובבו בעולם ותחפשו את האנשים שמתמודדים גם.
שעוברים גם כל מיני דברים.
שיש להם הכלה, והבנה, וחיבוק להציע לכן.
הייתי בחורה שניהלה שיירת אחים ובית על הכתפיים.
בית שהתפרק לאיטו, אבל שמר על תדמית מושלמת.
והייתי בסמינר מעולה ותחזקתי חברויות רגילות ותדמית.
ואח"כ גם שידוך מושלם.
וזה היה כל כך מתיש.
אחרי החתונה למדתי לשחרר את הקשרים ששמרו על התדמית והאגו
ולחפש לי אנשים שמבינים את מה שעברתי.
כי מי שגדל בבית מושלם עם הורים מקסימים פשוט לא יבין כלום.
ויתמלא בביקורת, ותרגישי קטנה לידו.
אז אתן, שולחת לכן חיבוק. אתן גדולות מהחיים.
חכמות. גיבורות. אמיצות. לא מוותרות.
ובבקשה, תלמדו להיות גם חלשות ומשתפות."
