מה יהיה איתם בעתיד? הם יכולים להקים בית? או: פנינו לאן?

האמת שהתלבטתי מאוד איך להמשיך את הטור הזה.

סתם לתת עוד מידע?

יבש מדי, ולא ממש רלוונטי למי שזה לא קשור אליו באופן אישי.

לתת תיאורים מתבכיינים?

לא חסר.

הורים מתמודדים יום יום, שעה שעה עם הילדים.

עם הסביבה, עם מוסדות החינוך,

עם המבטים המצקצקים של "תחנכו אותו קצת"…

עם הבירוקרטיות.

אוי, הבירוקרטיות….

ביטוח לאומי – סיוט.

קופת חולים, התחיבויות, החזרים, תשלומים.

רדיפה אחרי תורים לרופאים, למטפלים, לאיבחונים.

לפעמים יש תור דחוף, קריטי – לעוד שנה…

ושוב הם החליטו לא לתת החזר על טיפולים…

ויש לילד 3 מטפלים בשבוע,  350-550 ש"ח לטיפול, תלוי בסוג הטיפול וכמה המטפל/מטפלת מנוסים בתחום. 

(ולפני שתקבלו התקף לב, אז זה המחיר הממוצע, יש הרבה יותר יקרים, יש שרלטנים בלי תעודות ועוד…)

רק תכפילו את הסכום ב-3 טיפולים לשבוע, ואז ב-4 שבועות בחודש וזו ההוצאה החודשית לילד אחד,

לא כולל מוניות, כי לפעמים המונית זולה יותר מדקות הטיפול היקרות כל כך.

ויש פקקים ואילוצים וגם כוח שנגמר…

ולפעמים,

 יש יותר מילד מאחד…

ואמור להיות על זה החזר אבל – "תשלחי דו"ח עם מטרות טיפוליות".

ו-"אמרו לנו שהוא בכיתת תקשורת, אז למה ריפוי בעיסוק?"

לכי תסבירי שבכיתת תקשורת אין ריפוי בעיסוק.

למה?

ככה.

ועד שקיבלת המלצה על מטפלת רגשית מדהימה, היא לא מאושרת בקופה שלך…

והפקידה גם לא תבין שלכל הטיפולים האלו צריך לקחת את הילדים,

צריך גם להחזיר,

ולדאוג בינתיים לשאר הילדים.

הרי יש לו אחים ואחיות שנמאס להם שאמא יוצאת רק עם…

כאבי הלב היומיומיים.

ייסורי המצפון על כל רגעי המשבר, על התגובות הלא חינוכיות / חסרות סבלנות.

תערובת של אשמה וכעס.

והחרדות,

החרדות הבלתי פוסקות מהעתיד –

מה יהיה איתם??

שאלה שלא גומרת לנקר ביום ובלילה.

בעיקר בלילה.

אז זהו,

שלא בא לי.

לא רוצה להתבכיין יותר, גם לא בשם הורים אחרים, מדהימים, גיבורי רוח שצועדים קדימה בלי לאות,

נלחמים בקירות, שוברים תקרות זכוכית רבות מאין ספור למען הילדים שלהם.

מרכינים ראש בענווה אין סופית.

מקבלים את הילדים, מכילים, עוטפים אותם באהבה ובמסירות אין סופית.

שותקים כשצריך לשתוק,

צועקים לפעמים כשצריך.

ובוכים בשקט,

בלילה,

רק לפעמים…

"אולי," אני מתקשרת לשבי דחוף,  ככה בערב סוכות, בין הטמבור וחניות הבגדים המפוצצות, כמעט שעה דיברנו –

"אולי נחזור לכתוב סיפור, סיפור שיספר את התהליך, את הדרך שעוברים ילדים על הרצף בדרך לחתונה, למקום עבודה, איך בכל זאת הם יכולים להתקדם.

ואיך אפשר לתת להם כלים בשנות ההתבגרות, להכין אותם וגם אותנו ההורים לחיי עצמאות.

"איך באמת?" שואלת שבי.

"את יודעת כמה קשה להורים ללמוד לשחרר? לסמוך? לתת להם להיות עצמאיים 

לטעות, ללמוד מהטעויות לגדול באמת…

ותכלס, זו השאלה שהכי מנקרת בראש להורים – לאו דווקא לילדים על הרצף – מה יהיה איתם בחיים? איך הם יתקדמו? איך הם ישיגו?"

"עד כמה זה ריאלי ואיך?" שואלת שבי, "צריכים להיות מחוברים למציאות".

אני מספרת לה מה אמרו לי אנשי מקצוע, יועצי נישואין, מדריכות כלות.

משתפת אותה בסיפור שסיפרה לי אמא לזו"צ חמוד, כן, על הרצף.

 ועוד שידוך לזוג שאחד מהם על הרצף – שהייתי קצת מעורבת בו מאחורי הקלעים…

"זה אפשרי." אני מתעקשת.

"רק תסתכלי על הספרות שלנו" אני אומרת לה, "כמה ספרים, טורים, לילדים ולמבוגרים שנוגעים סביב הרצף – צצו בשנתיים האחרונות, חוץ מספרות מקצועית, יש הרבה יותר מודעות…"

אז מה אתן אומרות?

נלך על זה??