"יש לך פשוט ילדה עם אופי": מתי נעלם החיוך?

אם נגעתי בצל צילה של הבנה ראשונה בלילה ההוא – הרי שהבוקר שבא אחריו לקח אותה בסערה וזרק לאחור לעוד חודשים ארוכים. 

השביעי לאוקטובר הגיח לחיינו משום מקום, בקול אזעקה עולה ויורד, בשמועות ראשונות מקפיאות. אי אפשר היה להבין דבר חוץ מזה שמשהו איום קרה, משהו שכמותו לא היה אף פעם. ככל שעברו השעות התחזקה הבנה אחת: קרה משהו חסר תקדים.

מוצאי שמחת תורה. הקפות שניות מבוטלות. תחושת אסון באוויר. השמועות הופכות קטסטרופליות, האירוע עודנו כאן, לא מוכרע עדיין, אי אפשר להבין מה התרחש; מדינה שלמה מנסה להבין מה מתרחש. ומתוך ים הפרטים,  הקריאות מעוטף עזה, השמועות וריח העשן, עולה רק ערפל סמיך של אי הבנה ואי ידיעה.

בתוך הכאוס אנחנו אורזים בשקט, מהר. רוצים הביתה. מבינים שאין דרך לצאת הביתה. בוודאי לא כשאיננו עם רכב. פורקים שוב. לילה שלם אני מחכה מדי שעה למידע חדש, מנסה כמו עם שלם להרכיב פזל. עד היום אנחנו מנסים. 

מול סיפורי אימה שאין להכיל, מול אובדן בסדר גודל אחר, שיגרת פינוי באזורים נרחבים וים הכאב הכללי שנפתח, את רק מודה על הזכות לשוב הביתה. מקבלת פרופורציה אחרת במבט על החיים. הכל מתגמד אז,  ואני מוצאת את עצמי יושבת עוד לילה ועוד, ערה עם ילדה צורחת עם חום, הקאות או בכי לא מובן, ובמקום להתחבר להבנה ההיא, של הלילה ההוא, במקום לשאול שאלות שהיו צריכות אז לבוא, אני תועה אל אזורי שליטה קוגניטיבית אחרים. חושבת מי אני שאישן בלילה כשחיילים נכנסים לעזה עכשיו. הבכי הזה, הלילות האלה נראים כל כך נורמליים מול מציאות לא נורמלית בחוץ, ואני נאחזת בחיי היומיום שלי, מנסה לייצר לנו עוגן בתוך הבית, לשמור על שיגרת יום יום רגועה, על אווירה של הכל בסדר.

השגרה החדשה הזו עליה ניסינו לשמור היתה מורכבת: היו בה החדשות, הראיונות והתמונות שנותנות לקטסטרופה צבע, מילים, ופסקול דרמטי;  היו אזעקות. והיה גם הביטחון הבסיסי הכלכלי שאבד; שלוש שנים בלבד לאחר הקורונה, שוב, מצאתי עצמי מאבדת מקום עבודה עם סגירת מוזיאון יד ושם – מי יודע עד מתי – על ידי פיקוד העורף, נדרשת לחשב מסלול מחדש. מוצאת את עצמי במשרה חדשה של יועצת לימודים. לומדת מקצוע חדש, נהלים, שפה אחרת, צריכה להוכיח הצלחה מידית באקסלים, ברישום, בכסף נכנס.    

ובתוך כל זה, נזנחו הבנות שכבר הבנתי. מחשבות שכבר חשבתי – התאדו. היינו עסוקים בלנווט בהצלחה בתקופה מורכבת, ומחשבות חסרות בסיס, חסרות אישור מאחר כלשהו שייתן תוקף לתחושת-האם שבי שמשהו מרגיש לי אחרת אבל אין לי דרך להסביר, מחשבות כאלו נדחו לזמן אחר, לתקופה אחרת.

זו היתה תקופת דמדומים כזו, שהופיעו בה גם קפיצות התפתחותיות של שולמית ואושר שקט, לצד סימנים מינוריים שהלכו והצטרפו אחד לאחד, עדיין מתחת לרדאר. 

בתקופה הזו הופיעה לאט לאט הידרדרות שקטה שעל תחילתה לא יכולתי לשים את האצבע.

מתי היא החלה שוב, לאחר גיל שנה, לבכות בלא הסבר, ומתי ויתרתי אני והורדתי אותה על הריצפה והיא המשיכה לבכות שם – התגלמות ההזיה מבחינתי כאמא – כי היא לא קיבלה נחמה, לא הגיבה אלי ורק התנגדה להחזקה? מתי התחלתי להחזיק אותה עם הגב אלי, כמו שמחזיקים תינוק קטן מאד לפעמים, משתפת פעולה באופן לא מודע עם ההתנגדות שהחלה להופיע בה לחיבוק? אני לא ראיתי את זה, משהו בי סירב לראות, פשוט הפכתי אותה ולא החזקתי בתנוחה המזמינה התרפקות. ידעתי בלא הכרה שהיא לא תישען עלי, שהיא לא תאפשר חיבוק. 

מתי נעלם החיוך, כמעט לגמרי?

מתי החלו ההברות להיעלם, לאט ובאופן מטריד?

מתי נעצרה התפתחות הפיזית, והיא לא עלתה במשקל יותר? 

ראיתי את כל זה ולא ראיתי. משהו בי עוד לא יכול היה לראות באופן מלא. מצב הרוח שלה הכאיב לי, שאלתי את עצמי אם לא הגזמתי עם שעות העבודה וניסיתי שוב ושוב לתקן. היא היתה מגיעה אלי לפעמים עם מצוקה בעיניים ואני הרגשתי אשמה. לקחתי אותה והצמדתי אלי קרוב, אבל היא כמעט ולא נענתה לחיבוק. חיפשתי תשובות, כמה אופייני לי, במישור הרגשי, לא עלה בי עדיין במודע הרעיון שאני מחפשת תחת הפנס הלא מתאים. 

אם שואלים אותי מתי החל הכל – זה אז. בסתיו-חורף ההוא, שנמתח החל מהשביעי לאוקטובר.

עוד ועוד סימני שאלה הצטרפו אז אחד לאחד, לא מורגשים, לא אצלי ולא אצל המטפלות, מצטברים אל מתחת לסף ההכרה ומתחילים לייצר סטרס, אבל אני עוד לא יודעת, מרגישה ולא מרגישה. זה עדיין לא נקלט. לקח לי הזמן לראות את הסימנים החדשים, המינוריים עדיין. השביעי באוקטובר על כל הנגזר ממנו – כולל מעבר לעבודה אחרת, תובענית וכוללת ובמשרה מלאה – הכל ניגן חזק מדי, בווליום גבוה מדי, והילדה שלי עם העיניים היפות נראתה לנו, לכולם – רגילה כל כך, נורמלית כל כך, אבל בתוכה החלה כבר אז להתחולל דרמה של ממש אך איש מאיתנו לא חיבר בין האיתותים שהופיעו; זו הייתה שפה שלא היכרנו, לא אנחנו ולא אדם כלשהו מסביב.

עוד מעט, יצטברו הסימנים האלה למסה גדולה מדי. עוד מעט לא נוכל שלא לראות. אלה היו  חודשים אחרונים בהם הכל היה רגיל, עדיין. משפחה רגילה. ארבעה ילדים. הכל נורמלי. משעמם. סטנדרטי.

אני זוכרת את האירוע הראשון שבו הלב שלי דיבר. עוד בלא הכרה, בלא הבנה מודעת מלאה, שמעתי את עצמי אומרת משהו שעוד לא העזתי באמת לדעת.

זה היה בקיץ, ברכבת. נסענו לחיפה. שולמית לא נחה לרגע. שוטטה ברחבי הקרון, טיפסה על כיסאות ריקים, עסוקה במשהו, לא ממש מגיבה לי, לא שמחה מדי, במין תיפקוד תזזיתי ועסוק מכדי להתייחס לקריאה כלשהי. שמרנו עליה בתורנות. הלכתי אחריה לאורך הקרון הלוך וחזור. היא נעצרה ליד אישה זרה במשקפי שמש ושמלה מודפסת, נעצה בה מבט ממוקד והאישה חייכה. ואמרה לה, "את חמו—"

שולמית היתה משלימה הרבה את המילה הזו פעם. "דה" היתה הברה שאמרה הרבה. מתי שמעתי את ההברה הזו לאחרונה ממנה? לא הצלחתי להיזכר. שולמית המשיכה להביט באישה  במשקפי השמש, ופתאום עלה בה מבט, כמו ילדה שמתעוררת מחלום רע, רחוק, כאילו לרגע שבה אלי. הגוף הקטן נרעד לרגע, בעיניה עמד אור. ואז היא צעקה, באושר: "דה!!"

קשה לי להסביר את תחושת הרווחה הפנימית שעברה בי באותו רגע. לא ידעתי  באיזה מתח אני נמצאת; גם באותו הארוע לא הכרתי בו. "את יודעת"? שמעתי את עצמי אומרת, הלב שלי דיבר, המילים זרמו ממני באופן עצמאי, כאילו לא אני זו שדיברתי, לא אני זו שחשבתי אותן: "יש לי הכרות עם ילדים על הרצף האוטיסטי. משהו קורה לה לאחרונה… אני דואגת. אבל כשאני רואה אותה איתך – אני רגועה". 

האישה הביטה בי ברוגע: "אני גננת של הגיל הזה," אמרה בביטחון של אדם שיודע מה שאומר, "זה נראה שיש לך פשוט ילדה עם אופי. היא עסוקה לפעמים, לא תמיד מתאים לה לענות… אבל כשמתאים לה היא מתקשרת. תראי איזה קשר עין יש לה… איזה מבט! היא נהדרת!"

האישה בשמלה המודפסת ירדה בתל אביב. אנחנו המשכנו לחיפה.

ולא שאלתי את עצמי אז מאיפה הבאתי את המילים האלה, שנאמרו שם ברכבת. ולא חשבתי עוד.

זו היה סוף תקופת הדמדומים ההיא. חוסר ההכרה השקט שלנו עמד להגיע אל קיצו.

שבועיים אחר כך, כבר ידענו.