פרק 129: לא הילדה שלהם

"שיר לא אכלה כל הבוקר." אמא של דיני עדכנה כשהוא חזר בצהרים. "נראה שהיא לא מרגישה טוב."

"היא לא אכלה ממש שום דבר?"

"שום דבר. כשריקי אכלה, שיר לא רצתה."

החופש הגיע, ואיתו המיני מחנה של ריקי. אתמול היו מתנפחים רטובים באחת עשרה בבוקר, והיום תוכנית באולם בית הספר רק בשעות הצהרים המאוחרות. שיר מרוויחה חברה בבוקר.

יחיאל שם תפוחי אדמה בצלחת של יונתן. "תודה על האוכל שהכנת." אמר לאמא של דיני באותה תחושה עמומה שאין טעם במילים. כבר כמעט שבועיים שחמותו המבוגרת מגיעה מדי יום לטפל בשיר ולבשל לכולם.  

בחדר הבנות דפדפה ריקי בספר הזכרונות הטרי, מספרת ומסבירה באוזניה של שיר.

"שיר," יחיאל נכנס לשם. "סבתא ספרה לי שאת לא מרגישה טוב. באמת ככה?"

היא הנדה בראשה לחיוב.

"כואב לך משהו?"

היא הסתכלה בו כאילו אינה בטוחה איך עליה להגיב.

"סבתא אומרת שלא אכלת כלום. זה באמת ככה?"

הפעם היא הנהנה.

"ושתית?"

לא הייתה תגובה.

"את צריכה לשתות, שלא תתיבשי." ריכך את קולו. "זה חשוב. ריקי, תפסיקי לכמה דקות עם הספר זכרונות. שיר צריכה לשתות. אני אכין לך תה, שיר."

דלת הבית נפתחה. שושי הגיעה, ולאחריה אלישבע. "ש-לום!" היא הכריזה. "מה יש לאכול?"

"תפוחי אדמה ועוף." אמא של דיני פנתה ליחיאל שבחש סוכר בכוס. "אני מקוה ששיר תשתה את התה ותרגיש יותר טוב. שתהיה רפואה שלמה. להתראות, ילדים."

בדרך כלל היא מחלקת אוכל בצלחות לפני שהיא יוצאת, נשארת כמה רגעים ועוזרת לו בהתארגנות הראשונית של הצהרים.

אולי רק נדמה לו שהיא עזבה את הבית כועסת. אולי היא פשוט מותשת יותר מהרגיל. אתמול שאלה את דיני מה עם הזוג מהצפון שהיה אמור לבוא ולהכיר את שיר. דיני ענתה שיש עיכוב ובינתיים הם לא מגיעים.

יחיאל הוסיף מים פושרים לכוס, והושיט אותה לשיר. "תשתי לאט לאט." אמר לה.

שושי בקשה שהוא ישים לה אוכל, אלישבע התלוננה שאין לה מקום לשבת, וארי ייבב.

יחיאל שחרר אותו מהעגלה, והכין צלחת לשושי. בבוקר אמרה לו דיני שקשה לה המצב של הספק. גם הוא כבר לא מסוגל לכך. דיני לפחות לא כורעת נטל ההחלטה. כבר מתחילה ברור לה מה מבחינתה נכון לעשות.

אולי גם הוא צריך להיות כמוה, להיות בהסתכלות נקיה, לא להרתע מלהכניס את עצמו למחויבות שהיא מן הסתם רצון השם.

"אין לשיר איפה לשבת." אמרה ריקי.

"איזה יופי. גם לי אין." התרגזה אלישבע.

"אבל שיר לא מרגישה טוב."

שיר עמדה באמצע המטבח, נראית אומללה.

"ריקי, לכי איתה לספה." אמר יחיאל. "שיהיה לך נוח, שיר."

כשהתיישב סוף סוף הוא בעצמו מול צלחת, ליד השולחן בסלון. הגיעה אליו שיר, היא הסתכלה בו במצוקה.

"מה יש?" שאל.

המצוקה בפניה התעצמו.

"את רוצה משהו?"

היא רק תלתה בו מבט.

"שתית את התה?" הפעם היא הנהנה.

"את מרגישה לא טוב?"

שפתיה התעוותו, פניה הוריקו.

הוא רץ לאמבטיה כדי להביא קערה, ופספס בחצי שניה. פרץ של קיא ניתז לצדדים.

"שיר הקיאה?" אלישבע הגיחה מהמטבח.

"אל תבואו לכאן." הוא ניסה להישמע רגוע, מסכנה שיר. "את צריכה להקיא עוד?" שאל אותה.

היא הסתכלה בו באומללות. נתזים נראו על הספה, על הכסאות הסמוכים. העיתון שעל השולחן היה מנוקד בטיפות קטנות. המנה שעוד לא הספיק לטעום ממנה תלך ישר לפח.

"אף אחד לא לבוא לכאן." הוא הזהיר את הילדים. חסרות לו רק טביעות רגליים בכל הבית. "איך את מרגישה, שיר?"

שפתיה רטטו.

הוא עייף מלנסח שאלות של כן או לא.

"לפעמים מרגישים יותר טוב אחרי שמקיאים." שוב התאמץ להשמע סבלני יותר ממה שהרגיש.

סנטרה של אחייניתה של דיני היה רטוב, שערותיה דביקות.

"כדאי לך ללכת להתקלח." הוא אמר. "ריקי, את יכולה לעזור לה. נכון?"

"בטח." הבכורה שלו הייתה כולה נכונות ורצון טוב.

"תביאי לשיר בגדים ומגבת, ותכיני לה מים קצת חמים, שיהיה לה נעים. אילה, אמרתי לא ללכת לסלון! כולם להשאר במטבח עד שאגיד לכם שאתם יכולים לעבור!"

כששיר כבר הייתה באמבטיה יחד עם ריקי, הוא רוקן את הצלחת עם מנת הצהרים החמה לפח וניקה את השולחן. אחר כך עבר עם מגבונים על הכסאות שהתלכלכו, תוהה על המרירות שמלאה בפתע את כולו. זו לא הפעם הראשונה שהטיפול בילדים מרחיק ממנו את ארוחת הצהרים.

שיר לא ילדה שלו, אבל בשבוע הנוסף הזה של טיפול בה עד להחלטה לכאן או לכאן, הוא בחר מעצמו.

אולי נהיה לו רע בגלל האסוציאציה השלילית שלו מהקאות.

הוא היה אז בן שתים עשרה, לא יותר. אמא חיכתה לו שיחזור מהחיידר, כך התברר ברגע שנכנס. לרחלי היה חום, צריך לקחת אותה לרופא. אמא לא יכלה, הרופא אמר לה לשכב במיטה, כבר המון ימים.

'למה ששפרה לא תקח אותה?' הוא התמרמר.

'עליך אני יותר סומכת.' אמא לא וויתרה. 'קבעתי תור לעוד חצי שעה. תגיד לרופאה שרחלי נוגעת הרבה באוזן, כנראה שיש לה שם דלקת. הרופאה תבדוק אותה ותיתן מרשם לאנטיביוטיקה. זה לא מסובך.'

'אני לא יודע ללכת לרופאים.'

'אז עכשיו תדע. תהיה לך מצווה של כיבוד הורים, וגם מצווה שבזכותך אבא יכול ללמוד.'

הוא חיפש במטבח משהו לאכול, מתוסכל. הוא תכנן לקרוא אחרי צהרים ספר שלקח בהשאלה.

חדר ההמתנה היה עמוס בילדים חולים מלווים בהורים.

'צריך שאבא או אמא יבואו.' העירה המזכירה כשראתה אותו מחזיק את רחלי.

'אמא שלי אמרה שאני אקח אותה.'

'אני לא בטוחה שהרופא יכניס אתכם, אבל אתה יכול לנסות.'

רחלי יבבה. הוא ניסה להרגיע אותה ולא הצליח, נתון למבטים של כל האנשים הממתינים. הוא הושיט לרחלי בובה שאחת הנשים הציעה לו. רחלי לקחה את הבובה והפסיקה לבכות, ואז הקיאה פתאום בקשת גדולה, על הבובה, הכסאות של קופת חולים, העגלה שלה, הבגדים של האנשים שעמדו קרוב, ועל תינוק שזחל על הרצפה.

יחיאל ליקט חלקי קליקס מהרצפה המלוכלכת. הוא כן זוכר גם את אבא שלו לוקח אותו עצמו לרופא, כשהיה קטן. בשנים שאחר כך אמא שלו חשבה שאם יש ילד גדול בבית, לא צריך לבקש מאבא לבטל את הכולל של אחרי צהרים בשביל רופא.

"קבלתי הכי קצת תפוחי אדמה." התלוננה אלישבע.

"תהיי עכשיו בשקט!" הוא אסף אל הפח פסולת מהרצפה, ושלף מגבונים נוספים מהחבילה. מהאמבטיה שמע את ריקי, מעודדת את שיר שעוד מעט בטח תרגיש טוב יותר.

היא לא הילדה שלהם, שיר.

הכל הפוך, ובעוד שעה יחיאל חוזר. הבלגן מפריע לו בכל פעם מחדש, ובפרט בימים האלה.

"משעמם לי." התלוננה אלישבע.

"אז תסדרי פה קצת בסלון או שתדיחי כלים."

"אוף, אמא!"

"לפחות אל תתלונני!"

דיני נשענה בעייפות על השיש. אולי היא צריכה לקחת ברזל. מה יהיה שהבית ככה? – כל יום מאבק חדש על הסדר. מרכז הסלון היה נקי מהשאר. גם בין כל מה שהתגלגל שם, ניכר על הרצפה שהיא נשטפה אתמול, יחיאל ניקה שם, אחרי ששיר הקיאה.

לפחות שיר כבר מרגישה די טוב.

מחרתיים עירית תרצה לשמוע מהם תשובה סופית, ויחיאל עדיין לא החליט.

"עכשיו מסדרים." דיני התנתקה מהשיש. "כל אחד מסדר ארבעים חפצים, ואחר כך מקבל עוגית חיוכים."

"יש!" יונתן נחת ליד המגנטים.

ריקי בררה אם מגנטים זה נקרא, או שלא, כי אוספים אותם תוך רגע. אלישבע הכריזה שתפוסים לה הלורדים. שושי ליקטה גם היא לורדים, ושיר הרימה מכוניות משחק.

דיני הסבירה מה נקרא חפץ ומה לא, פישרה בין אלישבע לשושי, הודיעה שמספר העוגיות שאפשר לקבל הוא בלתי מוגבל, הרימה את ארי שייבב בלול ולקחה אותו לחדר להנקה.

די קלוקל מבחינתה להרשות לילדים לאכול כמות כזו של עוגיות, אבל אין לה כרגע דרך אחרת לארגן את הבית. יחיאל נהיה עצבני מהבלגן, ואיפשהו, השאלה אם לקחת את שיר או לא, נהיית כרוכה אצלו גם עם תחושה של בית הפוך.

כשסיימה לטפל בארי פגשה בסלון שהרצפה שלו כבר פנויה ברובה. אלישבע הודיעה שהחבילה האחרונה של העוגיות כמעט נגמרת, ושאלה אם יהיה אפשר אחר כך ביסלי במקום. דיני הסכימה ונעמדה לחתוך ירקות במטבח, משהו שיאזן את הרעלים בכל זאת.

כשיחיאל הגיע, הסלון היה מאורגן ונקי. יכולה הייתה לראות איך הוקל לו. גם לה מפריע בלגן, אבל אצלו זה ברמת אחרת.

הסדר נשמר פחות או יותר גם ללילה, כשיחיאל שוב הגיע הביתה. "סיימתי את הפרק שהייתי תקוע איתו." הוא סיפר לה כשהוציא מים קרים מהמקרר.

"שמחה לשמוע, ברוך השם."

היא חיכתה על הספה, בתחושה וודאית שהוא עומד לדבר על הדילמה שמילאה כל חלל בבית.

"אז מה אתה אומר?" שאלה כשהוא נכנס לסלון. "החלטת?"