"הן קלטו את הפחד, התחילו לדבר אליי בזלזול והגבירו את הצחוק"

מהחיים

יש את הסיפורים האלה הפשוטים, היומיומיים, שהם לא אוטובוס שהתפרק לשניים ולא רגל זהב שירדה מהשמיים, סתם, קטנים, בינינו לבין עצמינו, אף אחד לא יודע אפילו.

 והם כל כך גדולים!

 כזה הביאה לנו נועה.

היא עלתה לבמה, שברירית כזו, עדינה, הקוקו שלה אסוף בפשטות בגומיית שיער שחורה, סוודר כחול רכוס מעל צווארון לבן משולש.

כל כך עדינה שבתחילה לא הבנו איך זה מתחבר לתפאורה.

התפאורה: מועדונית לילדי רווחה.

צוות  מטפלות ומדריכות – נשים ובנות שמחזיקות על הכתפיים מסעות חיים ששוקלים הרבה.

הן התאספו כדי לשחרר קצת את המסע המאתגר שהן סוחבות באהבה ובאמונה.

בפרופיל המדומיין למדריכות מועדונית – נועה הייתה נראית קצת שונה בפסיפס.

היא עלתה לבמה קצת מאופקת, אולי מהוססת, אבל בכל אופן זיהינו את הניצוץ בעיניים, שכבר מספר חלק מסיפור.

"אני חדשה כאן". היא פותחת וכבר אני מזהה את הנהוני ההזדהות בקהל המצומצם.

על המצח שלהן היה רשום: ׳הוי, תמימה, אין לך מושג מה מחכה לך׳.

”בהתחלה הגעתי חדורת שליחות. ידעתי שאני רוצה להיות הבן אדם הזה שמציל את הבנות,  שעוזר להן, שעושה להן טוב.

ראיתי את עצמי שרה להן, אופה איתן עוגיות, עושה להן צמות ובאופן כללי הופכת את החיים שלהן לגן עדן.

תוך יום יומיים הסבירו לי הבנות במעשים ולא במילים מה התפקיד של מדריכה באמת…

​וזה היה הגדרת התפקיד שלי: שק חבטות.

אז התחלתי לחטוף. חוצפות מכל מיני סוגים, התפרעויות מהסוג שאסור לפרט ווהשתוללויות שגרמו לי לתהות למה לא שמעתי בקול אמא שלי ולמדתי ראיית חשבון כמו כל הבנות הנורמליות.

כבר התחלתי לשקול את דרכי.

אחרי כמה שבועות עברנו מקום. מועדונית חדשה.

הצוות הטיפולי הכין אותי לכך שכל מעבר קשה לבנות האלה ובטח הן יחוו את זה בצורה קשה, שאולי תהיה רגרסיה, ועוד כל מיני מילים מקצועיות כאלה מתואר שני בעבודה סוציאלית, למשל הן אמרו שהבנות עלולות לעשות 'השלכה'.

סך הכל מילה יפה.

​חבל רק שאף אחת מהן לא הסבירה לי שכשהן אמרו 'השלכה', הן התכוונו לזה פשוטו כמשמעו.

כי מה שקרה זה שהבנות התחילו פשוט להשליך חפצים. מכשירי כתיבה, נעליים, כסאות, את החיים עצמם.

זה התחיל כמשחק, המשיך למריבה שיצאה משליטה ועבר להתפרעות של ממש. אני הרגשתי מיותרת וחסרת אונים, לא הצלחתי להשתלט על המצב.

​השיא הגיע ביום שבו הן החליטו להפוך את חדר השירותים לפארק מים.

הן נכנסו פנימה, פתחו את כל הברזים עד הסוף, והתחילו להשפריץ מים לכל הכיוונים. כל מי שהעז לעבור במסדרון חטף מטח ישיר לפנים. תוך חמש דקות המועדונית נראתה כמו הסחנה, ובתוספת צרחות וקריאות קרב שהרגיש לך שאת נמצאת יותר בג'ונגל מאשר באיזה חדר אחד שהיה אמור להיות מרחב נעים ומטופח.

עכשיו הסיטואציה היא כזאת: המים עולים, הילדות יוצאות משליטה ואני עומדת שם. אני המדריכה. מה שאומר שאני המבוגר אחראי פה, ומזה נובע שגייסתי את כל הסמכות הדמיונית שלי ואמרתי בקול רועד: ׳בנות, להפסיק. בבקשה׳.

​טעות קריטית.

​באותו רגע החגיגה האמיתית התחילה.

הפוקוס עבר אליי. הן קלטו את הפחד, התחילו לדבר אליי בזלזול והגבירו את הצחוק שכבר היה פרוע ממילא.

 ואז זה הגיע. המנהיגה של החבורה נעמדה מולי, הסתכלה לי לתוך העיניים וירתה את משפט המחץ:

​'מי את בכלל שתגידי לנו מה לעשות?!'"

נועה עוצרת את המונולוג ובולעת את הרוק. לא קשה להרגיש שהחוויה עדיין צורבת לה.

בעלות התואר השני בקהל מפריחות מבטי הכלה.

"נפגעתי. באמת שנפגעתי. הלכתי משם, משאירה את הבלאגן והכאוס לתפוח לתוך עצמו, מצאתי לי פינה מבודדת והתחלתי לנהל דיון קיומי עם עצמי על השאלה שהציבה בפני אותה ילדה.

חשבתי לעצמי: ׳מי את? רגע מי אני באמת? איזה מין מדריכה אני אם אני לא מצליחה להשתלט על אוסף ילדות קטנות ממני בהרבה שהחיים הטביעו אותן חזק? מי אני בכלל? מה אני שווה?׳ ככה המשכתי במלאכה והנמכתי את עצמי עוד ועוד, עד שכבר לא נשאר ממני כמעט כלום.

כשהגעתי לגובה הנמוך הזה שמעתי מבחוץ הדים מהמהומה, גלים באים והולכים עוברים לי ליד האוזן, מרביצים לי בלב.

מתוך זה, ברגע אחד משהו בי נדלק.  מצאתי פתאום את העשתונות האבודים.

נעמדתי מול עצמי וחשבתי: ׳מי אני? אני נועה!! בחורה שמשתדלת, שרוצה לעזור, אני פה כי אכפת לי! אני רוצה להמתיק קצת לבנות האלה את החיים, אני יכולה ואני מסוגלת!׳.

באותה דקה של מחשבה הבנתי משהו עמוק: הערך שלי לא נקבע על ידי ילדות, אני זו שמגדירה את עצמי. החלטתי שאם כבר לשלוט בהגדרה אז ללכת על כל הקופה: אני חזקה, אני יודעת בדיוק מה אני עושה פה.

עם המילים האלה בראש יצאתי מהפינה חזרה אל איזור האסון.

לא צעקתי ולא איימתי, פשוט עמדתי שם ודיברתי בצורה מאוד ברורה ורגועה, עם גב זקוף שאומר בלי מילים: אין כאן משא ומתן.

ואז קרה הפלא: הבנות הבינו את השדר. המילים בכלל לא היו העניין כאן.

כשהעברתי שדר של חוזק – זה בדיוק מה שעבר אליהן. הבנות סגרו את הברזים, לקחו מגב וייבשו את הים.

מאז, הכל הרבה יותר קל, אני ממש אוהבת את הבנות, באמת, הן דבש.

נראה לי שאני יורדת מהרעיון של הסבה לראיית חשבון”.

מהבמה

כאן היה מתבקש להשתמש בטכניקת ה"מראה".

חני עומדת מול מירי (שמגלמת את נועה) כמו מראה חיה.

​שתיהן זזות בו-זמנית, באותן תנועות בדיוק, כמו השתקפות.

​הן מדברות במקביל, כשהטקסט מצטמצם לשתי מילים בלבד באינטונציות משתנות:

​(בלחישה מפוחדת) "מי אני?…" – "מי את?…"

​(בטון מזלזל של הילדה) "מי את?!" – "מי אני?!"

​(בטון מהסס, מחפש) "מי אני… מי אני…"

​(בקול מתגבר, בטוח וכריזמטי) "אני!" – "אני!"

משהו לקחת הביתה:

משחק משעשע ויצירתי.

מתאים יותר לקבוצה.

​מוציאים משתתף אחד אל מחוץ לחדר.

​שאר הקבוצה מחליטה על מקום ספציפי בעל אופי מסוים. (לדוגמה: ג'ונגל, תחנת רכבת בשעת עומס, בית חולים, או תור לרופא שיניים.)

​הנציג חוזר לחדר.

​ אסור לאף אחד להגיד את שם המקום, ואסור לפנות אל המשתתף ישירות.

​חברי הקבוצה צריכים להתחיל לתקשר ביניהם בהתאם לאווירה של המקום.

למשל, אם זה ג'ונגל – המשתתפים משמיעים קולות של קופים, מגרדים בגב, או נזהרים מ"נחשים" על הרצפה.  

אם זו תחנת רכבת – כולם מדברים בלחץ, מסתכלים על השעון וממלמלים "איפה רציף 4 ".

​המטרה של הנציג: לנחש כמה שיותר מהר איפה הוא נמצא רק לפי האנרגיה בחדר.

​ממחיש איך שדר וסביבה משפיעים עלינו בלי מילים מפורשות.

משפט פלייבקיסטי:

באלתור, הדבר היחיד הבטוח הוא הרגע הזה.

התחברת? צחקת? רוצה לראות את זה קורה בלייב?

אם את רכזת תרבות – את מוזמנת לדבר איתי.

ואם את לא – פשוט תשלחי את הפוסט הזו לרכזת בקהילה שלך ותבואי למסור ד”ש במופע