"הישג!"
מכריזה רחלי בטלפון,
"דיתי הסכימה להתקלח עם הטוש!"
"איך זה קרה?" אני מתעניינת. מכירה את כל הניסיונות, הטיפולים, המבצעים והפשרה – היא מתקלחת בישיבה מתחת לברז ורחלי שוברת את הגב…
"היו לי אורחים בחג-שבת, אח שלי בא לירושלים לרב'ה, זוג + 4 ילדים, עוד אח שכר דירה ורק לאכול – עוד 7 נפשות, בקיצור, פתחתי אולם שמחות," רחלי צוחקת, "לפני שאת מרחמת עלי, גיסות שלי הביאו אתם חלק משמעותי מהאוכל, אבל הבית היה נראה במוצאי שבת שה' ישמור…
הגברים לא היו למרבה המזל, אז הכנסנו את דיתי עם עוד בת דודה לאמבטיה לבריכה ארוווווכה עם קצף וכו', שפכנו שני דליי מים על הרצפה. כשסיימתי לשטוף נזכרתי שהצמד-חמד עדיין מורח קצף על הקרמיקות באמבטיה, ודיתי בתרועות של צחוק "ציירה" עליו "פרצופים מצחיקים" כמו שהיא הכריזה.
אז גיסתי החמודה, נכנסה לקלח את הבת שלה, והציעה גם לדיתי לעשות לאמא הפתעה בתמורה היא הבטיחה לדיתי 2 צמות….
אני עדיין בהלם, דיתי התקלחה עם הטוש, עשתה קצת הצגות אומנם, ש"נכנס לה בעיניים וזה חם וזה קר", אבל בגבול הסביר והנורמלי. תחרות עם הבת דודה – ותוך חמש דקות היא היתה עם פיג'מה ובצייתנות מדהימה היא התיישבה להסתרק, הרי הבטיחו לה שתי צמות.
"מאמי," ככה היא אמרה לי, "את צריכה לכתוב פתק לגננת שהתקלחתי עם הטוש. גיסות שלי היו קצת בהלם, כל החג עם המדרשים שהיא שפעה על מתן תורה, הויתורים על המשחקים, העזרה, השולחן שהיא ערכה עם בת דודה יותר גדולה, מכל זה נכתוב שהיא התקלחה עם הטוש?
אף אחת מהן, למרות שהן יודעות, למרות שהן השפיעו עלי ביומיים האחרונים אין ספור עצות בכל מיני תחומים – לא מבינה שזה מכלול ולא בעיה + בעיה + בעיה ועוד כמה בעיות נלוות. עדיין הן לא הצליחו להבין את גודל ההישג…"
"תקשיבי," רחלי מנסה להתנצל, "בתקופה האחרונה אני נגמרת.. לא יכולה ככה להתכופף זה ממש מאמץ עליון המקלחות שלה ולא כל כך תואמות את המצב שלי…"
"מה את מתנצלת??? אימהות אחרות בכזה מצב היו מקלחות פעם בשבוע…"
"ניסיתי כל פעם בעדינות להגיד לה שממש כואב לי הגב להתכופף, והיא אמרה לי "זה בטח בגלל שעוד מעט יהיה לנו תינוק או תינוקת, חברה שלי בגן אמרה לי…"
"זה משגע אותי", אומרת רחלי, "אם היא הייתה הולכת לגן אידיש בשכונה זה לא היה נושא לדיון, לילדות בגן אין מושגים כאלו, בגללה גם מנדי ושרוליק התחילו לשאול שאלות.."
"אבל אמרת שרוב הצוות בגן חסידי, וערכי ושמור"… אני מתפלאת ולא יכולה שלא לעקוץ, "גם אצל הליטאים יש כאלו ערכיים ושמורים"….
"זה לא הצוות, זה הילדות בגן, בסוף זה שיבוץ של העירייה וכל מי שמצהיר שהוא חרדי, לא משנה באיזה רמה, נכנס…"
"ככה גם בכיתה של שירה…" אני מרירה.
"למזלי, הגננת הממש חמודה של דיתי עשתה ממש עסק שלם מהפתק, גם היא מודעת לבעיה שיש לי עם המקלחות, היא סיכמה עם דיתי על מבצע תמורת כל פתק על מקלחת בטוש, בעמידה, דיתי מתרגשת כל כך…. בינתיים זה עובד יפה." רחלי נאנחת בהקלה.
"סייעתא דשמיא ממש!" אני אומרת לה, "תיראי איך הקב"ה מרחם עליך".
"בתיה" רחלי פתאום מגמגמת, "אולי, אולי טעינו? אולי דיתי לא ממש… היא התקדמה כל כך, גם עם התחושה, גם עם התקשורת, את יודעת שראיתי אותה כמה פעמים משחקת עם הבנות דודות כל כך יפה…"
" אני לא יודעת," אני עונה ברכות, "אף אחד לא באמת יודע, אבל עשיתם אבחון מאוד מקצועי, ואין ספק שהיא התקדמה כי את אמא נדירה ממש, תחשבי אבל שלא היית יודעת, לא לומדת, לא מקבלת הדרכה, איך היית מגדלת אותה?
רחלי, אנחנו חייבות לשמוח בכל התקדמות ובכל הישג ולהחזיק את שתי הקצוות של החבל, כל הזמן, גם לתת להם מקסימום כלים ומיומנויות 'נורמליות' כי בסוף הם חיים בעולם הזה, וגם להכיל את כל הקשיים שלהם…"
"והילדים הבאים?" הקול של רחלי כל קטן, מסכן, מותש…. אני יכולה לדמיין את החרדות שבאות אליה כל לילה, כל יום, את התחושה האיומה שאין, אין כוח להתמודד עם עוד אחד…
לא רוצה לשתף אותה שאני לפעמים בוכה ממש כשאני מתפללת עליה, שהכל יעבור בשלום שיהיה ילד בריא ושלם, יודעת שהיא לא תהיה רגועה עד גיל שלוש, אפילו אחרי, שהיא תחפש כל הזמן סימנים…
"מאיר וחנהלה היו אצלי בחג," אני מספרת לה במקום לבכות איתה, "יהודה הקטן מתוק מדבש, והוא היה בהתחלה די מסויג והלב שלי נפל, מאיר היה צריך להזכיר לי שהוא לא ראה אותנו חודש ובגיל הזה זה הרבה זמן…. כל החג- שבת עקבתי אחריו, איך הוא מחייך, כמה הוא מחייך, האם הוא יוצר קשר עין, איך הוא מגיב לדלת שנטרקה בעוצמה מהרוח, במה הוא מתעניין… אין לנו דרך להתמודד עם החרדות האלו בלי אמונה…"
"די עם הכבדות הזו!" אני מכריזה, מכריחה את עצמי להיות קצת יותר קלילה ואופטימית, "יש סיכוי שנפגש?"
אנחנו קובעות לצאת ואני חוזרת למשרד, רבע שעה במרפסת באמצע יום עבודה זה קצת מוגזם, אבל כשרחלי מתקשרת אני עונה, תמיד עונה, אפילו שהיא צוחקת עלי שאני גם חברה וגם שוויגער.
יש משהו שגורם לי לגונן עליה, במיוחד עכשיו.
בערב יבואו אברימי ומלכי וכוכבים בעיניהם, "יש לנו משהו לספר…" אברימי יגיד בשקט במטבח, אני אחבק את מלכי בהתרגשות, ואני אדע שהחרדות והתפילות שלי קיבלו מטען נוסף.
"אל תהיי שוויגער," אברימי מזהיר בצחוק, "בלי מיליון עצות".
"אני שויגער עם תעודה," אני אענה לו, "ועיצות אני מחלקת רק אם משלמים לי…."
לתגובות, בתיה: [email protected]
בתיה המיוחדת,
נגעת בי בטור הזה… גם אני בוחנת את הקטן שלי מאה פעמים ביום. לא עובר יום שאני לא אומרת לבעלי: "התינוק הזה לא על הרצף… " החרדה קיימת…
גם לגבי המושגים שהילדים נחשפים אליהם. אנחנו משפחה מאוד שמורה(ליטאית…) וזה מתסכל לשמוע מהילד שלי על כל מיני דמויות, או כל מיני מושגים… מתפללת שבהמשך, בישיבה, יהיה שמור יותר. אבל יש בזה גם צד חיובי, הילד שלי לומד שאנחנו בבית סוג של גאוות יחידה. לנו? יש רק פלאפון כשר! הוא לומד לדעת שלא כל מה שהוא פוגש בתלמוד תורה(בבית אנחנו קוראים לו "חיידר" …) הוא טוב. לפעמים אני חושבת שדווקא בגלל שהוא על הרצף זו הזדמנות עבורו ללמוד איך להבחין בין טוב לפחות טוב. ברוך ד', הצוות הוא ברמה רוחנית גבוהה. הוא כן יודע לומר לחברים משפט כמו: "זה מהסרטים. אנחנו לא קשורים לזה". או "טוב, אתה יותר אוטיסט אז קשה לך בלי סרטים" (משפט שהוא הגה…) מתפללת בכל יום שד' יעזור לנו לחנך את הילדים שלנו ליראת שמים טהורה יחד עם למידת כישורים חברתיים, יכולת וויסות, וכו' וכו'…
תודה רבה על הטור המיוחד, מצפה לו כל שבוע!
זה קשור אלייך??
הארגון לא קשור לבתיה, ונראה שהוקם אחרי פרסום הסדרה של בתיה פה.
בכל אופן, התפעלתי ממש!!! כ"כ יפה שמורידים את זה למעשה, הייתי משוכנעת שזה מתאים לבתיה המדהימה:) ואם את אומרת שהיא לא קשורה וזה נוצר בעקבות הטורים שהיא מעלה אז בכלל זה מדהיםםםםם
שלח לחמך…כי ברב הימים תמצאנו
מי יודע בתיה כמה טילי טילים של זכויות נוצרו בזכות המילים הטובות והכנות ששפכת כאן בבמה המכובדת הזאת?