"אמרתי ליחיאל –" היא התחילה והתחרטה. היא לא יכולה להגיד לאבא שהיא כבר אמרה לבעלה, ושלשניהם ברור שאי אפשר לסמוך על העזרה הכלכלית מההורים. בפרט לא כשהמצב הבריאותי של אבא נוגס יותר ויותר גם מהפן הכלכלי. "אני אגיד לו." המשיכה במקום זה. "תודה רבה, אבא."
כשהיא ברכה עם יונתן ברכת המזון – חזקי התקשר. היא לא ענתה לשיחה.
אחר כך מוטי. פעמיים. היא הזכירה לעצמה שיחיאל צודק. אם משהו ממש דחוף, ינסו להשיג אותה דרכו.
הכינה בקבוק לארי, הלבישה פיז'מה לאילה, ועזרה ליונתן להתקלח.
שושי אמרה לה משהו שהיא לא הצליחה לשמוע.
"מה יש, שושי?"
שושי הסתכלה לכיוונה של שיר בהבעת מצוקה, ושוב דברה בקול נמוך.
דיני התאמצה להקשיב, קולטת רק חצאי מילים. למה שושי לא מדברת נורמלי? שיר מספיק רחוקה כך שהיא תוכל ללחוש בלי שהיא תשמע.
לא פיר שחוסר הסבלנות שלה יצא דווקא מול שושי. גם ככה הילדה הזו נדחקת לצד.
"בואי." היא הכריחה את עצמה להגיד, ונכנסה עם בת השבע לחדר הורים. "מה יש?"
"עד מתי אני אהיה בחדר של הקטנים?"
"כנראה שלא עוד הרבה זמן." דיני עטפה את כתפה. שושי שקטה כל כך, היא לא שמה לב עד עכשיו שהיא מוטרדת מהשינוי, אבל גם עכשיו היא לא באמת יכולה להתפנות אליה כמו שהייתה רוצה. אין לה כוח לכלום.
"קשה לך שאת שם?" היא שאלה בכל זאת.
"אילה מעצבנת אותי בכוונה. היא כל הזמן בועטת למיטה שלי."
"תגידי לי כשזה יקרה בפעם הבאה."
"והיא מלכלכת לי את המיטה, וכל הדברים שלי בחדר בנות."
"לא ידעתי. אבל שושי, שיר כנראה תלך מכאן בעוד כמה ימים."
"לאן?"
"מחפשים בשבילה משפחה."
שושי הנהנה. דיני נשקה לה. "באמת כל הכבוד שאת מוותרת לה על המיטה שלך." היא צריכה לקנות בימים הקרובים איזשהו ממתק או הפתעה קטנה אחרת לשושי, משהו שלפחות יבטא הכרה בוויתור שפחות או יותר נכפה עליה.
יחיאל השכיב את יונתן ואילה. ארי נרדם עם בקבוק בעגלה. דיני פינתה את השולחן במטבח וניקתה אותו.
"מה אמרת הבוקר לעירית?" היא שאלה בשקט את יחיאל כשנכנס למטבח. "עד מתי אתה מסכים ששיר תהיה כאן?"
"לא דברתי איתה."
"מה?"
"התקשרתי ללשכה כמה פעמים. המזכירה אמרה שהיא לא נמצאת ושהיא תעביר לה את ההודעה."
"כנראה שהיא הייתה כל הבוקר בחוץ."
"כן, אבל זה קצת מוזר. כי בשבוע שעבר סכמנו ששיר תהיה פה עד היום. היה אמור להיות שעירית מבחינתה כבר תדאג לה למשפחה אחרת. אני אתקשר אליה מחר."
"מה אתה רוצה לומר לה?"
יחיאל הניד בראשו, נראה מוטרד. "שזה בסדר ששיר פה עוד כמה ימים, כדי שיהיה לנו זמן לחשוב בצורה יותר מסודרת."
"אתה מתכוון – לחשוב על אומנה???"
"לחשוב האם להשאיר אותה כאן עד שימצאו לה משפחת אומנה טובה." הוא ענה בלי חיוך. "אל תלחצי עלי, דיני."
"אני רוצה לדעת מה קורה." למחרת הוא התקשר לעו"סית מיד בבוקר, לפני שנכנס לכולל. "סכמנו ששיר תהיה אצלנו עד יום ראשון, עד אתמול."
"אתה באמת רוצה להוציא אותה?"
"זה מה שסכמנו."
"כן, אבל גם דברנו בסוף שבוע שעבר."
"לא סכמנו משהו אחר."
העו"סית השמיעה אנחה. "אני שומעת."
"אז מה קורה?"
"הכל בסדר. אני מטפלת בעניין של שיר. כרגע עדיין לא מצאתי לה משפחת אומנה מתאימה, אני בתהליכים של חיפוש בשבילה."
"משפחת אומנה?"
"רק מה?"
"לא דברנו על קלט זמני?"
"לגלגל אותה ממשפחת קלט אחת למשפחת קלט אחרת? לא חבל? תקשיב, יחיאל. הכל בסדר. שמעתי שאתה רוצה להוציא את שיר, ואני מחפשת לה פתרון."
"סכמנו בהתחלה על שבועיים, ואחר כך על שבוע נוסף. לא אמרת לי שאולי תשאירי אותה יותר זמן אצלנו."
"אני עושה מה שאפשר. משפחת אומנה הן לא מהרגע להרגע. זה לא שיש מאגר מושלם של משפחות מתאימות לכל ילד שנזקק אליהן. גם אתה לא רוצה שאשלח אותה למשפחה לא מתאימה."
אז עכשיו היא מגלגלת את האחריות עליו?
יחיאל יצא מהרכב. "לא מגוחך שלפני שלושה שבועות בקושי הסכמת לשלוח אותה אלינו, ועכשיו את בעצם כופה עלינו להשאיר אותה?"
"לא. זה לא מגוחך." היא התרגזה. "לפני שלושה שבועות לא הכרתי אתכם, וגם עכשיו אני לא כופה עליכם כלום. אני מחפשת לה משפחה. אמרתי לך. אגב, כמה אחים יש לאשתך?"
"חמישה."
"ובאמת אף אחד לא יכול לקבל לאומנה את הילדה המסכנה הזו? היא לא אשמה במה שקרה לאמא שלה."
"כולם לא יכולים." הוא ענה מתונות. "כל אחד מסיבה אחרת."
"הבנתי. טוב, אני מבחינתי מחפשת משפחה בשבילה. אעמוד איתך בקשר."
מבולבל, הוא החזיר את הטלפון לכיס.
זו הייתה אמורה להיות שיחה עניינית. כנראה שהעו"סית נפגעה מההערה שלו. זו הבעיה שלה. הוא צדק במה שאמר.
אולי היא ציפתה שהשיחה של יום חמישי תשפיע עליו, שהוא יחליט לקחת את שיר כדי להקטין את הסיכוי שתיווצר אצלה הפרעה פוסט טראומתית.
האירוניה שהוא באמת שוקל את הענין, הוא רק רצה לדעת קודם לכן להיכן שיר תגיע אם הוא כן יחליט להוציא אותה מיידית מהבית.
יחיאל עלה במדרגות לבית המדרש. הגיוני שעו"סית משאירה אצלם ילדה שסוכם מראש שהיא תשהה אצלם תקופה מוגבלת? כך הרווחה מתנהלת?
הוא צריך למצוא דרך לברר את הענין.
שלמה דרוקמן סיפר פעם שאחותו קיבלה שני אחים לאומנה. הוא ידבר איתו עכשיו.
"אתה רוצה לקחת ילדה לאומנה?" את שלמה הוא מצא במקום הקבוע שלו. הוא נדהם כששמע מה יחיאל רוצה ממנו.
"רק שוקל את זה. זו קרובת משפחה של אשתי."
"למה היא צריכה אומנה???"
"היא התייתמה. אין לה הורים."
"מה אתה אומר! מי אלה?"
"משפחה לא חרדית. אתה לא מכיר."
"מה אתה אומר!"
"אז מה אתה אומר, הזדמן לך לשמוע מאחותך איך הייתה ההתנהלות עם הרווחה?"
"שם היה סיפור קשה. אחותי הוציאה את הילדים בסוף."
"למה?"
"ההורים אנשים בעיתיים, והם היו מדי מעורבים. לאחותי כאב להוציא את הילדים, אבל היא אמרה שעם ההורים כבר לא היה אפשר. היא אומרת שזה הדבר הקשה באומנה, אתה יכול אולי לקבל ילד נוסף לבית, אבל להתמודד עם הורים בעיתיים ברקע זה כבר דבר אחר לגמרי."
"כנראה שלא תמיד זה ככה."
"אצלכם לא, זה מה שבטוח… אתה רוצה לדבר עם גיסי?"
"יכול להיות. יש לך את המספר?"
לא סובלת את העוסית!!!
מי ששמע פעם על משפחות קלט, יודע שאלו הנהלים. הרבה פעמים השהות אצל משפחת קלט יכול להתארך, מדובר על קביעת חיים לנשמות, לא במציאת בית מלון למגורים. מובן מאוד שלוקח זמן למצוא משפחה מתאימה לסיפור המדויק. זאת גם המציאות בשטח.
הכותרת ממש לא קשורה.
מפנה….
אבל העו"סית עם תגובתה חסמה אותו מלומר מה שהתכוון מלכתחילה….
הנה מה שתגובה של אנשים עושה…
ואני לא מסכימה עם ההערה לגבי העו"סית, בסה"כ נראה שהיא התנהגה מאד יפה וברגישות עד עכשיו וזה שהיא לוחצת לקיר את יחיאל ….אולי זה גם מחוסר ברירה ואולי בגלל יחס לחרדים?…מי ידע…
או שהיא יודעת משהו שאנחנו לא יודעות
נשמע שהחבר כוילל הזה-כלומר אחותו, תיקח את שיר לאומנה…
רק אני חושבת שאולי יחיאל ימצא בעצמו לשיר משפחה אומנת?
אולי האחות של החבר מתאימה לשיר?
בעיני זה יכול להיות מקסים, יחיאל לא רוצה לזרוק את שיר ולהתעלם, הוא פשוט לא מרגיש מסוגל לעשות את זה בעצמו, אבל למצוא לה מקום טוב – הוא בהחלט ישמח.
אני דווקא לא חושבת.
זה נשמע שהוא רוצה לשמוע מהגיס איך זה לגדל ילד אומנה, מה הקשיים ואז לשקול בינו לבינו,
בלי שדיני תדע כי אם היא תדע שהוא רק שוקל הלחץ יהיה בלתי אפשרי.
גם ככה מלחיצים אותו נורא.
לא יפה מצד העוס"ית.
ואני נורא אוהבת את התהליך של יחיאל.
כמו גבר קלאסי- מבחוץ ממשיך לומר לא מוחלט אבל אם אשתו תכיר אותו טוב היא תדע שמתחילים להיות אצלו סדקים בהחלטיות.
ואם דיני תהיה טיפה יותר חכמה ותפסיק לדחוק בו ולראות מול עיניה רק את האינטרסים שלה-
יכלו להיות שבסוף הרצון שלה יתממש.
אני רואה את זה המון בחיים האישיים שלי.
ברגע שאני מפסיקה לדחוק בבעלי ונותנת לו את מלוא הזמן והמרחב- פתאום הוא גם חושב כמוני בכל מיני דברים למרות שמזמן הפסקתי לומר לו אותם…
איך שאת צודקת! אני באמת סמכתי על שרי שתעשה את זה כמו שצריך. היא מתארת מאוד יפה את הראש הגברי. אין הרבה סופרות שיודעות לעשות את זה… ונכון, שכנותנים באמת לבעל את המקום להחליט – מרוויחים מזה.
היי שרי יקרה,
ראשית כל- תודה ענקית על סיפור יפיפה כתוב באומנות וכישרון.
אני נהנית מהסיפור שלך בכל שבוע מחדש-
הכתיבה שלך נעימה, רגישה ומלאת עומק, ואת מצליחה לגעת בנקודות יומיומיות בצורה כל כך מיוחדת ואומנותית.
יש משהו בדרך שבה את מפתחת את הדמויות ואת הדינמיקה ביניהן שממש מושך להמשיך לקרוא, ואני ממש מחכה כל שבוע לפרק החדש.
ובכל זאת, רציתי לשתף בתחושה שעולה אצלי (ואולי גם אצל אחרות):
יש איזו תחושה לאורך הקריאה כאילו מסתתר איזה סוד גדול או התפתחות דרמטית שעדיין לא נחשפנו אליה,
אבל בפועל כל שבוע אנחנו נשארות בעיקר בתוך השיחות, וההתלבטויות שכבר נחשפנו אליהם או דומות להם, מבלי שינוי עלילתי משמעותי.
לפעמים זה גורם לי קצת אכזבה, כי אני מצפה שמשהו “יתקדם” או יתפרץ בעלילה.
חשבתי שאולי אם הייתי יודעת מראש שזה הסגנון המכוון של הסיפור – שאין בהכרח יעד של טוויסט גדול או התפתחות דרמטית, אלא יותר התמקדות בחיים עצמם, בשיחות ובהתלבטויות – הייתי מצליחה להיכנס לזה אחרת, ולהנות יותר מהחוויה כפי שהיא, בלי לצפות למשהו אחר.
אולי זו גם תחושה שעוד קוראות חוות, ואם זה אכן מכוון כך – יכול להיות שעצם ההבהרה הזו תעזור לנו לקרוא מתוך מקום יותר משוחרר ולא לחכות כל שבוע ל”מה יקרה עכשיו”.
ומצד שני, אם כן אמורה להיות התפתחות משמעותית בהמשך הסיפור – נשמח מאוד לדעת שיש לזה כיוון ושעוד מחכה לנו משהו בהמשך.
תודה רבה על הכתיבה שלך ועל ההשקעה בכל שבוע!!
איך את כותבת יפה..מכבדת ומבקשת. אהבתי:)
כל מילה
אני בטוחה שאת הפה של עוד רבות חוץ ממני
רק לי מרגיש איזשהו עקצוץ שאולי האבא של שיר יהיה ההתפוצצות כפי שהגדרת??
ממש כך!! שרי תפתרי לנו את החידה?
אהבתי את הניסוח הנעים שלך!
עלילה ממש יפה.
אבל הפרקים ממש קצרים והפרק הזה מרגיש במיוחד.
ל'אני',
קראתי בתשומת לב מה שכתבת, הערכתי גם אני את האופן שבו כתבת והגדרת.
אני מנסה לשים את האצבע על הנקודה שהעלית:
בנוגע לאורך ולסגנון הכתיבה – כתבתי בפרק 91 בעמוד השני של התגובות.
מעבר לזה – קשה לאמוד עד כמה התחושה שאת מתארת נובעת מסגנון הסיפור, וכמה מקצב הפרסום שלו. אני מניחה שגם מזה וגם מזה.
בכל אופן, מקבלת את הבקשה למקד מעכשיו, מה הכיוון של הסיפור, ולמה יש לצפות.
אז כמו שהסברתי בתגובה לפרק 91 – הסיפור עומד להיות בן שני חלקים. שני ספרים בעצם, בעזרת השם.
החלק הראשון של הסיפור מתקרב לסופו. החלק הזה הוא על התהליך מה'בום' של הפטירה של טובה, טראומות העבר שצפות, הקונפליקט מול שיר, והתגלית בנוגע למה שחזקי הסתיר במשך שנים, שיוצרת קונפליקטים חדשים.
מה שעדיין לא התפרסם: לקראת סיומו של החלק הזה, יש החלטה של פתרון לשיר, והתחלה של יישום הפתרון הזה.
החלק השני – איך החיים של דיני מתגלגלים בעקבות ההחלטה הזו, והבחירות שהיא עושה בעקבות מה שקורה.
לשאלתך, האם מצפות דרמות, תגליות, וכו' – אני לא ממש יודעת לענות. חושבת שזה תלוי בצורת ההגדרה.
לדוגמה – האם העובדה שאחיה של דיני חושב הפוך ממנה ביחס למה שהיה בעבר, נחשבת לדרמטית?…
אני מניחה שבין הקוראות יש דעות לכאן ולכאן.
מקוה שעכשיו זה ברור יותר, ותודה שפרטת גם ממה את כן נהנית:)
שרי שלום,
תודה רבה על התגובה המפורטת ועל הזמן שהשקעת בלענות לי, אני באמת מעריכה את זה מאוד.
ההסבר שלך עשה לי הרבה סדר ונתן לי הבנה טובה יותר של הכיוון הכללי של הסיפור,
זה עוזר לי גם להתבונן על הקריאה בצורה יותר רגועה ופחות מצפה להתפתחויות דרמטיות כל שבוע.
ושוב תודה על ההתייחסות, האומנות וההשקעה כל שבוע מחדש!
ברצון.
הסיפור הזה דורש השקעה גדולה ממש, כדי לדייק את הדמויות והתהליך, והשיח עליו חשוב גם בשבילי.
דווקא אני חושבת שהעוסית בסדר גמור.
א. זה באמת לא לעניין להעביר אותה למשפחה זמנית.
ב. חשוב למצוא משפחה טובה.
ג. אולי היא מקווה שהעיכוב יגרום למשהו מהמשפחה לקחת אותה…
לא מבינה למה אתן מחפשות תפנית בעלילה והתקדמות, בעיני כל פרק מעניין בפני עצמו, השיח הבין אישי הזוגי/ עם האחים/גיסים, הכל כתוב באומנות ובהבנת הנפש!! לי למשל עלו דמעות בפרק הנוכחי כשקראתי את השיח בין דיני לשושי, לקחתי לתשומת לב, להיות עם יד על הדופק מי צריך עכשיו את התושמת לב, את הפרס הקטן וכו‘.
כתיבה מדהימה!!!!
תודה שרי
תודה שבי