"אמרתי ליחיאל –" היא התחילה והתחרטה. היא לא יכולה להגיד לאבא שהיא כבר אמרה לבעלה, ושלשניהם ברור שאי אפשר לסמוך על העזרה הכלכלית מההורים. בפרט לא כשהמצב הבריאותי של אבא נוגס יותר ויותר גם מהפן הכלכלי. "אני אגיד לו." המשיכה במקום זה. "תודה רבה, אבא."
כשהיא ברכה עם יונתן ברכת המזון – חזקי התקשר. היא לא ענתה לשיחה.
אחר כך מוטי. פעמיים. היא הזכירה לעצמה שיחיאל צודק. אם משהו ממש דחוף, ינסו להשיג אותה דרכו.
הכינה בקבוק לארי, הלבישה פיז'מה לאילה, ועזרה ליונתן להתקלח.
שושי אמרה לה משהו שהיא לא הצליחה לשמוע.
"מה יש, שושי?"
שושי הסתכלה לכיוונה של שיר בהבעת מצוקה, ושוב דברה בקול נמוך.
דיני התאמצה להקשיב, קולטת רק חצאי מילים. למה שושי לא מדברת נורמלי? שיר מספיק רחוקה כך שהיא תוכל ללחוש בלי שהיא תשמע.
לא פיר שחוסר הסבלנות שלה יצא דווקא מול שושי. גם ככה הילדה הזו נדחקת לצד.
"בואי." היא הכריחה את עצמה להגיד, ונכנסה עם בת השבע לחדר הורים. "מה יש?"
"עד מתי אני אהיה בחדר של הקטנים?"
"כנראה שלא עוד הרבה זמן." דיני עטפה את כתפה. שושי שקטה כל כך, היא לא שמה לב עד עכשיו שהיא מוטרדת מהשינוי, אבל גם עכשיו היא לא באמת יכולה להתפנות אליה כמו שהייתה רוצה. אין לה כוח לכלום.
"קשה לך שאת שם?" היא שאלה בכל זאת.
"אילה מעצבנת אותי בכוונה. היא כל הזמן בועטת למיטה שלי."
"תגידי לי כשזה יקרה בפעם הבאה."
"והיא מלכלכת לי את המיטה, וכל הדברים שלי בחדר בנות."
"לא ידעתי. אבל שושי, שיר כנראה תלך מכאן בעוד כמה ימים."
"לאן?"
"מחפשים בשבילה משפחה."
שושי הנהנה. דיני נשקה לה. "באמת כל הכבוד שאת מוותרת לה על המיטה שלך." היא צריכה לקנות בימים הקרובים איזשהו ממתק או הפתעה קטנה אחרת לשושי, משהו שלפחות יבטא הכרה בוויתור שפחות או יותר נכפה עליה.
יחיאל השכיב את יונתן ואילה. ארי נרדם עם בקבוק בעגלה. דיני פינתה את השולחן במטבח וניקתה אותו.
"מה אמרת הבוקר לעירית?" היא שאלה בשקט את יחיאל כשנכנס למטבח. "עד מתי אתה מסכים ששיר תהיה כאן?"
"לא דברתי איתה."
"מה?"
"התקשרתי ללשכה כמה פעמים. המזכירה אמרה שהיא לא נמצאת ושהיא תעביר לה את ההודעה."
"כנראה שהיא הייתה כל הבוקר בחוץ."
"כן, אבל זה קצת מוזר. כי בשבוע שעבר סכמנו ששיר תהיה פה עד היום. היה אמור להיות שעירית מבחינתה כבר תדאג לה למשפחה אחרת. אני אתקשר אליה מחר."
"מה אתה רוצה לומר לה?"
יחיאל הניד בראשו, נראה מוטרד. "שזה בסדר ששיר פה עוד כמה ימים, כדי שיהיה לנו זמן לחשוב בצורה יותר מסודרת."
"אתה מתכוון – לחשוב על אומנה???"
"לחשוב האם להשאיר אותה כאן עד שימצאו לה משפחת אומנה טובה." הוא ענה בלי חיוך. "אל תלחצי עלי, דיני."
"אני רוצה לדעת מה קורה." למחרת הוא התקשר לעו"סית מיד בבוקר, לפני שנכנס לכולל. "סכמנו ששיר תהיה אצלנו עד יום ראשון, עד אתמול."
"אתה באמת רוצה להוציא אותה?"
"זה מה שסכמנו."
"כן, אבל גם דברנו בסוף שבוע שעבר."
"לא סכמנו משהו אחר."
העו"סית השמיעה אנחה. "אני שומעת."
"אז מה קורה?"
"הכל בסדר. אני מטפלת בעניין של שיר. כרגע עדיין לא מצאתי לה משפחת אומנה מתאימה, אני בתהליכים של חיפוש בשבילה."
"משפחת אומנה?"
"רק מה?"
"לא דברנו על קלט זמני?"
"לגלגל אותה ממשפחת קלט אחת למשפחת קלט אחרת? לא חבל? תקשיב, יחיאל. הכל בסדר. שמעתי שאתה רוצה להוציא את שיר, ואני מחפשת לה פתרון."
"סכמנו בהתחלה על שבועיים, ואחר כך על שבוע נוסף. לא אמרת לי שאולי תשאירי אותה יותר זמן אצלנו."
"אני עושה מה שאפשר. משפחת אומנה הן לא מהרגע להרגע. זה לא שיש מאגר מושלם של משפחות מתאימות לכל ילד שנזקק אליהן. גם אתה לא רוצה שאשלח אותה למשפחה לא מתאימה."
אז עכשיו היא מגלגלת את האחריות עליו?
יחיאל יצא מהרכב. "לא מגוחך שלפני שלושה שבועות בקושי הסכמת לשלוח אותה אלינו, ועכשיו את בעצם כופה עלינו להשאיר אותה?"
"לא. זה לא מגוחך." היא התרגזה. "לפני שלושה שבועות לא הכרתי אתכם, וגם עכשיו אני לא כופה עליכם כלום. אני מחפשת לה משפחה. אמרתי לך. אגב, כמה אחים יש לאשתך?"
"חמישה."
"ובאמת אף אחד לא יכול לקבל לאומנה את הילדה המסכנה הזו? היא לא אשמה במה שקרה לאמא שלה."
"כולם לא יכולים." הוא ענה מתונות. "כל אחד מסיבה אחרת."
"הבנתי. טוב, אני מבחינתי מחפשת משפחה בשבילה. אעמוד איתך בקשר."
מבולבל, הוא החזיר את הטלפון לכיס.
זו הייתה אמורה להיות שיחה עניינית. כנראה שהעו"סית נפגעה מההערה שלו. זו הבעיה שלה. הוא צדק במה שאמר.
אולי היא ציפתה שהשיחה של יום חמישי תשפיע עליו, שהוא יחליט לקחת את שיר כדי להקטין את הסיכוי שתיווצר אצלה הפרעה פוסט טראומתית.
האירוניה שהוא באמת שוקל את הענין, הוא רק רצה לדעת קודם לכן להיכן שיר תגיע אם הוא כן יחליט להוציא אותה מיידית מהבית.
יחיאל עלה במדרגות לבית המדרש. הגיוני שעו"סית משאירה אצלם ילדה שסוכם מראש שהיא תשהה אצלם תקופה מוגבלת? כך הרווחה מתנהלת?
הוא צריך למצוא דרך לברר את הענין.
שלמה דרוקמן סיפר פעם שאחותו קיבלה שני אחים לאומנה. הוא ידבר איתו עכשיו.
"אתה רוצה לקחת ילדה לאומנה?" את שלמה הוא מצא במקום הקבוע שלו. הוא נדהם כששמע מה יחיאל רוצה ממנו.
"רק שוקל את זה. זו קרובת משפחה של אשתי."
"למה היא צריכה אומנה???"
"היא התייתמה. אין לה הורים."
"מה אתה אומר! מי אלה?"
"משפחה לא חרדית. אתה לא מכיר."
"מה אתה אומר!"
"אז מה אתה אומר, הזדמן לך לשמוע מאחותך איך הייתה ההתנהלות עם הרווחה?"
"שם היה סיפור קשה. אחותי הוציאה את הילדים בסוף."
"למה?"
"ההורים אנשים בעיתיים, והם היו מדי מעורבים. לאחותי כאב להוציא את הילדים, אבל היא אמרה שעם ההורים כבר לא היה אפשר. היא אומרת שזה הדבר הקשה באומנה, אתה יכול אולי לקבל ילד נוסף לבית, אבל להתמודד עם הורים בעיתיים ברקע זה כבר דבר אחר לגמרי."
"כנראה שלא תמיד זה ככה."
"אצלכם לא, זה מה שבטוח… אתה רוצה לדבר עם גיסי?"
"יכול להיות. יש לך את המספר?"
סתם שתדעו שכך בדיוק הרווחה מתנהלת.
לפני שנה + ביקשתי לסיים את האמנה והילד עדין אצלי….
בכללי יש קטע שהורים כל כך מפחדים מה"רווחה" אבל בזמן אמת כשבאמת מתקשרים לדווח אין באמת די כח אדם כדי לטפל ודי כלים…
מינה, את אלופה,
אם אומנה זה הרבה מעבר לחסד רגיל
אולי כדאי שתנדנדי לעוסית ?
הן עמוסות מאד.
לא נתפס.
מטורף לגמרי
את רוצה להוציא, והילד נשאר אצלך בכל זאת?
מה אומרים לך בלשכה?
או שלא עונים לטלפון?…