משפחה בתפקיד

אני נושמת.

פשוט נושמת, נושמת את השגרה, את השקט היחסי.

הפסקת אש.

אני בת יענה, לא מוכנה לשמוע "חדשות", לא רוצה לשמוע עדכונים.

שקט.

"אל תספרו לי", אני אומרת לבנים ולבעלי "מספיקה לי ההתרעה בטלפון".

ברקע אני שומעת את שירה נואמת למישהו בפעם המי יודע כמה על "מיצרי הורמוז", "הציר השיעי" ועוד כמה מושגים כמו "בידוד איראן בעולם הערבי".

לא מעניין אותי.

אני דואגת למאיר וחנהלה שחיים עדיין בצל האזעקות, למשפחתה של חנהלה.

מאיר וחנהלה היו פה לשבועיים, ואז חזרו הביתה.

הודתי להם בליבי על ההבנה.

צופר האזעקה קרוב כל כך אלינו, מרעיד את החלונות ממש.

דוידי כל פעם הגיב בקיצוניות לרעש, שירה הייתה עצבנית, החזיקה כל הזמן את הטלפון, זינקה עם כל התראה, דרוכה כמו קפיץ…

ובכלל, בלי לימודים ובלי סדר יום שירה ודוידי "איבדו את זה" לגמרי.

אילה החליטה שאם אין לימודים אז אין רטלין, והתוצאות דיברו בעד עצמן כמו כדור של אנרגיה בלי שום מעצור, הכל מסתחרר סביבה.

גם אני מסתחררת. מתקשה לעקוב.

חיים חזר לשבת ולא רצה לחזור לישיבה, והצטרף ל"מסיבה".

יהודה הקטן היה עייף ועצבני כי כל אזעקה העירה אותו לחלוטין.

אברימי ומלכי בחסות העובדה שהם זו"ץ ואין להם ממ"ד  ביחידה וגם המקלט שם בבניין לא ממש פנוי ומוכן לשימוש (כולל תיאורים על חולדות שיוצאות מבין הקרשים של הסוכות) בילו פה גם חצאי ימים או ימים שלמים.

והיה עליז כל כך, ושמח, ומשפחתי.

מחמם את הלב לראות איך מלכי מסתדרת כל כך יפה עם חנהלה ואיך הן שתיהן מתייחסות לשירה, עדי כדי שאפילו תהילה נרגעה קצת.

אבל היו גם חלקים של פחות…

התפרצויות של דוידי שכבר שכחנו מהם, שרק הראו לנו כמה הוא מוצף.

חיים שהחליט שיותר נחמד בבית, ולמה רק הוא מפסיד את כל ה"אקשן" וצריך ללכת לישיבה או לעשות משהו, חוץ מלהתנצח כל היום עם כולם ולבשל ארוחות גורמה שבעיקר מלכלכות את המטבח בצורה בלתי הגיונית, כמובן בלי לטרוח לנקות אחריו.

ואני עייפה.

עייפה מחוסר שינה.

עייפה מלעקוב אחרי כולם, לכבות שריפות לפני שהן ממש מתלקחות. מפרידה, מתערבת, מתווכת סיטואציות, מתנצלת בשם אחרים, כל הזמן על המשמר… הכל עדין כל כך, מילה מיותרת של מישהו וגם שלי ושל בעלי יכולה בבת אחת להחריב את האידיליה.

ואני שותקת, שותקת כי אני זוכרת את המיילים ההיסטריים של כל החברות בפורום האימהות לילדים על הרצף, אלו שיש להן ילדים בתפקוד מעט יותר נמוך שחוו רגרסיה ממש.

זוכרת את רחלי מתארת את דיתי שלה שלא ישנה בלילות, נצמדת בימים, ולא מגיבה כמעט לשאלות, מוצאת איזו פיסת נייר למולל, פשוט יושבת מקופלת בפינה.

"הממ"ד הכי סיוט," בוכה לי רחלי בטלפון. 

"זה החדר של מנדי, מבחינתו אנחנו פולשים לו לטריטוריה, ושום הסבר, תיווך לא עוזר.

אסור לגעת במיטה שלו אז הכנסתי כיסאות, אז אין לו אוויר, והוא לפעמים נוהם, לפעמים צורח, לפעמים משתולל פיזית, לא מרשה לנו להיכנס, דיתי, נהפכת בנתיים בחסות האזעקה, לגור חתולים מפוחד, ויוסי, ליוסי יש חרדות. כל המצבים הקשים שהוא נשא בסבלנות ובבגרות ראויה לציון מתפוצצים לנו עכשיו בפרצוף, קצת צעקות של מנדי, כמה תיאורים מיותרים מהחברים ב"חיידר", עיתון מזדמן שהוא קרא בלי ששמתי לב, וזהו. חרדות.

"את יודעת," אני אומרת לרחלי, "פעם כל הזמן הייתי אומרת לעצמי שאסור לי להתלונן, שיש אנשים שיש להם אסונות אמתיים, ואצלנו כולם בריאים ב"ה…"

יום אחד הבנתי, שאם אני כאמא משתתפת בכנות בעלבון של ילד שלא שיתפו אותו במשחק, בכאב של ילדה שנפלה בגינה ונחבלה מעט בברך, אז גם אבא שלנו מכיל כל הכאב והקושי של אלו שאיבדו את יקיריהן, איבדו את ביתם ואת רכושם, וגם את אלו שאיבדו את הפרטיות ואת שלוות הנפש והשפיות.

"אבל זה הרבה יותר מזה," ממשיכה אותי רחלי, "הקב"ה, ורק הוא, יודע שהחיים שלנו זה לא רק אובדן של שלוות נפש, זו התמודדות שמורכבת מכל כך הרבה דברים, מאמץ סיזיפי יומיומי, עבודה שלא נגמרת, התקדמות איטית אחרי כל כך הרבה מאמץ, חוויה של אשמה וכישלון, הררים של נקיפות מצפון, חלומות אבודים…"

שבועיים של חגיגות עם פורים בתוכם, מאיר ניגש בשקט ומודיע שהם חוזרים הביתה.

הם יסתדרו. שאני לא אדאג, הוא יתקשר לעדכן. "אתם צריכים להתארגן לפסח." איזה תירוץ מנומס.

המבטים שהוא ואברימי מחליפים מבהירים לי שהם ניהלו שיחה בעניין, כי גם אברימי מכריז שחדר המדרגות בבניין שלהם בטיחותי מספיק, ומלכי צריכה לחזור לעבוד מהבית  ו"עוד יומיים נגמר ה'זמן' ומוישי יחזור."

"אתה שומע חיים? הוא יהיה משקיף מטעמינו לוודא שאתה לא עושה שטויות ולא משגע את אמא…"

דקה לפני שחיים מתנפח הם נפרדים ממנו בטפיחות שכם, ובהבטחה לטיול רציני כשהכל ירגע.

"תעזור לאימא," הם לוחשים לו.

ואז הם הולכים לדבר גם עם תהילה ואילה, שירה מצטרפת, נעלבת שלא קראו לה מראש.

מאיר מסכם עם דוידי על תוכנית לימודים אישית.

אברימי מצטרף אליו, מבטיח פרס שווה. 

דוידי מבטיח להטריד אותם בטלפונים, כלומר לא ככה הוא הגדיר את זה, רק הבטיח לעדכן, הם מחייכים בהסכמה, בהשלמה, מבינים לבד את המשמעות.

חמודים הילדים שלי.

אני שמחה שאכפת להם.

אני עצובה כשאני רואה את האחריות, את העול של הזו"צים שלי, שמבינים שאי אפשר, שבבית שלנו הם בתפקיד, לא יכולים סתם לבוא "להתנחל" חסרי כל דאגה.

אבל הקב"ה תפר לכולם את המקום שמיוחד להם.

זה ברור לי.

—

עכשיו בנימה אישית יותר.

רוצה שוב להזכיר, לא באמת קוראים לי בתיה, וזה סיפור, לא החיים שלי באמת.

אלו לא הילדים שלי ממש' למרות שיש לי גם מופרעי קשב וגם לקויי תקשורת.

מה כן אמיתי פה?

המחשבות שלי, הרגשות, התחושות, הפרטים האישיים לא באמת משנים…

בינתיים למי שזה רלוונטי לה, אני מצרפת פרטים על סדנא חברתית שתפתח בשכונת רמות בירושלים,

והיא מיועדת לילדים מאובחנים בין אם לומדים בחינוך רגיל ובין אם לא.

את מכירה ילד שזה יכול להועיל לו? תעשי חסד, תשתפי.

אפשר לקבל פרטים גם אצלי, וגם במייל או בטלפון המצורף.

ורק הבהרה נוספת,

אני לא מרוויחה מזה, זו שליחות בעיני, אני כן אהיה מאחורי הסדנא הזו בהכוונה וראיתי את התכנים –

היא מדהימה ממש!

לתגובות, בתיה: [email protected]