פרק 105: להכין אותה קצת

היא כבר הלבישה את ארי, סרקה את אילה, דאגה שיונתן יחליף חולצה, הכינה סנדוויצ'ים, הכניסה בקבוק מים וכוסות לסל העגלה של ארי,

וחזקי עדיין שוחח עם שיר בחדר הבנות הסגור.

"נו, אמא!" אלישבע הייתה עצבנית.

"נחכה להם למטה." החליטה דיני, כך כולם יהיו רגועים יותר.

"בסוף לא יישאר לנו זמן." התמרמרה אלישבע.

הבנות הופתעו מהרעיון שחזקי יבוא איתם לגינה. ריקי ואלישבע נלחצו שחברות יראו אותם, הם סכמו שילכו עם חזקי לגינה שליד הגשר של בר אילן, גינה רחוקה מספיק כדי לקוות לא לפגוש בה אף אחד.

כמה מהילדים של גילי שחקו בכדור בחניה. אלישבע, יונתן ואילה הצטרפו למשחק, שושי צפתה מהצד, מוצצת אצבע.

"אמא, חזקי מדבר עם שיר על אמא שלה?" ריקי הייתה מוטרדת.

"כנראה שכן."

"איזה מפחיד שפתאום אמא שלה ככה נפטרה."

"נכון." ריקי כנראה פותחת חרך לעולם שלם הרוחש בתוכה.

"כבר החליטו אצל איזה דודים היא תגור?"

"עדיין לא." דיני מיקמה את עגלתו של ארי כך שיוכל לצפות בילדים המשחקים. מההתחלה היא הבהירה לריקי שהשהות של שיר בבית שלהם היא זמנית. היא לא שיתפה את ריקי בכל הפרטים, חשבה שמוטב לומר לה רק כשידעו בבירור מי מהדודים מקבל את שיר אליו.

"היא כנראה לא תגור בסופו של דבר אצל דודים." הוסיפה עכשיו מול פניה הנדהמות של ריקי. "כנראה שהיא תלך לגור אצל משפחה אחרת, לאומנה."

"למה???"

"כי אין משפחה שיכולה לקבל אותה, לצערנו. לכל משפחה יש את האילוצים שלה."

"אבל למה?"

"זה לא פשוט לקבל ילדה לבית."

"אז לאן היא תלך?"

"מחפשים בשבילה משפחת אומנה."

"לא קרובי משפחה? משפחה אחרת?"

"כן."

"אי אפשר שהיא תישאר אצלנו?"

"לצערי לא. ריקי."

פיה של ריקי רטט. ברור שהמילים לא מרגיעות אותה. דיני כרכה את זרועה סביב הכתף של בכורתה. מה היא יכולה לעשות? בטח שלא להכניס אותה לקונפליקט שבינה לבין יחיאל. "היינו מאד שמחים אם היה אפשר." היא אמרה. "אבל זה מורכב. אנחנו לא יכולים."

"אז לא נראה אותה יותר?"

"נבוא לבקר אותה."

"מסכנה."

"אני מקווה שיהיה לה טוב איפה שהיא תהיה."

"היא כבר התרגלה אלינו."

"הרבה בזכותך, ריקי. את מתנהגת אליה כל כך יפה ומדברת איתה כל כך ברגישות. בזכותך טוב לה אצלנו."

"אני אוהבת שהיא אצלנו."

"היא באמת מותק. גם אני אוהבת אותה. אני מקוה שבעזרת השם גם במשפחה שאליה היא תעבור יהיה לה טוב."

שאלה שלא נאמרה בקול צעקה מהעינים של ריקי. דיני הלכה לעזור לחלץ את הכדור של קאופמן שנתקע מתחת רכב חונה. הלוואי שהייתה לה תשובה. למה.

הטלפון שלה צלצל. חזקי.

"איפה את?"

"הילדים כבר היו עצבנים, אז ירדתי איתם למטה. אתה מגיע?"

"אני ממש מתנצל."

"מה קרה?"

"שיר לא רוצה ללכת."

"באמת? היא כבר הלכה עם ריקי והילדים כמה פעמים לגינה."

"היא מתעקשת להישאר איתי בדירה. אני לא רואה טעם ללחוץ עליה לבוא. הילדים בעצם מחכים ללכת איתנו?"

"כן."

"אני ממש מצטער. אני לא יודע מה אפשר לעשות."

היא יכולה לשלוח את הילדים לגינה קרובה עם ריקי, אבל הם ממש יתאכזבו, וזה לא ילך טוב. היא תקח אותם בעצמה לגינה ליד הגשר.

"יש!" הילדים היו נרגשים כשספרה להם על השינוי בתכנית. כבר מזמן לא יצאה איתם אחרי צהרים.

כמה מהם רצו קדימה, ריקי הלכה לצידה, מודאגת. "ידעתי ששיר לא תרצה לבוא איתנו." היא אמרה לדיני.

"באמת? למה?"

"כי היא רוצה לדבר עם חזקי, כי רק איתו היא מדברת. היא גם בוכה רק מתי שהוא נמצא. אמא, זה לא משונה?"

שיר הסתכלה בו כשפתח בסעודה את הספר שמירת שבת כהלכתה.

בשבוע שעבר, כשלימד את היסודות של מלאכת בורר, היא הייתה עסוקה באיזו פינה, לא ליד השולחן. עכשיו ישבה ועקבה אחריו.

"אנחנו לומדים הלכות שבת." יחיאל חייך אליה, ואז תפס שהמילים בוודאי זרות לה. "הלכות זה אומר הדברים שמותר ואסור לעשות בשבת. שבת היא יום מיוחד. מי יודע למה?"

"כי אז השם נח אחרי שהוא סיים לברוא את העולם." ענתה אלישבע.

"נכון. כשאנחנו שומרים שבת אנחנו מראים שאנחנו יודעים שהשם הוא זה שברא את העולם, ושהכל שייך לו."

"אבא מלמד את זה בגלל ששיר חילונית?" הלחישה של שושי לדיני הייתה קולנית מדי.

"אבא מלמד בשביל שכולם ידעו." דיני חייכה. "אתם יודעים שאמא של שיר רשמה אותה שנה הבאה לבית ספר שבו לומדים על שבת. נכון, שיר? חזקי סיפר לי."

שיר הנהנה.

"כולם צריכים ללמוד ולדעת מה זו שבת." יחיאל חזר לספר. "לברור זה נקרא למיין דברים מעורבבים. בשבת מותר לברור רק בדרכים מסוימות. אלישבע, את זוכרת מהם שלושת התנאים הראשונים שצריך לדעת אם רוצים לברור בשבת?"

הוא הקשיב לאלישבע, שיבח אותה, הסביר עוד סעיף אחד בספר, וקם למטבח כדי להביא את הצ'ולנט.

דיני הלכה לשם אחריו.

"מטורף שעירית לא אמרה עדיין לאיזו משפחה היא תעביר מחר את שיר." לחשה לו. "לפחות הייתי יכולה להכין אותה קצת לקראת העזיבה עכשיו."

"אמרת לשיר שהיא תלך מפה ביום ראשון?"

"לא, אני לא יכולה להגיד לה, אם אני אפילו לא יודעת לאן היא תעבור."

יחיאל הסיר מהפלטה את הסיר הרותח. עירית הבהירה שהיא לא תאמר לדיני את הדברים שאמרה לו בשיחת הטלפון ביום חמישי. היא אמרה שהיא מבינה שהם בקונפליקט מסוים סביב העניין של שיר, ואין בכוונתה ללחוץ עליו בעקיפין דרך אשתו. היא רק רצתה להביא לתשומת ליבו מה שלדעתה נחוץ שידע.

היא ללא ספק טובה בלנגן על המיתרים הנכונים.

"אם שיר הייתה עוזבת כבר שבוע שעבר, היה פחות קשה עכשיו." הוא אמר לדיני.

"אתה מדבר עלי או עליה?"

"גם וגם."

"אני שמחה שהיא נשארה פה עוד שבוע."

"למה?"

"כי אני בטוחה שהוא היה משמעותי בשבילה."

"אבל עכשיו לך קשה יותר שהיא עוזבת."

"שווה לי הקושי. יחיאל, אם אתה לא מסכים שהיא תישאר פה עד שימצאו לה משפחת אומנה בגלל שיהיה קשה להיפרד, אז תדע שמבחינתי זה בדיוק הפוך. היא צריכה להיות עכשיו כמה שיותר מוחזקת, ואני מעדיפה שהיא תישאר פה כמה שאפשר. אנחנו גם לא באמת ניפרד לתמיד. בעזרת השם נשאר איתה בקשר גם אחר כך."

יחיאל הניח על השיש את מגש הזכוכית של הצ'ולנט. "דיני, הסכמתי לקבל אותה לשבועיים כי לא הייתה ברירה. ואז נהיה הכרחי שהשבועיים יהפכו לשלושה. עכשיו אנחנו בדיון האם היא יכולה להישאר פה כמה שבועות או חודשים עד שיהיה פתרון קבוע, ואחר כך מה, נגיד שבעצם למה שלא אנחנו נהיה הפתרון הקבוע?"