מהחיים
טילי היא הנציגה של כיתה ז׳.
יש לה עיניים אפורות בורקות, היא קטנה כזאת, נראית יותר כיתה ו׳, אבל עם אש גדולה בפנים.
יש משהו כל כך מתוק בהופעה אצל ילדות, הן מספרות את הסיפור שלהן בכזאת תמימות, מורידות לך על הבמה סיפור גדול מהחיים, בטון של ’עשיתי שיעורי בית באנגלית’.
הן לא מבינות את גודל האירוע ומשאירות לך ספר מוסר ישר לתוך הלב.
טילי עושה לנו את זה ככה.
”יש לנו שכנה בבנין, נקרא לה שיינא. שיינא היא אחת כזאת ש… נו, לא כולם ממש רוצים לדבר איתה, היא מסכנה, היא לא מתנהגת נורמלי כל כך, ולפעמים היא מתפרצת, אז בגלל זה היא מאד בודדה, היא גם גרה לבד.
פעם אחת כשחזרתי מבית הספר ראיתי אותה עולה במדרגות, היא סחבה שקיות והיה לה פרצוף נורא מסכן כזה. לא יכולתי להתאפק ואמרתי לה: ׳שלום שיינא, מה שלומך?’
היא הסתכלה עלי ככה מופתעת, ופתאום התחילה להשתפך, היא אמרה לי שהיא סובלת מסוכר, ושהיא גרה לבד, ושהיא מאד אוהבת חשבון, ואז היא שאלה אותי איך אני בחשבון, אז אמרתי לה…. אמרתי לה….”
טילי מצחקקת, לא נעים לה לחשוף את האמת המרה לעין כל.
”אמרתי לה שאני שונאת חשבון, אבל אני מאד אוהבת את שיעורי יהדות של המורה ליבי.”
היא מיד מאזנת, בכל אופן מורות יושבות גם יושבות בקהל.
”תכלס מה שקרה מאותו היום, שיום שני הפך להיות היום הקבוע של שיינא.
כל יום שני היא דופקת אצלנו בדלת, מבקשת את טילי, ואז היא מתעניינת איך היה לי היום בחשבון, אני מתעניינת בסוכר שלה, לפעמים אני מביאה לה עוגייה בלי סוכר שאמא שלי הכינה וככה במשך כמה דקות אנחנו מדברות עד שהיא מרגישה קצת יותר טוב עם עצמה ואז היא הולכת.
לאט לאט שמתי לב שהיא מחכה ליום שני.
לפעמים כשאני באה מבית הספר היא כבר ליד הדלת.
ואני חושבת שזה נחמד שבכמה משפטים אני יכולה טיפה לעשות אותה יותר שמחה.
יום שני אחד אני יוצאת לבית הספר, יורדת שתי קומות ורואה ליד הדלת של שיינא את השקית של בית התבשיל.
שיינא מקבלת כל יום שקית מבית התבשיל אבל מכניסה אותה מיד הביתה.
ועכשיו השקית עמדה בחוץ, עלובה, כמו הכתובת שלה.
התלבטתי אם להמשיך לבית הספר.
ואז עצרתי.
כי משהו במוח שלי אמר לי רגע.
אני לא טובה בחשבון, אבל אני טובה בהבנה.
וחשבתי לעצמי:
אם השקית עדיין שם…
זה אומר ששיינה לא יצאה לקחת אותה.
וזה לא דבר רגיל.
בלי לחשוב עליתי מהר הביתה וסיפרתי לאמא שלי.
אמא שלי ניסתה להשיג את הבת היחידה של שיינה. ככה נודע לי שיש לה בת.
היו הרבה טלפונים ואמא אמרה שהיא תמשיך לנסות להשיג אותה.
אני כבר הייתי צריכה ללכת לבית הספר.
כי היה שיעור יהדות של המורה ליבי, ואת השיעור של המורה ליבי לא מפספסים.
בבית הספר זה ניקר לי במח כל השיעורים, אפילו קבלתי הערה אחת.
כשחזרתי הביתה בצהריים, עם הילקוט עדיין על הגב, הלכתי ישר לדלת של שיינה.
והשקית עדיין הייתה שם.
עכשיו היא כבר הייתה קצת מקומטת.
והריח…
הריח כבר היה פחות של עוף חם ויותר של עוף מרוט נוצות.
עמדתי שם רגע.
והרגשתי שמשהו לא טוב קורה.
הלב שלי התחיל לדפוק חזק.
ניסיתי ללחוץ על הידית, הדלת היתה נעולה.
התפרצתי הביתה ובלי להגיד שלום סיפרתי לאמא שהדלת של שיינא נעולה והשקית עם האוכל עדיין בחוץ.
אמא שלי מאד התפלאה, כי היא הצליחה להשיג בבוקר את הבת שלה וחשבה שהענין בטיפול.
אבל עכשיו כבר לא חיכינו, אבא שלי הזמין פורץ מיידי, ויחד עם כוחות הצלה הם פרצו לדירה, שם הם גילו את שיינא שוכבת על הרצפה מעולפת!
אחר כך הם אמרו שאם היו מגיעים יותר מאוחר…
זה היה יכול להיגמר אחרת”.
היא שותקת לרגע, נראה שהיא מתלבטת, ואז היא מוסיפה בביישנות:
”אני לא יודעת.
חשבתי רק ש…
אפילו יום שני אחד יכול להציל נפש."
איפה המורה ליבי כשצריך אותה?
הרי לך שיעור יהדות לתלפיות, כל סימני האומה הקדושה בסיפור אחד: רחמנים, גומלי חסדים, וגם ביישנים.
—————————————————————————————————————
מהבמה
בחרנו לעבוד עם אלגוריה קטנה.
חני התעטפה בבד חום והפכה להיות… שקית.
לא סתם שקית – השקית של בית התבשיל.
בשלב הראשון היא עומדת בצד הבמה, קצת שמוטה, כמו שקיות שמחכות שמישהו סוף סוף יזכור לקחת אותן פנימה.
השקית ממלמלת לעצמה:
“יש כאן מישהו בבית… או שגם אני צריכה להירשם לבית התבשיל?”
מירי נכנסת בתפקיד טילי – ילדה קטנה עם ילקוט גדול מדי.
מתחיל דיאלוג ביניהן.
טילי מבחינה בשקית.
השקית מבחינה שמישהו סוף סוף הבחין בה.
בהתחלה היא שקית עלובה ושכוחה.
כזו שמספרת על עצמה בקול קצת מתפורר:
“עזבו אותי פה… עוד רגע גם החתולים של הרחוב יתחילו לשאול שאלות…”
אבל טילי מתקרבת.
לא מתרחקת מהריח.
לא עושה פרצוף.
היא פשוט מרימה את השקית.
ואז קורה הדבר הקטן שמזיז את כל הסצנה:
השקית מתחילה “להוציא את עצמה מהשקית”.
מתוך הדימוי של השקית מתחילה להתגלות שיינא – הבדידות, הפחד, וגם הטוב שיש בפנים.
בהמשך הסצנה השקית כבר לא רק שקית.
היא הופכת להיות מישהו שמישהו שם לב אליו.
ובסוף – כשההצלה מגיעה – השקית שהיא דימוי לשיינא כבר עומדת זקופה, כמעט חגיגית, ואומרת לטילי:
“תראי מה עשית.
יום שני אחד קטן – יום שינוי גדול”.
——————————————————————————————-
לקחת הביתה
משחק חימום מושלם לפתיחת תוכנית – וגם תעסוקה מצוינת לימים שבהם מישהו מרגיש קצת “שקית מחוץ לדלת”.
עומדים במעגל.
ילדה אחת מזמינה חברה למרכז ואומרת לה משהו טוב ששמה לב אליו.
לא מחמאה כללית בסגנון “את חמודה”, אלא משהו ספציפי שראתה.
לדוגמה:
“רבקה, אני אוהבת את הצעיף שלך. הוא נשפך כזה יפה על הבגד.”
ועכשיו מגיע החלק החשוב –
היא מדגימה את זה בתנועה מוגזמת.
רבקה מקבלת את המחמאה (ואת ההדגמה הדרמטית),
ואז היא מזמינה ילדה אחרת, שמה לב אליה באמת, ומוצאת משהו טוב לומר.
שימו לב שצריך לציין את השם של הילדה שאליה פונים בתחילת המשפט המחמיא.
וככה המעגל ממשיך.
בהתחלה זה נשמע קצת מביך.
אחר כך מצחיק.
ובשלב מסוים כל אחת מגלה כמה טוב זה כשמישהו באמת שם לב.
כי את לא איזו שקית.
את ייחודית.
————————————————————————————————–
משפט פלייבקיסטי
סיפור לא מבקש פתרון, רק עד
התחברת? צחקת? רוצה לראות את זה קורה בלייב?
אם את רכזת תרבות – את מוזמנת לדבר איתי.
ואם את לא – פשוט תשלחי את הפוסט הזו לרכזת בקהילה שלך ותבואי למסור ד”ש במופע.
רכזת יקרה,
אם התחברת לסיפורים,
ורצית שגם הקהל שלך יפגוש אותם –
יש לי סיפור טוב לספר לך.
גם לך מגיע סיפורים טובים!
דמעות!
איזו נערה מיוחדת!
מרגש ממש! ויופי של מסר