על מגש של… שניצלים

מהחיים

כשהיא הרימה יד, כמעט פספסתי אותה.

היא לא מהסוג שבולט בקהל. לא צוחקת בקול, לא לוחשת לחברות, לא עושה תנועות גדולות. יושבת בצד, מטפחת כהה, תיק גדול על הברכיים, כאילו גם עכשיו היא באמצע שליחות .

כשהזמנתי אותה לבמה, כמה נשים הנהנו אחת לשנייה במבט של “אה, לדבורה יש סיפורים…”.

היא עלתה לבמה, סידרה את הכיסא כמעשה באלעבוסטע והתחילה ישר ולענין.

“אני מתנדבת,” היא אומרת, “באיסוף אוכל ליולדות. יש אצלנו מערכת כזאת. נשים מבשלות, אני אוספת מהבתים ומחלקת ליולדות.

ברוך השם, יש ברכה, הרבה ברכה בשכונה, וככה יוצא שיש הרבה עבודה.

כמה שכנות בקהל צוחקות בהבנה.

כל אחת זוכרת את השקית שהגיעה אליה בדיוק ביום שבו לא היה לה כוח אפילו לחתוך מלפפון.

“יש ימים שאני מרגישה כמו נהג שליחויות.

אוספת קציצות מבית אחד,

מרק מבית שני,

אורז משלישי,

שניצלים מרביעי.

ואז מחלקת, מחלקת, מחלקת…

וחוזרת שוב לסיבוב.

אבל מה, דבר אחד חשוב לי, שלא יהיה מצב שאני אומרת ’לא’ ליולדת!”.

את זה היא אומרת בטון ממש נחרץ שאת חושבת לעצמך: ’לו הייתי יולדת בשכונתה של דבורה’.

”ואז קרה יום אחד שהיו באמת הרבה שמחות בחסד השם, ומצאתי את עצמי מהבוקר עד הערב מחלקת ומחלקת עד השניצל האחרון. הגעתי לערב ולא נשאר כלום במקרר.

 אח, אם הייתן יודעות איזה סיפוק זה לראות מקרר ריק!

“באותו ערב הוזמנתי לשמחת שבע ברכות של חברה טובה.

אמרתי לעצמי: יופי, עכשיו אני באה בתור אורחת.

כמובן שבדרך עזרתי קצת במטבח… רק לסדר את השולחנות, רק למלא את המגשים, רק לסדר את השניצלים יפה בשורות.

התיישבתי לפטפט עם כולן, מודה להשם על שאני מוקפת בשמחות.

פתאום הטלפון מתחיל לצלצל. ברגע הראשון לא עניתי, חברתי קודמת, באתי לשמח אותה. אבל הצלצול היה עקשן, והפלאפון נגן שוב ושוב עד שנכנעתי.

על הקו היה בעל לחוץ שניסה להסביר לי במילים מבולבלות שרק עכשיו שחררו את אשתו מבית חולים, היא הגיעה עם התינוק לבית הפוך, הילדים מתרוצצים, והמקרר ריק, לא בקטע טוב כמו אצלי.

הוא שואל אם אני יכולה להביא לו אוכל כי אמרו לו שלדבורה תמיד יש.

אני מסתכלת על הצג, יודעת שהבית ריק וחף מכל פירור שניצל,  המקרר שלי נקי כמו לפני פסח.

 אבל את המילה ’לא’ לא הייתי מסוגלת להוציא מהפה.

אמרתי ללחוץ שירגע בינתיים כי אני הולכת לבדוק מה אפשר לעשות, וכנראה בקרוב יגיע אליו משלוח.

בעצמי עוד לא הבנתי איך”.

היא עוצרת לרגע ואפשר ממש לשמוע את המצוקה בקולה. לקחה את זה אישי.

”אני נכנסת למטבח בלי לחשוב,  רואה שרוב האוכל כבר יצא החוצה, פה ושם יש איזו צלחת עם בלינצ׳ע, ומגשים עם מנות אחרונות שבדרך לצאת לאורחים.

 מה תעשה יולדת עייפה עם מנות אחרונות?

אני אומרת לעצמי:’דבורה, יש יולדת שמחכה לאוכל, את לא אומרת לה ’לא’’.

אני עושה סיבוב נוסף, ופתאום אני רואה אותו.

פטה מורגנה.

מגש החלומות.

שורות שורות, שניצלים זהובים, פוטוגנים, מחייכים אלי.

מסודרים יפה בדיוק כמו שסידרתי אותם קודם לכן כשעזרתי לחברתי להתארגן לאירוע.

כנראה שכחו להוציא ועכשיו עסוקים במנה האחרונה, מי יערבב שניצל עם מוס חלוה?

בהתרגשות גדולה משכתי את חברתי בעלת השמחה למטבח.

הצבעתי על השניצלים ואמרתי לה בקודים: ”ברכה, יש יולדת”.

והיא הצדיקה, בעלת חסד גדולה שכמותה הבינה מיד, ’דבורה, מה שאת צריכה, בטח תקחי, זה שלך, זהו, זה כבר לא שלי”, ותוך כדי שהיא מדברת היא אורזת לי את זה יפה בנייר כסף שלושה סיבובים, אני בינתיים מזמינה מונית והיא מנצלת את הסחת הדעת, דוחפת למארז כמה מוסים בטעם חלוה.

׳שיהיה להם מתוק בפה, שמחה גדולה׳.

צהלות השמחה שקבלו אותי בביתה של היולדת היו שוות את הכל.

אבל הדבר שהכי שימח אותי, שגם הפעם הצלחתי לא להגיד ’לא’ ליולדת.

——————————-

מהבמה

הסיפור המיוחד הזה זרק אותנו ישר לאסוציאציה של אגדת חזל על רגל הזהב.

אביגיל גילמה את דבורה ופיזרה לכל עבר שניצלים על משקל סבתא בשלה דייסה.

כשכמובן לה לא נשאר.

כשהגיעה לשבע הברכות, מירי שיחקה את בעלת השמחה.

וכשנאמר המשפט: “יש יולדת” – משהו באוויר השתנה. המוזיקה תרמה לכך.

בין רגע מידת החסד קיבלה צורה: בדמות רגל זהב שירדה מהשמיים…

ורגל הזהב עצמה הפכה למגש שניצלים חמים וריחניים.

וככה, על הבמה, ראינו במוחש איך גם שניצל יומיומי יכול להפוך לסיפור של זהב.

——————————–

הביתה

משחק מתוק לשאריות של פורים:

הופכים על הרצפה את כל הארגז של פורים שעוד לא אחסנתן.

מפזרים הרבה כובעים של תחפושות בחדר, שוטר, מלך, גברת, טבח, מלכה וכו’,

כל ילד בוחר וחובש כובע לפי חלומותיו הנסתרים, מדליקים מוזיקה (פורימית!) ונכנסים לדמות.

כל אחד מסתובב בהתאם לכובע הנלבש.

חייל אנגלי רוקד לפי הקצב המתאים, הגברת רוקדת בקצב משלה והטבח מחלק שניצלים לכל אחד ; )

למתקדמים:

כל ילד אומר משפט אופייני לדמות שלו לשמחת כולם.

———————————-

משפט פלייבקיסטי

אני לא ממהר להבין, אני ממהר להיות.

התחברת? צחקת? רוצה לראות את זה קורה בלייב?

אם את רכזת תרבות – את מוזמנת לדבר איתי.

ואם את לא – פשוט תשלחי את הפוסט הזו לרכזת בקהילה שלך ותבואי למסור ד”ש במופע 

רכזת יקרה,

אם התחברת לסיפורים,

ורצית שגם הקהל שלך יפגוש אותם –

יש לי סיפור טוב לספר לך.

גם לך מגיע סיפורים טובים!