ילדה שבועטת, ילד שצורח – מה עושים ברגע האמת?

בוחרת הפעם להעתיק לכאן שאלות שנשאלו כתגובה לפוסט הקודם על התפרצויות זעם, ולענות עליהן באופן מסודר, על אף שעניתי עליהן בתגובה אבל מאמינה שאף אחת לא פותחת פוסטים שנכתבו לפני שבועיים 😊

*רבקה, החומר שלך תמיד מיוחד. גם הפעם מפורט ומדהים, ממש עזרה ראשונה. אבל מה עושים אם אני מבוגר יחיד עם כמה קטנים ואחד מהם עכשיו מתעצבן נוראאאאא? אין לי אפשרות ללכת איתו לחדר להירגע ולהשאיר את כולם לבד…

*מקצינה עוד את השאלה שלך, על פי אירוע אמיתי שקרה אצלנו –
אני באמצע להאכיל את התינוקת,
הילדים משחקים בחדר השני,
אני שומעת את המצב מתחמם שם והילד בן השבע נכנס להתקפת זעם.
מה עושים עכשיו?

אנסה לענות בקצרה.
השאלה שלך כמובן רלוונטית מאוד!!!
כשיש לנו 2 ידיים (שזה בדר"כ:)) וכמה זירות לטפל בהן במקביל – זה מוביל אותנו לחוסר אונים.
תחושה של חוסר אונים זו אחת התחושות הקשות שלפעמים מובילה אותנו לפעול בצורה האחרונה שהיינו רוצות לפעול.
אני אתן כמה נקודות למחשבה:

1. האם את שמה לב להתערב בעדינות ובסבלנות בזמן? הסברת לו מה הוא מרגיש? ניסית לעזור לו למצוא פתרונות? הבטחת לו שאת כאן לעזור? כל זה טרום הבעת זעם! אם את מזהה קונפליקט – תתערבי בעדינות. לא לדלג על זה…. ההתערבות יכולה להפחית בצורה דרסטית התפרצויות. (כמובן שאנחנו לא מלאכיות ולא יכולות לעשות את זה תמיד, אבל משפט כמו: "חמודי, אם משהו מפריע אתה יכול לבוא אלי, אולי יהיה לי רעיון איך לעזור" כמובן מהספה תוך כדי הנקה…).
2. כשילד מתחיל להביע זעם מהר מאוד הוא יכול להגיע לאיבוד שליטה. כשהוא יאבד שליטה את תהיי חייבת מכורח המציאות להתפנות רק אליו כדי לשמור על שאר בני הבית, עדיף להתפנות לזה קודם.
3. כשאת בחוסר אונים מוחלט, מניקה, כל השאר אוכלים ארוחת הערב וילד בדרך להתפרצות אני עושה סוג של "קינמטיקה". אני משאילה את המושג הזה מקורס חובשים שעשיתי שמשמעותו: כשמגיעים לתאונת דרכים שיש בה כמה נפגעים יש לעשות חישוב קר של מי הכי חשוב לטיפול מידי, או: למי יש הכי הרבה סיכוי, והכל על פי חשבון מהיר של מיקום האדם וכלי הרכב (עוד לפני שניגשים לבדוק את מצב הנפגע). אז אני מצטערת על השאלה האכזרית, אבל החשבון צריך להיות קר וברור: מי יפגע יותר? התינוק שימתין 10 דקות? הילד שעלול לקבל מכות? (איזה מכות? משתנה…).
   והכי חשוב להבין שעשינו מה שיכולנו, אבל זה לא בהכרח מה שיעזור לילד לא להתפרץ שוב.
4. המצב הקודם שתיארתי הוא לא אידיאלי (בלשון המעטה) על אף שלא מעט מתוכנו פוגשות אותו. אם יש ילד שמתפרץ לעיתים קרובות כדאי מאוד למצוא עוד זוג ידיים ולטפל בהתפרצויות, כי הן לא יעברו בלי טיפול נכון.

בנימה אישית: כשבני בכורי עבר תקופה כזו אחרי אחת הלידות, סיכמתי עם בעלי (על אף שבדרך כלל הוא מחוץ לתחום ב"ה) שאם הילד מתחיל להביע זעם אני מתקשרת אליו והוא מגיע (הדרך הביתה מהכולל ערכה 10 דקות), הצלחתי לפעול נכון ולתחזק את האירוע כשידעתי שמבוגר נוסף בדרך.

עם התערבות נכונה תוך שבועיים עד חודש ההתפרצויות פוחתות או אפילו נעלמות.

שווה השקעה!

אפשר לסכם עם שכנה שתיכנס במצב הזה, או כל אדם אחר שנמצא ברדיוס הקרוב ויכול להושיט עזרה של כמה דקות.

מוצר ששווה לקנות: שעוני חול באמזון של 3,5,10 דקות.

בגיל 4-6 מושיבה אחרי הירגעות עם שעון של 5 דקות, הם מתבוננים בחול היורד וזה כשלעצמו מאוד מרגיע.

תודה רבקה על הטור היפה!!!
מה עושים עם ילדה בת 5 שיכולה להכות / לבעוט בי – ההורה, כשאני מנסה לעצור / למנוע ממנה משהו? (התעלמות מביאה תגובה יותר חזקה…)
ומה עושים כשהילד בחדר מנסה לעשות הכל כדי לזכות בתשומת לב (לשפוך דברים מהארון וכו' וכו')?

חייבת להתייחס קודם כל למילים "התעלמות" ו"תשומת לב".
ילדה בת 5 זקוקה להתייחסות ולתשומת לב כמו כולנו,
קל וחומר שהיא זקוקה לו כשהיא בחוסר אונים.
הילדה החמודה שלך לומדת לקבל "לא". לומדת להתמודד עם רצון שלא מומש.
זה לא קל.
האם היא צריכה לקבל את כל מה שהיא מבקשת? בפרוש לא!
אבל היא זקוקה לעזרה כדי להתמודד עם האכזבה. עם התחושות הקשות שמציפות אותה ומשאירות אותה חסרת אונים.
היא זקוקה לכלים כדי להתמודד.
איך אנחנו עוזרות לעצמנו כשאנחנו מאוכזבות? נניח שלא התקבלנו למקום עבודה.
משתפות בצורה נסערת מאוד את הבעל/חברה.
האם אנחנו ראויות להתעלמות? או ליחס אמפטי?
נכון אנחנו לא בועטות. כי אנחנו מבינות מה קורה לנו בלב, התפתחנו.
אז מה הם הכלים שהילדה החמודה בת ה-5 צריכה לרכוש כדי להתמודד?
1. להבין מה שהיא מרגישה.
2. להבין את הסיבה להרגשה שלה.
3. לחוות את היכולת להירגע (בכוונה משתמשת במילה "לחוות").
4. לתרגל את היכולת להסיח את הדעת, ולקצר את זמן ההתבוססות באכזבה / כעס / עצב.

מה עושים?
1. מה שאנחנו יודעות לעשות עם פעוט שלא קיבל מה שהוא רצה: מחבקות, מרגיעות. (גם פעוט בועט! ואף על פי כן אנחנו מושיבות אותו על הברכיים בכח ומחבקות ומרגיעות).

2. לתמלל: את נראית כועסת / עצובה / מאוכזבת שלא קיבלת וזה הגיוני! הרבה ילדים שאני מכירה עצובים כשהם לא מקבלים.

3. לנסות להרגיע עם פעולה כלשהי, כגון שתיה, אכילה, החלפת חדר, הסחת הדעת.

4. לדבר על זה אחרי שהאירוע נגמר.

באופן כללי:

כדאי לעשות הטרמה לפני ארועים שמזמנים התפרצויות כאלה.
"חמודה אנחנו הולכים לקניות, את בטח תרצי הרבה דברים. על חלק אני אומרת כן ועל חלק לא. מה תעשי אם אומר לא?"
"מותק אנחנו בדרך הביתה, בבית יש הרבה עוגות והפתעות בארון, אני אביא לך____ היום. אם תבקשי עוד משהו אולי אתן, אולי לא. אם אומר לא, מה תרגישי? ומה תעשי? ואם תצעקי / תשתוללי אני אתן? מה פתאום!"
ככל שהאירועים לפני ואחרי מתומללים ועוברים דרך הקוגניציה הניהולית (הקורטקס) הילד רוכש יותר יכולת שליטה עצמית ורוכש כלים למשא ומתן הגיוני.

שבירת מיתוס: ילד לא מתפרץ בשביל תשומת לב.
התפרצות היא איבוד שליטה.

בהצלחה לכולנו 😊