יחידה ומיוחדת

מהחיים

בדרך כלל בחדר מורות עולים סיפורים מופלאים על נשמות נסתרות.

כאלו שמתגלות דווקא דרך פעולות קטנות-גדולות: מילה שנאמרה במסדרון, מבט שנלכד ברגע הנכון, מהלך כמעט אגבי שעשה שינוי דרמטי.

וסודות.

סודות שרק מורות מכירות.

אבל הפעם בחרה המורה ציפי להחזיר אותנו אליה הביתה.

לא התחרטנו.

"אנחנו משכירים יחידת דיור שצמודה אלינו לדירה”, היא פותחת בנינוחות של מי שיודעת לספר סיפורים. ”יחידה ממש מתוקה ודי מבוקשת, השקעתי בה וטיפחתי אותה לפי טעמי, וברוך השם היא לא עומדת ריקה".

מהמילים שלה נושב הסיפוק של מי שבעשר אצבעות התאימה עציץ לתמונה, תלתה וילון בצבע הנכון, ובחרה את הידיות לארונות במטבח בתשומת לב.

“בהסכם עם השוכרים כתוב במפורש שאנחנו לא משתמשים ביחידה לאירוח בלי אישור. אפילו לא לאירוע חד־פעמי. יש לנו מפתח רזרבי, כן – אבל מהרגע שהדירה שלהם, אנחנו מכבדים פרטיות.

ואז מגיע יום שישי חורפי אחד, גשום, קצר מדי, מהסוג שמנסה אותך.

בהתאם לאופיו של יום שישי חורפי קצרצר מדי, אני מנסה לתזז בין חמש מטלות בו זמנית מתוך ניסיון לזכות לנס השבועי שבו שבת נכנסת למרות הכל כשהכל מוכן.

 ואז כשאני ביד אחת מוציאה בגדי שבת למקולחים, וביד שניה מוציאה את העוגה מהתנור – נשמעות דפיקות בדלת.

שעה לפני שבת, זה יכול להיות רק ילד שאוסף כסף לקופת השכונה.

אין לי זמן.

אבל  אחד הילדים שכבר התלבש ופתח את הדלת מודיע בביטחון:

“אמא, יש כאן זוג שרוצה אותך.”

בחצי נשמה אני מעיפה עין אל הפתח ומגלה זוג צעיר טרי מהניילונים, רועד מקור ונוטף גשם. האישה מחזיקה את קופסת השטריימל כמיטב המסורת והבעל באבירות סוחב מזוודה גדולה שאין לדעת מה הם דוחפים שמה לשני אנשים.

כשהם רואים אותי הם ששים ושמחים לבקש מיד את המפתח של יחידת הדיור.

אופס!

תקלה.

השוכרים לא הודיעו לי שהם משאירים את הדירה השבת לאורחים ואין לי אפשרות לתת להם מפתח.

אני מסבירה לזוג את העניין ותוך כדי מנסה להשיג את השוכרים אבל הם לא עונים.

אני מנסה שוב בנועם להסביר את העניין לבני הזוג שפותחים עליי עיני ילד מבוהלות.

האישה מסבירה בתוקף שהבטיחו לה את הדירה לשבת ואני נכנסת גם לתוקף מסוים עקב השעה הלוחצת ועקב העוגה ההולכת ונשרפת לה בתנור, והסיטואציה המוזרה שנחתה אצלי בערב שבת בין השמשות.

כנראה שהתוקף שלי היה קצת יותר חזק, כי מול עיני ללא התראה או צפירה ראשונה האישונת החמודה פורצת בבכי, תוך כדי סרוקים נמרצים של הפאה החדשה שלרוע המזל איבדה את פינפונה בגשם. היא בוכה ומתלוננת על כך שאין להם איפה להיות בשבת, וגם שיש גשם בחוץ והם לא יכולים להיות זרוקים ברחוב. לידה הבעל הנבוך עומד חסר אונים שכן התחייב בכתובה של לפני חודש שהוא יהיה זה שיפתור לה כל בעיה והנה לפניו בעיית דיור חמורה.

לא נעים.

מאוד לא נעים.

יכולתי לראות את המחשבות שלה צועקות לי:

"קלאפטע!!!".

עם שלושה סימני קריאה”.

בשלב זה אנחנו בוחנות שוב את המורה ציפי ובדבר אחד אנחנו בטוחות – קלאפטע היא לא. אפילו רחוקה מזה מאוד, אבל לכו תדונו אישה ברגעי דמדומים של יום שישי חורפי.

”תכלס, דמעות פותחות את כל השערים, ובאותו רגע החלטנו בעלי ואני שנארח אותם אצלנו בשבת.

הכנסנו אותם אלינו הביתה, ארגנו להם במבצע בזק חדר נעים, הודות לשני ילדים שהסכימו לישון ראש-זנב בחדר השני.

העסק נרגע, הדמעות נמחו והמתינו להדלקת נרות ואפילו האישה הודתה (הפעם בדיבור סדיר) שאני דווקא נחמדה ואני לא מה שהיא חשבה בהתחלה (צונזר).

חמש דקות לפני הדלקת נרות חוזרים אליי השוכרים לברר למה התקשרתי.

הם הצדיקים, כששמעו את הסיפור, נתנו אישור זריז להשאלת היחידה שלהם לזוג שנחת מהלא-נודע למרות שגם הם הבטיחו בהן צדקם שאין להם מושג במה מדובר.

צי’ק צ’ק נשלחו הילדים לארגן לזוג את היחידה לשבת, ליוו אותם במעבר, אבל על הסעודות כבר לא ויתרנו להם, בכל אופן בחוץ גשם שוטף ולא כדאי שהסירוק של הפאה החדשה ייהרס כליל.

חוץ מזה שבחצי שעה המכוננת הזאת כבר הצלחתי להתחבר  אליהם ולא רצינו לאבד את המצווה.

הייתה שבת מתוקה ביותר במהלכה תרגלתי את כישורי ונכונותי לתפקד כשוויגער (הלוואי בקרוב בעז”ה)”.

כאן הקהל קורא ”אמן” בהקלה.

”רק במוצאי שבת התברר הסיפור כולו:  מסתבר שאחות של השוכרת הבטיחה את הדירה לזוג הצעיר על חשבון אחותה, ופשוט שכחה לעדכן אותה בפרט הזניח…

מה שהוכיח לנו שלכל זו”צ יש כתובת, וכשהקב”ה בוחר בנו להיות הכתובת מי אנחנו שנסרב?”.

מהבמה

מירי פורסת בד לבן על הבמה ופותחת אוהל, האוהל הוא אוהל אברהם אבינו ובו ארבעה פתחים, חלק מציאותיים וחלקם פתחים מהלב.

האורחים שמגיעים באים עם רטיבות ברגליים ובעיניים, מבקשים לראות את יחידת הדיור של אליעזר והגמלים.

אביגיל מגיעה עם כל ה”גמלים” ומסבירה שיש טעות בכתובת.

ויכוח.

בלבול.

מבוכה.

ואז היא “נזכרת”:

יש כאן אוהל.

והוא פתוח לכולם.

כי כשיש לב פתוח – תמיד יש מקום לכל אחד.

בתוך האוהל הזוג מתקבל בחמימות ובאהבה כמיטב המסורת, והם הופכים למשפחה.

—————————————————————–

לקחת הביתה:                                                          

הפעם נערוך היכרות עם תרגיל ג׳יבריש האהוב.

מחלקים את הכיתה לזוגות.

כל אחת מספרת לחברתה סיפור אישי.

מזמינים זוג לבמה.

שיפי הופכת למתורגמנית של דבורי.

דבורי בוחרת “שפה” – נניח ספרדית – ומתחילה לאלתר מילים מקושקשות במבטא ספרדי דרמטי.

היא מספרת את הסיפור שלה בג’יבריש.

שיפי מתרגמת לקהל, על סמך מה ששמעה מקודם מדבורי.

אסור לעזור.

רק להקשיב.

ולתרגם.

בסיום שואלים:

איך היה להרגיש שמתרגמים את הסיפור שלך?

כמעט תמיד התשובה זהה:

זה לא היה מדויק.

וכאן נופלת ההבנה:

כמה קשה באמת להזדהות עם אדם בדיוק במקום של הרגש שלו.

ורק הקשבה מלאה, עמוקה, אמיתית –

מאפשרת דיוק.

תרגיל קטן.

שיעור גדול.

———————————————————–

משפט פלייבקיסטי:

אני מקשיב – אני ניזון.ּ

רכזת יקרה

אם התחברת לסיפורים,

ורצית שגם הקהל שלך יפגוש אותם —

יש לי סיפור טוב לספר לך.

מעכשיו ועד פורים, בסגירת מופע, את מקבלת אוטומטית מתנה מפנקת לבחירה!

ספרי לי מה יותר מפנק אותך, מכשיר נינג׳ה, מיני קיטשען או שובר במגנוליה ע”ס 200 ש”ח.

גם לך מגיע סיפורים טובים!