סיימתי סמינר לפני שנה. מסלול תכנות. כן נכון כרגע מובטלת. וכן כן גם רווקה. וואו.
“אפשר לתת לך עצה איך למלא ת'יום?” "יש סגולה לזיווג בקבר ה… “ , זה עוד נסבל אבל ”אולי תבואי קצת לשמור לי על הילדים? מה למה לא? למה מה את עושה כל הזמן??" “תבואי היום במקומי לתורנות אצל סבתא, יש לך הרבה זמן פנוי לא?".
אז זהו שלא!
אני עובדת במשרה מלאה בחיפוש עבודה, שעם כל הכבוד, אין מצב שיש עבודה פחות מתגמלת – אפס כסף. אפס סיפוק. 100 אחוז אכזבות ויאוש. אז אני מחזקת את עצמי באמונה בידיעה שהכל מלמעלה וזה הדרך שלי. כן. “רווקה מובטלת” למדתי להנות מהתקופה. לנצל אותה.
אבל יש לי בקשה קטנה. ממכם, כל הנשואות או העובדות על כל השלבים. אתם אמנם חוות את החיים על משמעותם. נכון. ועברתם דבר או שניים בעניני זיווגים או עבודות. גם נכון. לי נקבעה הדרך הזאת. הספציפית. אכפת לכם לא להכביד?? וכשאני אומרת שאני לא יכולה עכשיו לעזור/לשמור/להחליף/לצאת וכו זה לא מרוע או מעצלות.
פשוט תדעו שכן. החיים יכולים להיות עמוסים ומבורכים גם בלי עבודה במשרה מלאה וילדים. וכן אם אמרתי לא להצעת עבודה כנראה שהיא לא מתאימה לי. תכבדי את זה. תשאירי לי את המקום לבחור לעצמי. להחליט לעצמי. למה כשאני אומרת לך שככה החלטתי אני מקבלת הרגשה כאילו אני ילדה בת שנתיים שרוצה להתלבש לבד ולא מצליחה?
וחברה יקרה אני מאושרת בשבילך ומאחלת לך את כל הטוב והאושר שבעולם. אבל למה לפעמים אני צריכה להרגיש הסמרטוט לניקוי המצפון שלך? כביכול את התקדמת בחיים ואני לא ועכשיו בוא נראה איך משווים ביננו. אז מותק נכון התרגלת שכולנו עולות יחד לסמינר, כולנו בוחרות מקצוע, אבל עכשיו תתרגלי שלא, לא כולנו מתחתנות יחד. וגם לא כולנו מסתדרות בעבודה יחד. וכן אני בחורה שמחה ולא מתלוננת בכלל אבל כשחברה מתארסת וזה ברור שאני אחראית על הבר כי יש לי הכי זמן מכולם – זה קשה, זה מתסכל ומוציא ממני את כל ההתרגשות מעוד חברה שזוכה להקים בית נאמן.
נכון שאת עובדת או נשואה או גם וגם. ב"ה שמחה בשבילך. אבל אולי תזכרי בבר שעשו לך? באיך שזה עשה לך טוב ותהיי מוכנה להתאמץ קצת בשביל חברה שהתאמצה בשבילך? מה דעתך לשאול אותי לפני שאת מפילה עלי דברים? למה כשאני מתחמקת מכזה דבר ולא מחוסר רצון אלא מחוסר יכולת אני מקבלת כאלה שדרים נזעמים אבל לך מותר לספק את התירוץ – יש לי עבודה אין לי זמן.
אולי יש לי גם סיבות? נגיד פגישה? אני לא באה להתבכיין או לקטר. אנחנו כאן כדי לעשות את תפקיד שלנו בדרך שאלוקים קבע לנו. אבל אם שכנה/ אחינית/ חברה וכו אחת פה תקבל יחס יותר הולם ומכבד והיה זה שכרי. אז רק רציתי שתיזכרו שאמנם אני לא נשואה, אבל אני לא ילדה קטנה, אני גם לא כזאת רווקה כולה 22, אבל גם לא ילדה בת 12. ומחילה, אבל באמת שלפעמים אני מאבדת את הסבלנות כשאת מתבכיינת על ילד שמוציא שיניים או שנשרף לך האוכל שניה לפני שבעלך בא, אבל כשאני נאנחת, את מבטלת את זה במרץ. ומביאה מהר מקבץ סגולות שבאלי לבכות, אבל אני יודעת שזה רק יגרור עוד רכבת סגולות ארוכה.
אז אולי קצת הדהמתי אותך שכן, גם בסטטוס כזה הימים יכולים להיות צפופים ועמוסים ב"ה, וגם אני מותשת לפעמים. ואל תשכחי שלעומתך לרוב אני צריכה לספוג לבד. אכזבות ממגייסות, ראיונות, פגישות והצעות שיורדות, כי לי אין בעל או חברות לעבודה. ואם חברות שלי נשואות, זה ממש אם אין אני לי מי לי. אשמח שרק תפקחי לב. תודה מראש ובתפילה לגאולה שלמה לכל עם ישראל.
ואווווו
הרבה כח!!
אני כל כך מבינה אותך. הייתי בדיוק במקום הזה (ברוך ה', יצאתי מזה, בקרוב אצלך!), וזה באמת מרגיז שמתייחסים לבחורה מובטלת ולא נשואה כאילו היא לא עושה כלום בחיים ורוב הזמן שלה פנוי.
ובכל זאת אנסה רגע להראות לך איך זה נראה מהצד שלנו, בלי להתעצבן: רובנו היינו פעם בסטטוס שלך. היום, כשאנחנו עם ילדים ובית, אנחנו מבינות שהעומס הזה הוא בסקאלה אחרת לגמרי ממה שדמיינו.
הקושי שלך אמיתי, אבל הוא בעיקר נפשי: הלחץ מהעתיד, חוסר הוודאות. אצלנו העומס הוא פיזי וטוטאלי, נונסטופ. אנחנו בהישרדות אמיתית של לילות בלי שינה ומחויבות שלא עוצרת לרגע. כשאנחנו מבקשות ממך עזרה, אנחנו ממש לא מנסות לזלזל בך! אנחנו פשוט רואות בך (אולי אפילו עם קצת קנאה) מישהי שיש לה את הפריבילגיה לישון לילה שלם או להתרכז במשימה אחת בלי שיקפצו עליה.
אנחנו לא רעות, אנחנו פשוט קורסות ומחפשות אוויר. אנחנו לא מנסות להשוות קשיים, אנחנו פשוט מרגישות שהעומס שלנו כבד יותר.
לכן, במקום לנסות לחנך את הסביבה או להוכיח שגם את עמוסה, מה שלא יגרום כל כך להזדהות, פשוט תסבירי שעם כל ההבנה לצורך בעזרה, כרגע אין לך אפשרות להיענות לבקשה. זה הכי הגיוני ומכבד לשני הצדדים, אני בטוחה שבצורה כזאת הלחץ יתמעט בצורה משמעותית.
מיוחדת שאת.
תודה על ההערה – הארה
צודקת בכל מילה
ואם נצליח בזכותך להמנע מתגובות לא מתאימות – והיה זה שכרך
כמובן, מאחלת לך את כל הטוב שבעולם.
נגעת בי ממש
את כל כך צודקת!!!!!!!!!
אז דבר ראשון חיבוק ענק ממני אליך!!
ולא אני לא במקום שלך!
אבל אני ממש יכולה להבין אותך!!
כי סתם נוצר מין מצב
של לשפוט את הסביבה שלנו
מבלי שאנו חושבים אפילו לרגע!!
אז בואו נעצור את הסחרור הזה
שלחשוב שאנו יודעים מה הכי טוב
לשני.
וזה לא משנה באיזה תחום זה!!!!
אפשר לדאוג לשני
אפשר לעזור
אפשר להציע פתרונות
אבל חובה להבין שאם
סרבנו!!!!!!!!
אז יש לזה סיבה ואין צורך
לנסות לשכנע אותנו למה כן!!!!
איפלו שאת נוראה חכמה!!!!
בקיצור אני ממש ממש איתך!!!!!!!!!
וחיבוק ענק!!!!!!!!
ורק בקשה קטנה ממך כשיש לך ישועה תעדכני אותנו שנשמח איתך!!!!!
מדויק ממש!!
מצטרפת לכל מילה!
ממש מזדהה,
גם אני עכשיו בתחילת שנה שניה מחוץ לסמינר
תודה לה' עבודה מסודרת יש לי – וזה המון!!!
אבל כן עדיין רווקה למעל 30 חברות נשואות בלע"ר
מוסיפה על בקשתך:
אנחנו סה"כ בתחילת שנה שניה מחוץ לסמינר,
אז למה החברות הנשואות חושבות שהן פטורות מלבוא לחתונות????
למה אני צריכה לבוא לכל חתונה?!
וכשאני מגיעה לחתונה של מישהי שלא היה לי איתה קשר כ"כ טוב בסמינר,
אני לא יכולה ללכת עד הסוף כי החברות היותר קרובות שלה לא הגיעו
ולא נעים להשאיר את הכלה ללא חברות,
וכן צריכה לרקוד עד כלות הכוחות כדי שהכלה לא תרקוד סביב עצמה…
ודוקא אתן הנשואות – לכן כבר רקדו בחתונה, איתכן כבר שמחו – אתן יודעות כמה זה חשוב!!!
וכן קצת הכרת הטוב לאלה שהתאמצו בשבילכן…
חברה בהריון מתקדם למשל, לא יכולה לרקוד.
חברה שצריכה להיות היום בבית מוקדם מסיבות שיש רק לנשואות…
צריכה בכל זאת להתאמץ להגיע,
בתור אחת נשואה כבר ב"ה שחברתי הטובה לא הגיעה לארוסין שלי ואחרי 9 חודשים היא ילדה ואמרה לי עכשיו את מבינה למה לא הגעתי, צר לי אבל לא סלחתי לה, אני התאמצתי כ"כ לעזור לה לפני החתונה שלה בכל מה שהיא הייתה צריכה, בשבילי היא לא יכלה להתאמץ???
הרי אם היה לה ערב לביבות במשפחה באותו ערב היא היתה מסתדרת ומוצאת זמן להכל – נכון??
אז אם את לא סולחתלה תחשבי פעמיים…
כי כשאת תהיי בהריון בעז"ה
נראה איך תתנהלי…
אני ב"ה בהריון 10,
ועדין ברור לי שהיא לא הייתה בסדר,
חברה טובה, שהרגישה נוח לבקש מלאאא עזרה לפני שהתחתנה,
וברגע שהיא התחתנה, הרגישה שהיא לא חייבת כלום.
גם היום שאני פוגשת אותו לא מרגישה רצון להיות איתה בקשר, זה בהחלט דבר שמשפיע.
זה שהיא התעלמה ממך אחרי כל העזרה שלך זה גרוע בעיניי ובאמת לא עושה רצון להיות חברה של משהי כזאת,
אבל את צריכה להבין שלפעמים הריון ראשון עם כללל השמחה שלו הוא יכול להיות מאוד מאוד מאוד קשה,פיזית ורגשית.(יכולה לומר לך על עצמי שבאחת ההריונות שלי היה לי אירוע משפחתי ולא יכולתי לזוז-ומאוד נפגעו מזה-וזה לא היה חתונה!!
באירוע אח"כ שהיה להם הייתי שוב בהריון עם אלף ואחת בעיות וחולשות קיצוניות שבאמת לא תפקדתי והייתי במעקב צמוד,אבל באתי והרגשתי באמת דפוקה שבמקום לנוח ולנסות לא להקיא את מה שכבר נמצא בגוף אני מאלצת אותו לזוז ולהגיע לאירוע בגלל התגובות הלא נעימות שספגתי…)
זה עדיין לא סותר את זה שהיא היתה צריכה לפחות כמחווה לתת משהו להתקשר ולא אחרי 9 חודשיים לומר כמו גיבורה "עכשיו את מבינה???)
לא נשמע שהיא לא הגיעה כי היתה חלשה בתחילת הריון, אלא בגלל ל"ט,
שאכן זו סיבה לא להגיע לאירוסין של חברה רחוקה מהכיתה.
אבל לחברה טובה ממש עם קשר נפשי קרוב – אפשר להצליח גם ביום כזה להגיע לפחות לחלק מהאירוסין…
מה?אני בהההלם!
ממש ממש לא!
שום דבר שקשור לחברה או למשפחה מורחבת
לא חשוב יותר מזה
ואני לא "אתאמץ להגיע", אוקיי?
אני ביום שחברה שלי התארסה הייתי מאושפזת בחשש להיפרדות שילייה…
ולא היה לי נעים לשתף אותה…
אפשר לשתף שיש ענין רפואי / מאושפזת, לא צריך לשתף מה בדיוק…
אפשר אפילו להגיד בכלליות ולהגיד שלא רוצה להיכנס לפרטים, רק חשוב לך לשתף כדי שלא תיפגע.
(מה, לא הגעת לאירוסין בלי להתריע מראש?)
בגלל זה היא לא יכולה להגיע? (זאת שבהריון כמובן…)
יש כאלה שבשיטתיות לא מגיעות אחרי החתונה לחתונות של אחרות וזה כ"כ לא יפה ולא מכבד אותן
זו חברה שלך
הרי אם היא היתה מתחתנת לפניך היית מגיעה לחתונה?
אז למה עכשיו כשיש לך כיסוי ראש ובעל את לא יכולה להגיע?
יש סיבות קיצוניות שבאמת מונעות את היכולת להגיע
אבל באופן כללי זה לא אמור להיות ככה
כותבת כאחת נשואה בהריון מתקדם שמשתדלת להגיע לשמחות של חברות אחרות….
חמודה,
גם לא כל דבר זה תירוץ,
הרבה פעמים זאת סיבה אמיתית מאוד מאוד.
אל תדון את חברך את שתגיע למקומו.
מקומו לא אומר שאת גם בהריון עכשיו אז את במקום שלה,
את לא היית היא, לא חווית את מה שהיא חוותה ואין לך טיפת מושג אמיתית.
אז קצת ענווה.
במחילה על החריפות.
אל תדון את חברך שייך גם בצד השני. יש נשואות שבשיטתיות לא מגיעות זאת עובדה! אם רק אלה עם הסיבות המשמעותיות לא היו מגיעות המצב היה טוב בהרבה. וחברה נשואה אמרה לי -"אם אני כבר נשואה זה סיבה מספקת אף אחת גם ככה לא תחפור לי למה לא הגעתי ". סוף ציטוט.
מבחינת הגיון – אם ככל שהחברות הרווקות מתמעטות החתונות ריקות יותר מה זה אומר? סתם נקודה למחשבה.
אני שמחה בשבילך שאת מסוגלת ללכת לאירועים בתחילת הריון. אני לרוב לא מסוגלת, ונכון אם זה משפחה או חברה ממש קרובה אעשה המון המון מאמץ וכנראה אגיע אבל בוודאות זה יהיה ע"ח הבית, ולכן לרוב החברות אני לא אגיע…
וכשאת לא בהריון את כן מגיעה?
כל אחד ואחת מבינים שיש ימים ומצבים שקשה וא"א להגיע אבל באופן כללי מה?
לא הנקודה ארוע ספציפי אלא כן מה הרוח שנושבת ממך
היום אני כבר כמה שנים אחרי החתונה, והיו לי הרבה חברות טובות שהתחתנו אחרי, ועדין מצאתי את האופציה לצאת עם בעלי, לומר מזל טוב ולהיות נוכחת כמה דקות. (גם בימים של סיבות רק של נשואות…
זה יכול להיות אפשרי ברוב במקרים (יודעת שיש מקרים שאי אפשר בכללל)
אבל בדרך כלל קצת מאמץ וטיפ טיפה רצון זה בהחלט אפשרי.
אולי זה ענין של סדר עדיפויות??
אני אישית חושבת שקצת נאבד לנו הערך של ואהבת לרעך כמוך
אני מאוד מבינה שקשה לבוא לחתונות אבל האם באמת אנחנו חושבות על הכלה?
חברה בהריון מתקדם לא יכולה לרקוד,
שימי את זה בסימן שאלה!!
כיום לרוב הנשים בהריון תקין מותר וכדאי לעשות פעילות גופנית
ולרקוד זה לא פעילות שאסורה בהריון
לא אומרת מחמיא:(
לא חושבת שהריון זה תירוץ, מעט אחרי לידה-כן,
אבל אני מסביבי רואה נשים בהריון / בחופשת לידה יוצאות לספורט, הליכה, קניות
אז לא להסביר שהן באמת לא יכולות!
גם בשנה ראשונה- אם רוצים זה אפשרי,
אם יש כמה חתונות ברצף מחוץ לעיר, בסדר, מותר לתעדף. אבל אני חושבת שדיברו כאן על תופעה מעצבנת ומקובלת, שהנשואות לא באות בכלל.
אליהן הגיעו הכי הרבה. ממש לא פיר.
לרקוד זו פעילות שממש לא מומלצת בהריון גם אם הוא תקין, תבררי את זה שוב.
אפשר לרקוד בלי קפיצות והשתוללות. נכון אולי תרגישי קצת דודה זקנה, אבל תשמחי כלה.
מה הקשר?
לקפוץ זה לא טוב,
לרקוד נורמלי זה בסדר גמור, ובריא מאוד
אין שום בעיה לקפוץ
מידע שקיבלתי מפזיותרפיסטית רצפת אגן
אבל לא צריך להתקטנן, הנושא הוא אם באים או לא
הטענה שלי היא לבוא, להשתדל, זה עניין של מוטיבציה!
אם תרקדי או לא- עניין שלך
יש בעיה לקפוץ כי זה מפעיל לחץ על שרירי רצפת האגן העמוסים ממילא.
איזה שטויות,
זה עלול לגרום לקשר בחבל התבור,
וכן לפגיעה ברצפת האגן
מסכימה עם כל מילה ואם אתן כבר מגיעות לחתונה תרקדו!!! לא אמרתי להשתולל כאילו אין מחר, אבל קצת להסתובב במעגל ולהראות נוכחות, באחת החתונות בכיתה שלנו החברות הנשואות עמדו בצד כמו גברות כבודות והכלה המסכנה נאלצה לרקוד עם כל הטתיות- החברות של אחותה שבאו ורקדו (וזה עוד נחשב מזל כי לא לכל אחת יש משפחה וחברות של אחיות
נוצר מצב שחתונות של בנות שסיימו סמינר נהיו מת מצוה
למה מסכנה?
גם אני רקדתי עם כל הבנות דודות של בעלי
כי חברותי הנשואות הלכו לפני ריקודים שניים
הייתי מאושרת בגלל החתונה, לא בגלל החברות שרקדו או לא,
היה כיף..
כן? כשהחברות עומדות בצד כמו ליידיות כבודות ורק מדברות שיחת חברות תוך כדי צפיה בריקודים? לא דיברתי שלא היו, היו ולא רקדו. בושה!!
בריקודים ראשונים, היו שרקדו, והיו שעמדו בצד
ממש לא חושבת שאשה בהריון חייבת לפזז..
ולא על זה עמדה השמחה שלי בחתונה, ממש לא,
רקדו אחיות שלי, חברות של הגיסות הצעירות, בנות דודות של בעלי
וכמה חברות רווקות בודדות,
והייתי שמחה דוקא בגלל שחיכיתי כמה שנים, ידעתי להעריך ולשמוח מעצם החתונה והחתן
עוד בושה כזו ואבדנו.
אולי די?
ממש אבל ממש לא נעים לקורא את הדיון כאן, "לדון לכף זכות" זאת מצווה שעבר עליה הקלח? או שאולי זאת מצווה ששייכת רק לנשואות שצריכות להתחשב ברווקות המסכנות?
עם כותבת השאלה לחלוטין הזדהתי, ולקחתי לתשומת ליבי לפני שאני פונה לאחיות שלי בבקשות עזרה לחשוב שוב. אני חושבת פעמיים ולא מבקשת בלי סיבה אמיתית, אבל מעכשיו אחשוב 3 פעמים, גם על איך להגיב לסירוב.
כל השיח הזה על "נשואות לא מגיעות לחתונות" או "מגיעות ולא רוקדות!!!!"
ברצינות???
שמחת חתן וכלה זאת מצווה גדולה וחשובה מאוד, הכרת הטוב – חובה.
כשאפשרי!
וכשלא אפשרי?
יש מחוייבויות קודמות, תודה לה'.
ואם חבורת הנשואות שהגיעה לחתונה כל אחת בפני עצמה עשתה מאמץ להגיע והן לא רקדו – כי הן לא יכולות, זאת סיבה לצעוק "בושה"?
קטונתי.
לא מזמן, הייתי רווקה, זוכרת את ההתארגנות לחתונות, זוכרת את החתונות שהגעתי אליהן לפני/אחרי פגישה וחזרתי ממוטטת לעבודה למחרת.
ועדיין, היום, מצליחה הרבה פחות להגיע לחתונות, משתדלת, מתאמצת, שורפת ערבים שלמים ע"ח מליון דברים אחרים (הנקה, זמן עם הבעל, ארוחת צהרים למחר, סדר בבית, השלמת שעות בעבודה, קניות קריטיות לשבת, שינה מוקדמת לצבירת כוחות להמשך השבוע, חסר מה לעשות בערב?)
ושוב – כשאפשרי, מתאמצת ומגיעה (ולא, לא לכל החתונה, אני צריכה להשכיב את החמודים קודם ולחזור מתישהו הביתה)
וכשלא אפשרי – טלפון משתתף עם הכלה לפני/אחרי לשמוח בשמחתה ולומר שרוצה מאוד לשמוח איתה אבל לא מסתדר לי ומאחלת בכל הברכות וזהו.
ושוב, לגבי ה"נשואות" שלא רוקדות – תגידי תודה שהגיעו!
לא מתכוונת לפרט לך עכשיו למה לא תמיד אישה נשואה לא יכולה לרקוד עם ובלי קשר להריונות.
נראה לי שצריך להתאפס קצת.
סליחה יקירתי,
גםאת לא צריכה לבוא לכל חתונה
אבל הנשואה לפעמים לא יכולה!!!
לא קשור להריון!!!!!!!!
יש לה בעל בבית שקשה לעזוב אותו
אחרי שיוך שלם לא נפגשתם!
מבינה שאת מקנאה ולא מבינהאת זה,
אבלתדעי לך שאני כנשואה סבלתי מ-א-ו-ד
משגעונות כאלו של חברות
שפשוט הכריחו אותי לבוא
והייתי יוצאת בוכה!!!! מהבית
בלי לראות את בעלי יום שלם
ולחזור הבייתה מאוחר
ולמחרת יום עבודה ארוך וחוזר חלילה…
מאחלת לך שגםאת תתחתניבקרוב
וכ"כ תרצי להיות עם בעלך!
לא אומרת שלא ללכת בכלל,
אבל וודאי וודאי שנשואה לא חייבת "להחזיר"
לכל מי שהייתה אצלה בחתונה
אולי גם אני אחזיר לחברות של האחיות?
הלוו, יש גבול!
וברור (את יכולה גם לא להסכים)
שבדרך כלל לרווקה קל יותר להגיע.
סליחה עלהתקיפות,
פשוט נגעת לי בנקודה רגישה וכואבת נורא!
כשהייתי שומעת שחברה סגרה ווארט –
הייתי נלחצת…
כמו שאת מבקשת הבנה –
גם אני מבקשת…
(ויש עוד הרבה סיבות שלא פירטתי,
כשתתחתני תביני…)
ממש ככה גם אני לא היתי רואה את בעלי יום שלם וגם בטלפון כמעט לא יכולנו לדבר עבדתי במשרה מלאה עבודה מאוד תובענית נפגשנו לא לפני 8 בערב ואז לצאת לחתונה שלא נמצאת מרחק כמה דקות מהבית כן? לא גרתי ליד אולמות זה היה אחד הדברים הקשים ביותר, מה שכן בחלק מהפעמים בעלי היה מגיע איתי לאולם שנוכל לדבר בדרך רקדתי קצת וחזרנו יותר מיזה לא היתי מוסגלת ואח"כ מאוד מהר ב"ה נכנסתי להריון והרגשתי זוועה את מעט הכוח שהיה לי גמרתי בעבודה בערב לא יכולתי לזוז ק"ו שלא להתארגן וליסוע לחתונה וקרה לי כמה פעמים שבדיוק בזמן של אירוסין/חתונה באמת שלא יכולתי להגיע! גם לחברות קרובות ביותר חברה הכי טובה שלי סגרה ווארט ביום שגם אחותי סגרה באירוסין-היתי באותו זמן בחדר לידה בחתונה כבר גרתי בפריפריה מרוחקת ולהשאיר תינוקת קטנה עם בעל שלא ממש יודע להסתדר עם הגיל הזה היה אחד הדברים הקשים (עשיתי את זה בסוף אבל זה היה נורא..)
בקיצור לנשאים נשואות יש כ"כ מגבלות שאי אפשר להתחיל להשוות לרווקות ואני סופר סופר מבינה למה אתן מתכוונות גם אני לא התארסתי מייד..והיתה לי חתונה שלא מלאה בחברות אפילו שהיתי בת חברותית..
את ממש מקצינה.
בד"כ אין שמחות כל יום.
כמובן שזה תלוי מתי את מתחתנת לעומת חברותייך.
אבל אל תגזימי לסבול משמחות…
ומכריחים אותך לבוא…
ואני מדברת מנסיון כשהייתי משתי הצדדים.
גם רווקה כשחברות התחתנו וגם נשואה כשחברות התחתנו…
וגם בעלי הלך לשמחות של חברים ולא קרה לנו כלום.
זה בריא גם לצאת לפגוש חברות/ חברים.
הכל ענין של ראיה…
סליחה אבל הגזמת קצת, אני התהלבתי מאודד לצאת לאירועים לשבור שגרה פה ושם, למרות שבעלי היה חוזר רק אחרי סדר ב'
כמה כבר חתונות יוצא לך ללכת? נשמע שפעמיים ביום!
לי בממוצע היה פעם בחודש, וזה סביר מאוד, כל הבנות האלו הגיעו בחשק ושמחה אלי, למה לא לבוא?
והתירוץ של הריון, סליחה, מטופש.
יש כאלה שסובלות ברמה שאי אפשר לבוא, אבל זה חריג!
יש שמירות הריון, הפלות, הריונות קשים.
אבל כמה סטטיסטית?
רוב הבנות מגיעות לעבודה גם בהריונות קצת מאתגרים. ככה זה.
ומגיעות לאן שחשוב להן,
אל תבלבלו את המוח לרווקות!!
אני נשואה עם שתיים ב"ה,
לדעתי אחרי לידה זה הזמן היותר משמעותי אם כבר,
ועדיין, לרוב סביר ואפילו כיף לבוא!
זאת שסיפרה שחברה אמרה לה אחרי 9 חודשים – אין לי מושג,
אבל נשמע כמו תירוץ, לא סיבה מהותית. הרבה נשים לא יודעות שהן בהריון בכלל בגלל שאין תסמינים מיד, אחרת לא היה בעולם בדיקות הריון.
תשתדלו לבוא כי כיף. ואם לא, כהכרת הטוב ומצוות שמחת כלה.
כל כך חשוב שחברות נשואות יגיעו! אני התחתנתי שמונה שנים אחרי שסיימנו סמינר וכמעט אחרונה מהכיתה. כל כך ריגש והפתיע אותי שהגיעו מלללא חברות מהסמינר, וזה למרות שהחתונה היתה בגן אירועים רחוק מהעיר. עד היום אני מלאת הכרת טובה לחברות האלו.
יש לציין שאת חלקן אפילו לא חשבתי להזמין כי לא חשבתי שיגיעו, והן הגיעו אפילו בלי הזמנה. בסוף הן אלו שעשו את החתונה
יכולה להבין בהחלט שלנשואות מורכב יותר לבוא
אבל ברור שאם קצת יותר רצון טוב הם יוכלו להופיע יותר.
ובאמת שאני שמחה לבוא לחתונות ולפזז לכן (כרווקה) אבל המחשבה הזאת שבדרך הטבע אני לא אתחתן בחודשים הקרובים ואז החתונה שלי תהיה מצומצמת כזאת בגלל שהתחתנתם מוקדם ממני??
זה ממש מוציא את החשק לבוא לחתונות גם כרווקה….
לי לא כזה כיף לבוא לחתונות כאלה.
הרבה יותר כיף לי להישאר בבית עם בעלי
(ומודה לה' שזה ככה!)
אם אני אבוא זה בשבילי וויתור גדול
על הרבה דברים שלא כאן המקום לפרטם,
ואני אבוא כי אני רוצה לשמח חברה
על חשבון השמחה והכיף שלי.
אז לכל המתלוננות והעוקבות אחריי
כמה סיבובים עשיתי במעגל וכמה לא –
שתדענה שבשבילי לבוא לחתונה
זה סוג של מאמץ,
מאמינה שיש גם רווקות שבשבילן זה מאמץ…
תפסיקו לבקר כל אחת מה עשתה ומה לא.
רוצה? תבואי.
לא רוצה? תישארי בבית.
לא משנה אם את נשואה או רווקה.
אני חושבת שלא משנה מה הסטטוס שלך/שלי, אנחנו חייבים ללמוד לקבל סירוב מהשני!!! מרגיש שגדלה פה תרבות של – חייבים לי!! נכנסים לשני לקישקע, עושים לו את החשבונות, ונפגעים כשמקבלים לא!!
את כל כך צודקת!!!
זה נושא בפני עצמו, תודה שהעלת אותו!
כל מילה!!
כ״כ נכון!
ממש מזדהה איתך אני גם רווקה בגיל שלך וגם רוב חברותי היקרות נשואות
ונשואות + ב"ה ואני זאת שעושה ברים ורוקדת בכללללל החתונות ואני עושה את זה מבחירה לגמרי רק מצטרפת בקשה שלך תראו גם אותי ואל תראו את זה כמובן מאליו
מבטיחה לכם שלא משעמם לי:)
וואו כל מילה במקום!
במיוחד מטרלל אותי שהנשואות מבקשות בשיא האלגנטיות שאני אשמור להם על התינוק / התינוקת התורן
תגידי????? את רצינית????
בגלל שאני בחורה את יכולה לבקש ממני לבוא איתך לחתונה על תקן ביביסיטר?
לבקש ממני לצלם את הילדים שלך לראש השנה???
לשאול אותי אם אוכל לבוא איתך לקניות כי את לא מסתדרת לבד עם התינוק???
מסכימה איתך מאד, הנשואות המון פעמים מתייחסות אלינו כאל מוצר שימושי שצריך לנצל עד ת
בואו נרגע, בחורות יקרות, לשאול אתכן תמיד אפשר.
השאלה אילו גבולות אתן מעמידות לנשואות היקרות.
מסכימה איתך שיש הרבה נשואות שבטוחות שהרווקים/ות במשפחה חייבים לקחת חלק בגידול הנכדים ,
אבל לצערך לא תוכלי לשנות אף אחד מסביבך, אלא רק את עצמך..
תבדקי עם עצמך מה מתאים לך ומה לא ותעמדי על שלך בשלווה, ובאסרטיביות.
מצד שני יש אתכן, הרווקות, שאי אפשר לבקש מהוד מעלתכן אפילו,
כי אם ביקשנו דבר שלא מתאים לכן, במקום לומר לא בעדינות, נהיית כזו סערה, ואיך היא מעיזה לבקש??
שמנה לב לתגובות שלכן גם…
דרך אגב, אני נשואה+4 ובגלל שנוצלתי כמו שצריך ע"י גיסתי הגדולה,
למדתי מה לא לבקש ומה כן, וגם איך לבקש…
והיום אחותי יודעת שאם אני מבקשת עזרה זה כי אני ממש חייבת ולא הסתדרתי בשום צורה, מצד שני, לימדתי את אחותי שממש מותר לה להגיד לי לא גם בלי לפרט למה.
לא יודעת מי החברות חסרות הטאקט שלך,
אבל בתור אחת שהתחתנה וילדה ב"ה בין הראשונות בכתה, והרבה לפני כל החברות הטובות,
חשוב לי להביא את הצד השני-
ידעת שלנשואות יש גם רגשות וצורך בחברות?
מהרגע שהתארסתי, בעיני החברות שלי ערקתי, ועברתי צד.
מעכשיו אפשר להתעלם מקיומי, לסנן טלפונים,להתחמק באלגנטיות ממפגשים- ולקיים אותם רק עם החברה הרווקות,
להטיח מדי פעם מילים על התעלמות של הנשואה על הסוס..
עקיצות פה ושם על נשואות(כאילו בלי קשר אלי, אבל נראה לכן הגיוני לומר בדיחה על שמנים, בנוכחות כמה רזות ושמנה אחת? זה הטקט שהיה שם)…
את האמת- אם הן היו יודעות כמה כאב הן גרמו לי בתקופה שגם ככה לא קלה, נראה לי הן היו די מזועזעות,
אבל מבחינתן- נשואה טוב לה והיא מסתכלת עלינו מלמעלה, לא נורא לדקור אותה פה ושם…
אז שימו לב גם לצד הזה
ואוו זה כ"כ כואב לשמוע שנוצר כזה מצב… זה פוגע!!!
אבל בכללי אני חושבת שקשר של חברות רווקות ונשואות זה כבר קשר שיותר קשה לבחורות לשמור עליו
זה כבר מקום אחר לגמרי וחיים אחרים ושונים וזה יוצר פער…
ואווו הארת לי את העינים
כי באמת מבחינתי כל בת שהתחתנה זה שלוםם
כי יש לה בעל והיא לא צריכה אותנו יותר…
ולא קוראים לה לשום יציאה
ולאחרונה ראיתי שאחת החברות הנשואות הגיעה לוורט של חברה
והיא ממש התעצבנה
שלא חשבו לעדכן אותה ולא לדבר איתה ולא כלום…
ואנחנו מייד אמרנו לה, מה את רוצה?? את נשואה!!!!
באמת צריך לשים לב!!!
רק זה איזה שהיא בעיה
בגלל שבחודש חודשיים הראשונים הכלה נעלמת
ודווקא אנחנו החברות עוד רוצות קשר איתה, והיא זאת ששוכחת אותך לגמרי
ואז כשהיא נזכרת שהיא רוצה אתך בחזרה
זה אחרי שעברת נטישה חדה ממנה
ולמדת להסתדר עם בנות אחרות
אז כאילו מה את פתאום צריכה אותי….
אין לי מושג איזה חברות יש לך אבל אנחנו היינו קבוצה של 4 חברות מגובשות והודענו לכל אחת התארסה "חודשיים יש לך שקט מאיתנו ואח"כ אנחנו חוזרות לדבר" 🙂
אומנם כיום ש3 מאיתנו נשואות עם ילדים זה לא על בסיס קבוע אבל האחת שעדיין מחכה אני איתה בקשר שבועי וזה דבר שהוא מאוד נצרך לאישה נשואה לא פחות מבחורה….
אמאלהה
אני בהלם חשבתי שאני הכותבת…
הרגשה כ"כ הזויה
כאילו בא לי להמשיך לדבר איתכם
מבטיחה לכם – נשארתי אותו דבר
אני אישית עברתי כ"כ הרבה כאב לב בגלל הדבר הזה
אני רק מביאה את הצד שלי ואחרי שבאמת ישבתי אם עצמי כי נפגעתי שוב ושוב פשוט עשיתי לעצמי גבול רגשי. ואני מפרטת- חברה התארסה היא עולה על ענן ב"ה מאושר ואז אני בתור רווקה מלווה אותה מתרגשת היא מתקשרת מלא כדי לשתף ולפרוק ואני מכל הלב מקשיבה מייעצת מלווה לקניות וכולי ואז מגיע יום החתונה ואחריו בום. אין זכר לבחורה!! וככה זה צריך להיות וככה זה תקין אבל אחרי 2/4/6/8 או לא יודעת כמה חודשים בהתאם לאופי היא פתאום נוחתת מהענן ומופתעת שהחברות לא חיכו לה בשילוב ידיים וכליון עיניים. אז אחרי כמה פעמים שהלב שלי נקרע על חברה שנוטשת והבנתי שככה זה וצריך להביא לעצמי משהו במקום והכנסתי לעצמי את האושר שבענין ובאמת שמחתי בשבילה. אבל ידעתי שאם אני נכנסת לזה רגשי אני לא יוצאת מזה. וכשהחברה חזרה היא קיבלה חברה די אפתית יחסית למה שהיא מכירה והיא נפגעת.
יש פה סיטואציה ששתי הצדדים צריכים להבין. אני בתור רווקה מנהלת חיי רווקות ולך יש את בעלך מנהלת חיי נישואים הקשר השתנה נקודה. עכשיו תראו איך אתם ממשיכות. כמו שאת רגילה זה לא יהיה!
ונקודה קטנה, אם כל השיחה נסובה על בעלך והארוחות שאת צריכה להכין לו לי ספציפית לא נעים לקרוא לך לכל מפגש רווקות משחרר חסר עול. במיוחד שכשכן קוראים לך צריך לעשות את זה בשעות מאוד מסוימות וקרוב ולא עולה כסף ועוד רשימת דברים שאין לי כח להתחיל להתחשב בהם. ושוב, אני ספציפית פשוט פתחתי את הנושא ואמרתי להם כל אחת בתורה – אוהבת אותך מאוד אבל תביני שאת מסתובבת עם הילה שלא תמיד מתאימה לאירוע. כולם הבינו! ופשוט היינו מזמינות ואם היא יכולה היא מגיעה ואם לא אז לא. אף פעם הם לא באו! תמיד היו סיבות…. אבל זה בא ממקום שהם ידעו שהזמנו באמת ולא סתם בשביל הפרוטוקול ויש להם את השיקולים שלהם..
וואי דיברת אותי
מסכימה איתך מאד!!
בסופו של דבר,
אחת החברות שהתחתנה כמה שנים אחרי, פגשה אותי תקופה אחרי החתונה שלה,
ואמרה לי שהיא לא מפסיקה לחשוב עלי ועל מה שעברתי מהחברות אחרי החתונה..
אפשר לומר שזה בהחלט עזר לרפא את החוויות המאד לא נעימות,
אבל לא העלים את הערבים שבכיתי לבעלי מהורמונים, בחילות, ופגיעה..
לא את התחושה שאף אחד לא מבין אותי בעולם.
אני עוד הייתי בסמינר- אז נאלצתי להיפגש המון עם הרווקות,
הייתי במצב מאד חלש פיזית, רגיש, הורמונלי, עייף ופגיע
הן לעומתי היו בשיא כוחן ומרצן…
שמנה לב שהחיים הם לא תמיד תותים:)
חבל להגיע למקום של השני ולהבין פתאום את העוול שגרמת לו
מאחלת לכולןןןןןןן
להגיע למקום הזה מהר ובקלות:)
ואוו, איזה ראיה מעניינת…
אני בתור בחורה, גם בגיל ממש גדול מעולם לא הרגשתי שמנצלים אותי, האחיות והגיסות ביקשו המון עזרה ושמחתי מאד לעזור ואם לא יכולתי-אז לא.
בתור דוגמה-יומיים לפני החתונה ישנתי אצל אחי וגיסתי כי היא הלכה ללידה, ממש לא הרגשתי מנוצלת, הבנתי כבר אז כמה זו תקופה לא קלה להיות עם ילדים קטנטנים וצפופים + עבודה +תפקוד מלא של בית ועזרתי ככל שהתאפשר, היום כשאני מבינה ומרגישה על בשרי כמה שהצלתי אותם בעזרה שלי, ממש חבל לי על כל פעם שלא התאמצתי מספיק וישנתי עוד שעה ולא הלכתי לעזור (ותאמיני לי שהתאמצתי המון המון בשבילם)
נתת פה כיוון מעניין של הסתכלות, אולי זה עניין זה צורה שבה מבקשים ממך?!
נכון,
גם אני כרווקה עזרתי מלא לאחי הנשואים ונהנתי מזה מאוד,
גם אחיותי הרווקות אוהבות לעזור מכל הלב,
כמובן שבגיל צעיר הייתי מבקשת מהם הרבה עזרה, היום אני מבקשת רק לדברים דחופים ושאין אופציה אחרת, אבל אני גם מתיעצת איתן הרבה ומשתפת, נראה לי שלהן זה הרבה יותר כיף ונחמד להיות חלק תורם.
ואוו כמה שאני מזדהה איתך,
אני גם רווקה לשלל חברותי הנשואות,
ומסכימה איתך בכל מילה,
ולא מבינה בכלל
למה?
למה אני אמורה להכין את כלללל הברים?
למה אני חייבת לארגן את המפגשים בינינו (שכמעט תמיד לא יוצאים לפועל…)?
ואם כבר אנחנו יוצאות או נפגשות,
למה תמיד אני אמורה להגיע אליהם?
ת'אמת מרגישה ממש במשמרות….
זו יכולה מ2 עד 5 וחצי
והשניה מ6 עד שבע וחצי…
וכן אני מבינה שהן נשואות והבעל חוזר מהכולל…
רק משתפת שזה גומר אותי,
להכין איתן ארוחת צהריים או ערב ואז ללכת כי הוא הגיע….
ובכלל להתקשר אפשר רק בשעות הפעילות…שה' ישמור אם חרגתי!!!
ואז לגלות שהייתי על רמקול….
ובעלה חושב ש…
ולשמוע מהן תיאורים על הטוב וששווה שלי גם…
ויואו למה אני לא מתחתנת???
"פשוט אני לא רוצה בכלל…."
אז כן אני איתך!!
מבינה, ומשתתפת, אחות לצרה…
נמשע לא נחמד המצב הזה,
אבל מה אפשר לעשות שעכשיו הן עסוקות בדבר חשוב יותר מחברות, את יכולה להבין את זה, ובעז"ה תהי שם בקרוב ותביני מצוין כמה כוחות נפש וגוף משקיעים בתחילת הנישואין בזוגיות ובהקמת הבית, וזה מבורך מאד ב"ה אבל כן, החברות טיפה זזות הצידה והמפגשים איתן לא אמורים להיות ע"ח הבעל, אם החברות הנשואות שלך בכל זאת רוצות להתאמץ ולהפגש הן מחפשות את הזמן שהכי פחות יפריע לבית החדש שמוקם כאן. את צודקת שצריך גם לראות אותך ואת הרצונות שלך אבל זה מצוין שהן קודם כל רואות את הבעל שלהן ואת הבית הטרי שלהן ואח"כ אותך, בעז"ה לאט לאט המצב טיפה יתאזן (ועדיין מאחלת להן שהבעל, הבית וצרכיו יהיו מקום ראשון)
ממליצה מהמקום הזה לכל הנשואות הצעירות, לא לשכוח את החברות, אבל אפשר להוריד טיפה במינון המפגשים, ולהסביר לחברות הרווקות עוד לפני החתונה, שתהיה תקופה עכשיו של פחות דיבורים ומפגשים…
בהצלחה לכולן!
יש בעיה שהם גם רוצות שיתחשבו בבית החדש שהן מקימות וגם שיאירו להם טעם טוב והם נשארו בחבורה. אין כזאת חיה! נקודה. כשהם יורדות אל העם אחרי 3 חודשים אירוסים ו3 חודשים נישואים הקשר שונה. הנשואות לא קולטות שהן שינו סטטוס שאני מתמודדת איתו כבר 6 חודשים לפחות והם עדיין עסוקות באושר מאחלת אותו לכולם אבל אל תצפו שנשב ונחכה שתחזרו ומשיך את השיחות מהנקודה שעצרנו. זה לא רלוונטי. הבעיה שזו תובנה נחלת הרווקות בלבד.
לי נשמע בכלל שלא הנשואות מפריעות לכן, אלא הכאב שלכן על הרווקות, כשאתן רואות חברה בת גילכן שעברה איתכן את כל המסלול והמשיכה הלאה ואתן עדיין ממתינות, זה כואב, ולכן אתן כל כך ציניות ולא מצליחות להבין את הצד השני.
שמנה את הכאב בצד, הוא לא קשור לחברה הנשואה שלכן, גם אני בתור נשואה קיבלתי יחס צונן מחברותיי הרווקות, למה?? כי זכיתי להקים בית?? לא כל הנשואות חסרות טאקט, ואם דיברת עם חברה נשואה והיא אמרה לך שהיא חייבת לסיים כי בעלה על הקו או הגיע הביתה, או היא חייבת לעוף הביתה עכשו, תכבדי את רצונה.
אני גם הייתי שנים רווקה והתחתנתי אחרי רוב החברות הטובות שלי, ואני בהחלט מבינה אתכן, אבל עדיין חושבת שכדאי שתחשבו טוב לפני שאתן יורות על הנשואות את הכאב שלכן…
לא, כאילו
החברה פשוט יותר חשובה מהבעל,
כי את החברה אני מכירה 5 שנים
ואת הבעל 5 חודשים…
(באירוניה כמובן…)
מפליא בעיניי שרווקות לא מבינות את הצורך
לחזור כשהבעל מגיע
או לעבור אליו כשהוא בממתינה…
בשנה ראשונה זה הזמן לבנית הקשר בין בני הזוג(ולכן גם אין כולל ערב לבעל),
זה אולי מעצבן שאת צריכה ללכת/לנתק שיחה כי הבעל בא ואבל את בעז"ה תראי שגם אצלך זה יהיה כך בשנה ראשונה-אח"כ זה נהיה יותר קל..
אני רוצה לשתף אותך קצת במה שאני עברתי,
אני הייתי בין הנשואות הראשונות בכיתה ובחבורה שלנו הראשונה ממש.
מאותו רגע שהתארסתי ניסיתי כל הזמן לרצות את חברות שלי, כביכול להראות להם שנשארתי אותו דבר…
וגם אחרי החתונה כל הזמן פחדתי מהן -איך יגיבו ומה הן חושבות ושחלילה לא יחשבן לרגע שהתנתקתי..
הייתי מגיעה לכל ארוע הכי קטן שיש גם בזמנים הזויים..
לא פספסתי שום ארוע חברתי וכמובן שמבחינת החברות הייתי הכי אידאלית!!
הן לא הפסיקו לפרגן לי ולומר לי וואו איך לא שכחתי אותן.. וממש נהפכתי לסמל ודוגמא לשאר הנשואות שהצטרפו בהמשך..
אבללל ופה זה הההסיפור – לא השקעתי כמו שצריך בבנית הקשר שלי עם בעלי…
במקום לשבת איתו בבית ולבנות את הקשר כמו שצריך, הייתי כל הזמן לחוצה – מה יגידו חברות שלי ואמאלה אולי אני לא בסדר שאני לא הולכת לארגן את הבר (את העוגה כבר הכנתי כמובן…)
ובתכלס הוא לא היה מקום ראשון אצלי, מה שחובה שיהיה!!!!
והכל למה -בגלל כמה חברות טובות שדאגו לומר לי כל הזמן (ברוב טפשותם..) לפני החתונה שבטח אני אשכח אותן ואתנתק מהן… טאני ניסיתי להוכיח להן שזה לא יקרה..(מה שאכן לא קרה 🙁 )
וב"ה היום אני נשואה באושר אחרי הרבה שנים של עבודה, לשקם את השנה הראשונה….
לא לחינם התורה מדברת על שנה ראשונה בבני זוג…!!!
אז בבקשה רווקה יקרה!
גם אם את עדיין מקנאה ועוד לא הגיע תורך (הוא יגיע בקרוב בעז"ה)
אל תהרסי וסליחה על הביטוי – חיי זוגיות של חברה שלך..
גם משפט קטן כמו – איך את מנותקת.. יכול לפגוע מאד בקשר!!
תני לחברות הנשואות שלך את הרוגע לבנות את ביתן בלי נקיפות מצפון.
ותשמחי שאת יכולה להיות חלק בזה..
אל תלחיצי אותן ואל תדרשי מהן דרישות שלא תמיד מתאימות להן.. (לא הכל את יודעעת..!!!)
ובעז"ה בזכות זה תזכי להקים את ביתך בקרוב!!
את מדברת על מצב קיצוני של אישה שלא התחילה להבין מה זה נישואים,
ומבחינתה החיים נשארו כמו מקודם…
לא על זה מדברים, מדברים על נשים שחושבות שמהרגע שהן התחתנו הן פתורות מלהחזיר טובה לאחרות
ממש לא!!
כנראה לא הבנת מה כתבתי..
אני ידעתי מצוין מזה נישואים על כל מה שזה אומר..
אבל – בגלל כמה חברות טובות שהלחיצו אותי שמא אתנתק מהם –
ניסיתי כל הזמן לרצות אותם…
ואגב זה קורה מלא (דיברתי עם כמה..) אולי לא בצורה כזאת קיצונית…
בעיקר לאלו שמתחתנות מוקדם, החוסר נעימות מהחברה לפעמים יכול להביא למצב כזה..
ומה שבאתי להסביר כאן, שכל החברות הרווקות שעדיין לא נשואות –
תנו לחברות הנשואות שלכן את הזמן לבנות את ביתן ואל תלחיצו אותן לצאת מהבועה כי כל משפט קטן יכול להרוס את זה… גם אם לכן כרגע המצב הוא בלתי נסבל – תבינו שחברה שלכן יכולה להנזק באופן בלתי הפיך… (ואני בטוחה ב100% שלא זה מה שאתן רוצות!!!)
יכול להיות שבאופיי אני טיפוס מרצה מידי וידעתי שבעלי יסלח לי וחברות שלי לא (מה שבאמת קרה בסוף ב"ה)
אז מאחלת לכל אחת את הכי טוב שיש ובבקשה אל תשפטו אף אחת!!!!!!
זה הפואנטה, אני כרווקה מבינה את החובה בבנית הקשר את זה שאתם אחד לאחת ולא אמור שום אדם להכנס באמצע. ואני מבינה ולא מקנאה בכלל שמחה ומאושרת בשביל כל אחת. וכאן מגיעה הנקודה, את מבינה אותי כשאני מעדיפה להיות בחברת רווקות?? את מנסה להבין אותי כשלא נעים לי השיחה המייגעת על בעלך וחמותך? את מבינה אותי כשאני לא במוד לדבר עכשיו סתם כי דיכאון לי היום??? למה דורשים הבנה מהרווקות "כשתתחתנו תבינו" אבל כשאני מבקשת הבנה קוטלים את זה? למה? למה? כי כביכול היית במקום שלי אבל אני עוד לא במקום שלך? מה הפריוילגיה פה?