טבעות בחול

יעל מתקדמת אל הבמה בצעדים אציליים. מבע פניה קורן, היא משדרת השלמה פנימית ובטחון. אני מהמרת על כך שהיא או מורה או מורה.

כשהיא מתישבת על הבמה נראה שהיא מכירה אותה היטב.

”אז התחתנתי סוף סוף. וזה לא מובן מאליו. זה אפילו עצוב. מה, עצוב? כן, כן. תלוי את מי שואלים. אם שואלים את חלי אחותי הקטנה הרי שזה מאורע עצוב עד טראגי.

אני וחלי היינו החברות הכי טובות. עשינו הכל ביחד, יוצאות להליכות, מכינות זו את זו למבחנים, מבלגנות את החדר ומתעצבנות ביחד על הבלגן שהוא רק שלנו.

בינתיים אני חיפשתי את זיווגי וכל עוד נשארתי בסטטוס חיפוש חלי אחותי שמחה בסתר. כלומר היא התפללה מאד חזק שאתחתן, כמובן כמובן, איך אפשר לחשוד בכלל? אבל בפנים בתוך הלב, בחדר הפנימי שרק אלוקים רואה, היא פחדה מאד מהרגע שבו תישאר לבד בלי החברות הקרובה שלנו.

אבל כמו כל דבר טוב זה נגמר ב”ה, אני התחתנתי וחלי נותרה לבד. בבית של הורים מזדקנים. בודדה, ועם הזמן גם עצובה.

אני אומנם הייתי מאושרת מאד אבל לא יכולתי לשכוח לחלוטין את אחותי, שהייתה החצי הראשון שלי, ולכן החלטתי לפצות אותה ולצאת איתה לים.

כמו פעם, רק אני וחלי, אנחנו ושיחות הנפש הארוכות כגובה הגלים.

בים חזרנו לגרסה המקורית של עצמנו, דיברנו כמה שדיברנו (המון), צחקנו כמו פעם, והיינו ביחד כאילו מעולם לא היתה חתונה.

אבל כל דבר טוב זה נגמר בסוף, ואנחנו יצאנו מהים רטובות, מלאות חול, אבל מרוצות”.

היא לוקחת נשימה ואני מבינה שעוד לא התחלנו. מורות, יודעות לספר סיפורים.

”יצאנו, כמעט עלינו לאוטובוס, ואז—

חלי נעצרה. מסתכלת על היד. ריק.

שתי הטבעות שלה לא שם.

אחת מהן אני נתתי לה כמתנת פרידה לקראת החתונה!

וזה, יחד עם כל מה שעבר עליה בתקופה הזו, פתח את הסכר.

בכי. בכי גדול ואינסופי, כזה ששוטף את כל הגעגועים, תסכולים, והאבדות של החיים.

ניסיתי להרגיע, לדבר, להסביר… כלום.

אז הצעתי לה רעיון מטופש, אמרתי לה: “בואי נחפש.”

כן, אני יודעת. לחפש טבעת בים זה כמו לחפש גרגיר חול ב… ים של חול.

אבל כשאחותך הקטנה והאהובה  בוכה – את הופכת לארכיאולוגית, מצילה, ופסיכולוגית – הכול ביחד.

התחלתי לחפור שוב בחול, אחרי שכבר התפטרתי מהגרגירים המעצבנים, כשלסרוגין אני מנגבת לחלי את הדמעות (ומלכלכת גם אותה).

ופתאום, כמלאך מושיע, עוברת גברת חביבה עם ילדה קטנה לצידה ומתעניינת על מה ולמה הבכי הגדול והאם אפשר לעזור.

אני, מתוך נימוס, משתפת אותה כלאחר יד, והגברת שמציגה את עצמה כרויטל, מצטרפת בפשטות לחיפושים.

לפני שאני מספיקה להרגיש לא נעים מרימה רויטל שתי טבעות אהובות ויקרות לאוויר וקוראת בהתרגשות: ”מצאתי!”.

חלי ואני בוהות בה נדהמות, לא מספיקות למצמץ ורויטל פוצחת בבכי משלה.

עכשיו העסק כבר הופך להיות ממש לא נעים, כלומר מה שלא נעים כאן זה שרק אני נשארת בעיניים יבשות.”

נדמה לי שכאן אני רואה לחלוחית חשודה בעיניה של יעל, או שזה נצנוץ חוזר מעיני הנשים הבורקות בקהל?

”רויטל מבינה ענין ומיד מספרת את הסיפור שלה: ׳תראו איזו השגחה פרטית ענקית! ממש נסי ניסים מה שקורה כאן, אני בעלת תשובה די טרייה, ובעוונותיי הרבים בחיי הקודמים צברתי באמת עוונות רבים… כל כך רבים, שאני מתהלכת תקופה ארוכה בקומה שפופה ונחותה. גם כשהגעתי לכאן רציתי לנקות קצת את הלב, לבקש תשובה.

כשסיפרת לי שאבדו הטבעות, ידעתי שהסיכויים נמוכים מאד למצוא אותן, באותו רגע נשאתי תפילה שקטה לבורא עולם, אמרתי לו 'בבקשה תעשה לי נס. אם אתה מקבל את התשובה שלי תן לי סימן ואמצא את הטבעות. והנה לא עברו שני רגעים והקב”ה שלח לי סימן! את מבינה מה זה? בזכות אחותך המתוקה אני מבינה שהתשובה שלי התקבלה! איזה רחמן השם! איזה גדול השם! תראו מה זה כח של תפילה!׳

עכשיו גם אני הרגשתי רטיבות קלה בעין, או שזה היה מהתנפצות הגלים?

עזבנו את החוף מחוזקות ומלאות השראה מהדמות המיוחדת, וחשבנו שכמו תמיד החול של החיים יכסה גם את זה.

אבל הסיפור לא הסתיים שם על חוף הים.

כעבור שנים מצאתי את עצמי עומדת על קתדרה…”

אהה, צדקתי הפעם, מורה לתפארת.

”אני מספרת לתלמידות את הסיפור שפגש אותי אז בים ומתרגשת מחדש, ואז אני מוסיפה ספונטנית: ׳כל כך הייתי רוצה לפגוש את רויטל הזאת! מרוב ההפתעה שהייתה לי לא הספקתי אפילו להודות לה על הטובה שעשתה לאחותי ולי׳.

אני מסיימת לספר, אוהבת את השקט הזה בכיתה שאחרי הסיפורים, ואז מבין התלמידות שיושבות מולי בעיניים בולעות מצביעה הילה בהתלהבות וקוראת: ’המורה זו אמא שלי! אני הייתי איתה שם!’.

ושוב כמו אדווה של גלים, זה חוזר אלי, איך הכל מושגח. מדוייק. כמו טבעת לאצבע.”

מהבמה

חני ואביגיל נכנסות לבמה בתנועה.

הן יעל וחלי – קרובות, מתרחקות, מסתחררות זו סביב זו, החבל שביניהן נמתח ומשתחרר כל רגע מחדש.

ברקע מתנגנת מוזיקת חתונה שמחלקת אותן ומפרידה ביניהן.

יעל וחלי משני עברי הבמה מנסות לגשש את הדרך לאמצע, לחיבור מחודש,

לפתע נפרש מולן בד כחול, מתנפנף כמו גל גדול שמזמין:

"אליי. בואו לים. בואו לחפש אחת את השנייה."

שתיהן נכנסות אל הים המדומיין הזה – צעד, צעד,

ידיים משתרבבות בחול,

תנועה עדינה של חיפוש,

תנועה גדולה של איבוד.

ואז – חני (יעל)  חופרת בחול, מוציאה חפצים שונים, כף, שקית חטיפים, כובע ים.

אביגיל (חלי) עומדת לידה, זולגת, מרטיבה את החול שעומד לטבוע.

ופתאום – נכנסת מירי בתפקיד רויטל.

היא לא מדברת מיד.

היא רק עושה תנועה אחת:

כיפוף קטן, יד שנכנסת לחול…

והרמה.

שתי טבעות באוויר.

כולן קופאות.

רויטל פורצת בבכי של התרגשות,

חני ואביגיל מסתכלות זו על זו – בין מבוכה לבין הודיה –

והשלוש עומדות רגע בתוך שקט מלא רגש.

————————————————————————————————————

לקחת הביתה 💌

תרגיל המראה

התרגיל הזה הוא כמו להסתכל במראה –

רק שבמקום לראות את עצמך…

את רואה מישהי שמאוד משתדלת להיות את.

איך עושים?

1. בוחרים זוג.

2. בוחרים נושא, נגיד: תפילה.

אפשר גם “איך מחפשים טבעת בים”, או “למה אין לי סבלנות היום”.

3. השתיים עומדות זו מול זו, לא קרוב מדי אבל מספיק קרוב כדי שהן יראו אפילו מצמוץ.

4. מתחילות במילה אחת ותנועה איטית

אחת עושה תנועה קטנה –

יד למעלה, כתף שמאלה, פרצוף חושב…

והשנייה חייבת להעתיק בדיוק.

5. המשימה: לעשות ולהגיד אותו דבר, כן, גם הדיבור:

“אני…” (שתיהן)

“מתפללת…” (שתיהן)

“לשקט…” (שתיהן)

“שלא יבואו ילדים עכשיו…” (שתיהן, תוך מבט מאוים אחורה)

מילה אחת בכל פעם.

תנועה אחת בכל פעם.

סנכרון טוטאלי.

6. והסצנה מתפתחת…

לאט-לאט, בלי לשים לב,

הן נכנסות לעומק של התוכן ובונות ביחד סצנה של ממש:

בקשת תפילה, רגע מחייה, דרמה קטנה –

וכל זה כשהן משמשות ”מראה” אחת לשניה.

למה זה טוב?

כי זה תרגיל שמלמד:

לראות את מי שמולך,

להרגיש אותה,

לעבוד יחד.

זה תרגיל שמגלה כמה אנחנו באמת מחוברות,

כמה אנחנו אחיות.

————————————————————————–

משפט פלייבקיסטי

תהיי הנינג׳ה – תהיי הדמות המצילה.

התחברת? צחקת? רוצה לראות את זה קורה בלייב?

אם את רכזת תרבות – את מוזמנת לדבר איתי.

ואם את לא – פשוט תשלחי את הפוסט הזו לרכזת בקהילה שלך ותבואי למסור ד”ש במופע 🙂