איך אני משנה את עצמי??

"אני כנראה מזוכיסטית, אם אני עדיין ממשיכה לקרוא את הטורים שלך, כל שבוע אני מגלה עוד משהו שעלי לערוך בו שינוי, אני מבינה שהשינוי בהתנהגות הילדים נעוץ בשינוי שלי בעצמי, זה מצטבר, דבר לדבר, זה מאיים עלי ועושה לי "חלישות הדעת" ממש. אני כל כך רוצה לשנות את דפוס ההתנהגות שלי בעצמי? אבל איך עושים את זה?"

המחשבה הזו טובה ולא טובה, היא טובה כי היא ממחישה לנו איך מרגיש ילד שמקבל דרישות לשינוי לעיתים קרובות, ולהזדהות עם התחושה הזו של הייאוש המשתלט וחוויית הפער המציקה בין הדרישה למציאות, והיא גם לא טובה כי היא מעוותת את המציאות האמתית, מגדילה את ההיעדר ומקטינה את ה"יש". ועושה לנו עוול ונזק.

יש לי רעיון טוב בשבילך, התייחסי אל עצמך כאל עוד ילד במשפחה, הכיני עבורך תכנית התנהגותית, כולל חיזוקים וציונים, את כל הידע הזה שרכשת אודותם, הפני כלפי עצמך, כולנו בני אדם, ילדים ומבוגרים פועלים לפי אותם כללים התנהגותיים.

ראשית, עצרי וחשבי על סך התפקוד שלך כאם, מני את כל ההשתדלויות שלך והטרחה סביב צרכי הילדים והמשפחה, היי גאה בכך שאת לומדת ומחכימה, עצם המחשבה על הסוגיה וזווית הראיה החדשה שנבטה בך, מייצרת שינויי סמוי שאת אפילו אינך מודעת לו. זכרי כי נקודת ההתחלה של כל אדם היא הקובעת, והקב"ה שלח אותנו לעבוד ולא להגיע לנקודת יעד מסוימת. כך שבכל מקרה אם התאמצת לזכור להבליג ולא זכרת ברגע האמת לעשות זאת, עדיין זה נחשב לך כעבודה, עשית כמיטב יכולתך ועל הרצון והמאמץ מגיע לך צל"ש. אם תזכרי להחמיא לעצמך על כך, התנועה של השינוי תלך ותתרחב, ראשית, כי עצם היותה במודעות, נמצאת על השולחן ומעסיקה אותך, גורמת לה לא להתאדות ולהמתין לבא לידי ביטוי, ושנית, כי גם אצלינו השינוי יתקשר להרגשה מספקת ומעודדת ולא לתחושת כישלון וחסר וזהו הסיכוי האמיתי לחזור ולהתאמץ: היציאה מהניסיון עם הרגשה טובה.

כמה אהדה מגיעה לנו מעצמינו על הרצון שלנו לחולל שינוי, על הקדשת הזמן לקריאת חומר למחשבה ולתכנון של "איך נעשה את זה", על השיח והעיסוק בזה למרות ריבוי המשימות הטרדה והתפקידים המשחרים לפתחנו, לכמה חמלה אנחנו ראויות בשל היותנו אימהות עמלות ומסורות שמכוונות הכי גבוה שיש באימהות?

יש כלל גדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך" – כמוך, משמעו באותה צורה ומידה, כלומר אם את אוהבת את עצמך, את יכולה לאהוב אחרים. על אותו משקל רק אם יודעת לשפוט את עצמך בצדק, כלומר לדון את עצמך לכף זכות, כפי שעושה זאת בורא עולם, בחמלה, תוכלי גם להתמלא חמלה כלפי הילדים לחשוב עליהם רק טוב וממילא, הם יהיו נבואה המגשימה את עצמה.

לא פעם שואלות אותי אימהות בסדנה, איך אצלך בבית? איך את עושה את כל מה שאת אומרת? ואני משיבה להן בחיוך גדול: ממש פשוט, נופלת וקמה, נופלת וקמה. רק ככה מתקדמים! בעולם הרוחני שלנו, העמל הוא הקובע ולא התוצאות. ואנחנו נדרשים לייצר מודלינג לילדים גם בזירה הזו. לשתף אותם בכנות במאמץ שלי להבליג, ולהתעלם, ולראות את הטוב שבהם. לשתף אותם בצער על המעידה וכמובן גם בהתנערות ממנה, ובתקווה לקראת ההמשך.

לאחרונה הכרתי מורה אמיצה שביקשה את עזרת התלמידים בכזו כנות, שגרמה להם להיות שותפים מלאים לתוכנית ולעזור לה להצליח, היא אמרה להם שהיא שמה לב לכך שהיא מעירה וגוערת מדי הרבה והיא לא רוצה להשתמש בשיטה הזו, כי הכי חשוב לה שתהיה אוירה טובה בכיתה, היא רוצה להתעלם מהפרעות ולהתמקד בהתנהגויות הטובות, וקשה לה כי היא התרגלה, היא ביקשה שיעזרו לה לא לעבור את 5 ההערות שהקציבה לעצמה כרף ושיזכירו לה כשהיא מעירה. והתוצאה הייתה מתוקה: הם השתדלו כל כך, והזכירו גם לחברים לעזור למורה ולא לגרום לה להעיר. זה היה מרגש.

אבל הרווח האמיתי היה בעיני המודלינג שהיא עשתה לתלמידים: היא נתנה דוגמא חיה לאיך מבקשים עזרה מהסביבה במשימה עצמית של שיפור התנהגותי עם מעקב ועקביות. והמחישה ענוה כנות ושיתוף. וזה הדבר האמיתי שיעזור לילדים בחיים יותר מכל שיעורי המתמטיקה אותם ניסתה ללמד.

פעם קראתי ספר ילדים ישן באנגלית, שנגע לליבי: האמא במשפחת הדובים החליטה על לוח קנסות בצורת עבודות בית וחצר, למי ששוכח את כללי הנימוס והחברות. הילדים הדובים כמובן, החליטו ביניהם שהם יהיו אולטרה מנומסים, ישתפו ביניהם פעולה, ולא יצטרכו לעשות שום עבודות שירות ואילו אבא דב נאלץ מדי פעם לעשות תפקידים שונים בהתאם ללוח. כשהיה חסר סבלנות, או חסר נימוס, הוא היה נאנח בהשלמה ומשתף את הילדים בכך שבגיל שלו כבר לא קל לשנות הרגלים (חשבו כמה מסרים חשובים לחיי היומיום השתחלו להם אגב הסיפור החביב הזה…). הכנות של האב גררה אמפתיה גדולה מכיוון הילדים והם שמחו ועודדו את אבא דב כשהיה אדיב וסבלן. הם גם השתדלו לא להרגיז אותו כי רצו שיצליח להיות רגוע ואדיב. (כמה טוב שאפשר לספר על אבא דב כל מה שלא נעים לנו לספר על אבא אמיתי 🙂 )

בניתוח התנהגות אנחנו מתקדמים צעד-צעד, לא דורשים מעצמנו ערמת דרישות במקביל, אלא כובשים פיסה אחר פיסה. חלקי את המשימות לצעדים קטנים וכשתרגישי שהשגת 80 אחוזי הצלחה בצעד מסוים התקדמי למשימה הבאה.

אז אהבי את עצמך, הבחיני בכל שיפור ושינוי, החמיאי למי שאת ולכל מאמץ שאת עושה, בקשי עזרה ושתפי את הסביבה הקרובה, וצעדי עקב בצד אגודל, כל מסע מתחיל בצעד אחד בלבד.

להארות, הערות ושאלות –

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.

יעל סלע – [email protected]