פרק 80: נקיון של בתים

"זה נכון." אמר יחיאל למוטי. "ברור שצריך שמישהו במשפחה יקבל את שיר."

"אי אפשר גם שההורים יאבדו אותה רגע אחרי שגילו אותה, אחרי שהם איבדו את טובה." נשמע כאילו מוטי עושה סדר במחשבותיו שלו. "ולפני הכל ואחרי הכל – זאת מצווה גדולה מאד. גם אם היו מבקשים ממני להכניס הביתה ילדה זרה שהתייתמה, הייתי שוקל את זה." הוא עצר ונשמע כמתנצל כשהמשיך: "לא התכוונתי לומר משהו עליכם, כמובן. לכל אחד יש את המשפחה שלו והשיקולים שלו. התכוונתי רק מבחינה רעיונית."

אילה בעטה ביונתן, יונתן תפס אותה בחוזקה. יחיאל הפריד ביניהם תוך שהוא מתמלא בתחושת הקלה. עד עכשיו לא היה לגמרי מודע לכך שהוא חרד שיופעל עליו לחץ של אין ברירה, ושל חובה, כביכול, לגדל את שיר.

להורים יהיה אמנם קשה אם שיר תגור אצל מוטי ויעל ברכסים, רחוק יותר מכולם. הם ירצו לראות אותה לעיתים קרובות ממה שיתאפשר, אבל זו לא מספיק סיבה לכך שדווקא הוא ודיני יגדלו את שיר. אם הנושא הזה יטריד את דיני, הוא יסביר לה. הם לא אמורים לקחת את שיר רק כי כך יהיה טוב יותר להורים. מה שבאמת חשוב הוא, זה ששיר תגדל במשפחה אוהבת, אצל אחד מהאחים.

"אני אדבר עם חזקי, כדי לשאול אותו מה היה עד עכשיו." אמר מוטי. "ליעל זה חשוב. היא אומרת שאם שיר עברה טראומות עוד לפני שטובה נפטרה, צריך לקחת בחשבון איך הן עלולות להתפרץ."

"אם היא תגדל בבית בריא, היא כנראה תירגע ותהיה בסדר." אמר יחיאל. "אתה לא חושב כך?"

"אני לא יודע. אנחנו צריכים קודם כל לברר מה היה עד היום. אחר כך אולי נתייעץ עם איש מקצוע." ענה גיסו. "אני אתקשר לחזקי מאוחר יותר. עד מתי נראה לך ששניהם יהיו אצל ההורים?

"מה טובה אמרה לך כשהתקשרת אליה?" שאלה אמא.

"היא… זה הפתיע אותה, והיא.. זה היה טוב שהתקשרתי אליה." חזקי עדיין עמד סמוך לפתח הסלון, מבטו נדד בין אבא לאמא. "היא הייתה אז בתקופה קשה. אבא של שיר עזב אותה. היה לה קשה להסתדר. אני… עזרנו לה אז הרבה."

"במה היא עבדה?" שאל אבא.

"לא בדברים קבועים כל כך."

"במה?" אמא עוד ציפתה לתשובה.

"כל פעם במשהו אחר. היה לה קשה. אחר כך.. אחר כך זה נהיה יותר טוב. בשנים האחרונות היא כבר כן עבדה מסודר, ונהיה לה יותר טוב."

"במה היא עבדה?"

"בנקיון, של בתים."

 אבא ואמא נראו המומים.

"זה דווקא היה לה בסדר." אמר חזקי. "היא חיפשה עבודה, והעבודה הזאת התאימה למה… למה שהיא הייתה יכולה."

"היא הייתה מוכשרת." אמרה אמא בכאב. "היו לה ציונים גבוהים בכל המקצועות, היא כתבה שירים, היא ניגנה, היא יכלה לעבוד בהרבה דברים אחרים."

"היא לא למדה מקצוע."

"היינו יכולים לעזור לה ללמוד."

"היא.. היה לה קשה ללמוד, זה.. זה היה לה דווקא בסדר, מה שהיא עבדה. היה לה גם קשר טוב עם כמה נשים שהיא ניקתה אצלם. זה… זה נתן לה יציבות שהיא עבדה אצלן קבוע."

"היא כבר הייתה בת ארבעים וארבע." כתפיה של אמא רטטו תחת זרועה החובקת של דיני. "נקיון זו עבודה קשה."

דלת נטרקה בחדר המדרגות.

"אמרו לנו שהיא נדרסה ברחוב, בשתיים בלילה." אמר אבא. "שהיא הייתה לבד. שהיא חצתה את הכביש, ורכב שנסע מהר לא ראה אותה."

חזקי הניד בראשו בתנועה כמעט לא מורגשת.

אבא נשך את שפתיו. "אתה יודע למה היא יצאה החוצה כל כך מאוחר?"

"היא כנראה סתם הסתובבה בחוץ."

"סתם הסתובבה?"

"בשביל להירגע. זה קרה לה לפעמים."

"מה קרה לה?"

"שהיא הייתה נסערת, שהיא הרגישה שהיא חייבת לצאת וללכת בחוץ כדי לחזור לעצמה. היא הייתה משאירה אז את שיר אצל השכנה, או שהיא הייתה יוצאת לזמן קצר."

"אז אתה חושב שהיא יצאה החוצה כדי להירגע?"

"כן, ברור. אין מקום אחר שהיא הייתה הולכת אליו בלילה, אבא."

"להירגע ממה?"

"היו לה.. היא התמודדה עם כל מיני דברים."

"כל מיני דברים?"

עיניו של חזקי תעו בחדר במצוקה. "היא עברה דברים… היה לה קשה בכל השנים שהיא הסתובבה לבד. היא… היא הייתה צריכה להירגע מכל מיני דברים שהיא עברה."

"למה לא אמרת לנו?" כעס קשה עמד בעיניו של אבא. "אנחנו ההורים שלה. אנחנו ההורים שלך. היא הייתה צריכה שנעזור לה."

"ברור שאתם ההורים. אבא, זה.. זה קשה להסביר הכל. אני.." חזקי היה חיוור. "אני מצטער. אני אולי עשיתי טעות. אני.. אני פחדתי שאם אגיד לכם, זה.. זה ישבור אותה שאין אף אחד שהיא יכולה להאמין בו שהוא באמת ישר איתה. והיא רצתה לדבר איתכם. היא.. היא כנראה הייתה מתקשרת עוד מעט."

"למה היא לא התקשרה עד עכשיו?"

"היא פחדה שהשיחה תסתבך."

"אז היא כן רצתה להתקשר, או לא?"

"היא רצתה. היא תכננה. בזמן האחרון."

"אז בזמן האחרון יכולת להגיד לנו." אמרה אמא. "אם היא ממילא רצתה לדבר איתנו, היה אפשר גם שאנחנו נתקשר אליה."

אגלי זיעה הבהיקו על מצחו של חזקי. "היא לא רצתה שתתקשרו אליה בגלל שאני אמרתי לכם."

"אתה רואה, שלמה?" אמא דברה לאבא. "אם היינו מתקשרים, היא כן הייתה מדברת איתנו."

פניו של אבא היו חסרות צבע. "לא יכולנו לדעת."

"היינו צריכים לנסות. אמרתי לך שאנחנו צריכים לנסות!" קולה של אמא התמלא בדמעות. "היינו יכולים לדבר איתה!"

"לא בטוח שאם הייתם מתקשרים זה היה עוזר." אמר חזקי בקול לא יציב.

"למה?" תבעה אמא.

"אי אפשר לדעת איך טובה הייתה מגיבה."

"למה? אמרת שהיא רצתה לדבר איתנו!"

"כן, אבל לפעמים…" חזקי הביט לרגע בדיני בחוסר אונים. "לפעמים היא… לא תמיד היא התנהגה כל כך בהגיון."

"לא בטוח שאם היינו מתקשרים היא הייתה עונה לנו?" לחצה אמא.

"לא בטוח." חזקי חצב את המילים במאמץ.

"אתה חושב שהיא לא הייתה עונה לנו?"

חזקי נתן מבט חטוף באבא.

"רוב הסיכויים שלא." הוא אמר לאמא

"למה?" היא תבעה שוב.

"כי זה לא היה כל כך הגיוני."

"מה לא היה הגיוני?"

"איך.. איך שטובה התנהגה. לפעמים היא התעקשה על דברים בלי הגיון."

"אז אתה אומר שהיא לא הייתה עונה לנו?" צליל של חוסר אמון היה במילים של אמא.

"כנראה שלא." פיקת גרונו של חזקי עלתה וירדה. "היא הייתה… היא לפעמים… היא.. היא.. לפעמים זה היה כאילו נכנסה בה רוח שטות."