סליחות – מתי ולמה? ומדוע הן צריכות הכנה של שמחה?

כהמשך לקטע הקודם, גם הקטע הבא לקוח מתוך הספר: "תשובה" של הרב עמנואל ברנשטיין, ראש ישיבת "מכון יעקב" לדוברי אנגלית בירושלים.

הספר הינו הראשון מתוך סדרה בת עשרת ספרי הרב שיצאו באנגלית, וכעת מתורגם לעברית, הוא יוצא לאור בימים אלו, וזמין לרכישה בחנויות יפה נוף-פלדהיים.

זכות גדולה בשבילנו לפרסם פה מדברי הרב, שנותנים בהירות, טעם ושמחה במטרת הימים האלו.

ממליצה ממש להדפיס ולקרוא מהכתוב.

שבי

מדוע מתחילים לומר סליחות ביום ראשון?

ימים ספורים לפני ראש השנה, אנו מתחילים להוסיף 'סליחות' לסדר תפילותינו, וממשיכים בכך עד ליום הכיפורים. מנהג זה מתוארך מאז תקופת הגאונים, כאשר מוזכרים שני מנהגים מתי יש להתחיל באמירת הסליחות: מראש חודש אלול או מראש השנה[1].

בני עדות המזרח נוהגים לפי הדעה הראשונה. מעניין שמנהג בני אשכנז אינו תואם אף אחת משתי דעות אלו[2]. למנהג בני אשכנז, אמירת הסליחות מתחילה תמיד ביום ראשון:

• כאשר ראש השנה חל ביום חמישי או בשבת, מתחילים לומר סליחות ביום ראשון של אותו שבוע.
• וכאשר ראש השנה חל ביום שני או שלישי, מתחילים לומר סליחות ביום ראשון בשבוע הקודם.

מדוע?

לדעת הגאון מווילנא [3], מנהג בני אשכנז מבוסס בעצם על מנהג שלישי המוזכר בר"ן כמנהג עירו, ברצלונה [4]. מנהגם היה להתחיל באמירת הסליחות בכ"ה באלול – היום הראשון של ששת ימי בראשית (כאשר אנו מציינים את ראש השנה כ'יום בריאת העולם'[5] ו'יום תחילת מעשיך'[6], אמירה זו מתייחסת ליום השישי לבריאה, יום בריאת האדם. בריאת העולם עצמה החלה חמישה ימים לפני כן, בכ"ה באלול).

הגאון מווילנא מסביר שמנהג בני אשכנז מסתמך על מנהג זה ברמת העיקרון, כלומר, גם למנהג בני אשכנז על היום הראשון של אמירת סליחות להתאים ליום הראשון של הבריאה. אלא שלמנהג בני אשכנז מציינים את היום לא לפי התאריך שלו בחודש, אלא לפי היום בשבוע שהוא יום ראשון. משום כך תתחיל תמיד אמירת הסליחות ביום ראשון בשבוע. כפי הנראה, מנהג זה מבוסס על הסברא שהקשר של היום הראשון של השבוע עם בריאת העולם חזק יותר מזה של התאריך – כ"ה באלול.

לביאור זה מובן גם השינוי הנהוג לפי בני אשכנז, שבשנה בה ראש השנה יחול ביום שני או שלישי, תתחיל אמירת הסליחות ביום ראשון של השבוע הקודם – כדי שמספר הימים בהם אומרים סליחות לפני ראש השנה לא יפחת מחמישה ימים, כנגד חמשת הימים שבין בריאת העולם לבריאת האדם[7].

בואו ננסה לקבל עוד הבנה לשייכות שבין אמירת הסליחות לבריאת העולם.

מה הן ה'סליחות'?

ננסה להתבונן, מה אנו מנסים להשיג על ידי אמירת הסליחות? כפי שמשתמע משמן, 'סליחות', אנו ניגשים באמירה זו לבקש סליחה מהקב"ה.

אך השאלה נשאלת: על בסיס מה? באיזו זכות אנו מעיזים לבקש ממנו שימחל לנו?

אכן, ידוע לנו כי הקב"ה יעניק לנו סליחה אם נשוב בתשובה, גם אם לא נבקש זאת.

מצד שני, אנו מבינים שאם לא נעשה תשובה, לא נזכה לסליחה רק בגלל שבקשנו.

ובכן, בקשתנו לסליחה תלויה לחלוטין בכך שנעשה תשובה, ובכל זאת – כמעט ואין אזכור לחזרתנו בתשובה בסליחות! אמנם, אנו אומרים וידוי בסוף סדר הסליחות, אך, האם לא היה נכון יותר לפתוח את סדר התפילה באמירת וידוי? האם הוידוי לא אמור להיות במרכז תפילת הסליחות?

לא רק הוידוי, אלא גם לשלבים קריטיים אחרים של תהליך התשובה יש רק אזכור מועט בסדר הסליחות – או שהם כלל לא מוזכרים – כגון, הבעת חרטה על חטאינו והקבלה שלא לחזור עליהם בעתיד. במקום זאת, תוכן הסליחות מתאר את המצב הקשה בו אנו שרויים, אם כתוצאה מחטאינו או בגלל רדיפות ודיכוי, ואנו מבקשים מהקב"ה לרחם עלינו. האם בקשות אלו אמורות לפעול את פעולתן במקום התשובה? ואם אכן בכוונה תחילה איננו שמים את הדגש באמירת הסליחות על עשיית תשובה, מה כן אנו עושים?

ההגדרה הכוללת של אמירת הסליחות היא: תפילה [8].

האם קיים קשר כלשהו בין תפילה לתשובה? – נראה שכן. התפילה קובעת דיאלוג בינינו לבין הקב"ה; היא מדגישה את הקשר שלנו אתו. זו איננה תשובה, ואיננה יכולה להוות לה תחליף, אבל היא חייבת להופיע כחלק מהתהליך כולו, כתנאי מוקדם לתשובה ראויה.

כפי שנוכחנו לראות, קיימת אפשרות לגשת לתהליך התשובה מתוך מטרה פשוטה שלא להיענש – ללא מטרה של התחברות מחודשת עם הקב"ה. תשובה כזו משאירה את האדם מנותק ומבודד מקרבת א-לוקים, ואינה מאירה באור חיובי את המשמעות הפשוטה של המילה 'תשובה' – לשוב אל המקור. על ידי בקשת הסליחה שלנו מהקב"ה בתפילת הסליחות אנו מבקשים ליצור איתו קשר ולחזק את תחושת השייכות שלנו אליו יתברך. תפילה כזו תועלתית מאוד ליצירת מסגרת ל'תשובה' במובנה הנכון של 'שיבה' אליו יתברך.

כעת אנו זוכים לתובנה נוספת במנהגם של בני אשכנז המתחילים באמירת הסליחות ביום הראשון של הבריאה. בכך שאנו מתחילים לומר סליחות ביום זה, אנו מרעננים את הידיעה שיש בורא לעולם, ומעלים שוב לתודעתנו שהעולם כולו הינו למעשה יצירתו של הקב"ה. ההכרה בכך יכולה להביא אותנו לראות את עצמנו כחלק מהמערכת העצומה הזו, וכך להפליג במסלול של תשובה שיאפשר לנו למצוא את דרכנו חזרה אל יוצרנו.

במוצאי מנוחה

יום ראשון הוא אמנם היום הראשון בשבוע, אך הוא גם היום העוקב, הצמוד לשבת שלפניו. ה'סליחה' האחרונה הנאמרת ביום הראשון לסליחות, מתייחסת להיבט הזה של התיזמון: 'במוצאי מנוחה קידמנוך תחילה'. אחד הראשונים המאוחרים, ה'לקט יושר', מעניק לנו מבט מחודש על משמעות התחלת אמירת הסליחות אחרי השבת:

בשבת האנשים פנויים ממלאכה ולומדים תורה. לכן טוב להתחיל [לומר סליחות] ביום א', כי העם שמחים מתוך עסק התורה שהם לומדים בשבת, וגם מחמת מצות עונג שבת. ואמרינן (שבת ל ע"ב) 'אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה של מצוה'. לכן טוב להתחיל להתפלל מתוך שמחה של מצוה, וגם הפייט התחיל 'במוצאי מנוחה'.

דבריו של ה'לקט יושר' יוצרים ממש מהפכה מחשבתית בתפיסת תפקידה של אמירת ה'סליחות' ואופן בו אנו אמורים להתכונן לאמירתן. מכיוון שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, לכן טוב לגשת לתפילה כשאנו באווירה שמחה, ומשום כך נוצר גם המנהג להתחיל באמירת הסליחות במוצאי שבת, כדי שניגש לאומרן כשאנו במצב רוח מתאים.

אין בדברים אלו סתירה למה שידוע לנו מכבר שהתשובה היא עסק רציני מאד, והיא עשויה להכריח אותנו להתייצב מתי שהוא בפני אמיתות לא-נוחות. שכן בכל עשיה שלנו הקובע הוא הגישה בה אנו ניגשים לעשייתה, ובתשובה הטון העולה מעל הכל הוא של שמחה, והטון הזה נקבע כבר מההתחלה ממש. הסיבה לכך היא, שהגישה הנכונה לתהליך התשובה לא יכולה להיות כזו של 'הטבה עצמית' או של 'ניקוי' בלבד. התשובה אמורה להוביל אותנו למצב בו נשוב ונהיה קרובים אל הקב"ה, ומצב כזה איננו בר-השגה אם איננו שרויים בשמחה, כי 'אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה'.

מצב רוח אופטימי זה יביא לכך – זאת תקוותנו – שהרגעים בהם נאלץ להתמודד מול עצמינו בתוך תהליך התשובה, לא יובילו אותנו לוותר וליפול לייאוש או לרחמים עצמיים, אלא להיפך – הם ישגרו אותנו קדימה לקראת קשר מחודש וקרוב עם השכינה – על ידי שמחה של מצוה!

[1]  ראה טור או"ח סי' תקפא.

[2]  מנהג בני אשכנז מוזכר בטור שם בנפרד.

[3]  הגה' הגר"א לשו"ע או"ח סי' תקפא סעי' א.

[4]  בביאורו לרי"ף, ראש השנה, ג ע"א (ברי"ף).

[5]  כמו שאנו נוהגים לומר לאחר התקיעות בחזרת הש"ץ בראש השנה "היום הרת עולם".

[6]  לדוגמה, ב'זכרונות', במוסף לראש השנה אנו אומרים "זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון".

[7]  כאשר ראש השנה חל ביום חמישי, יהיו לפניו רק ארבעה ימי סליחות. אלא, שגם היום הראשון של ראש השנה מצטרף למניין הימים, שכן מנהג אמירת הסליחות התחיל רק אחרי שכבר נקבעה התקנה של שמירת שני ימי ראש השנה, ויחד איתו יש חמישה ימים לפני יום ב' של ראש השנה, ואין צורך להוסיף לימי הסליחות שבוע נוסף. להסברים נוספים על מנהג בני אשכנז, ראה משנה ברורה סי' תקפא, ס"ק ו.

[8]  ואכן, גם המבנה של סדר הסליחות משקף סדר של תפילה, הן פותחות באמירת 'אשרי' וחצי קדיש, ומסתיימות בתחנון וקדיש שלם. ראה לבוש, או"ח סי' תקפא.

בספרו ’תשובה’, הלקוח מאוצרותיהם של גדולי ישראל לדורותיהם, נותן הרב עמנואל ברנשטיין מענה, בפרקים קצרים וקולעים, לתהיות רבות המתעוררות בהגיע הימים הנוראים, ומעניק בהירות והעמקה במרכיבי תהליך התשובה של חודש אלול, ראש השנה ויום הכיפורים.

במיומנות רבה מרכיב המחבר, פרק אחר פרק, נדבך אחר נדבך, תמונה הממחישה כיצד הימים הנוראים הם גם ימי הזדמנות ואהבה, רוממות והשראה.

לאדם המבקש לצעוד בבטחה ובשמחה לקראת התחדשות, התעלות וקרבת א-לוקים – ספר 'תשובה' יהווה מדריך ומכוון בימים מיוחדים אלה.

הספר הינו הראשון מתוך סדרה בת עשרת ספרי הרב שיצאו באנגלית, וכעת מתורגם לעברית. הוא זמין לרכישה בחנויות יפה נוף-פלדהיים.