פרק 71: צריך לחזור

"ברור שהשינוי גם מלחיץ. הילדים התרגלו שאני בבית, וגם אני בעצמי רגילה לזה." היא ספרה לחזקי.

אחיה ישב מולה, על קצה הספה. אתמול אמר שהשיחה דחופה מבחינתו. אמר שהוא יגיע לבני ברק בבוקר, וילמד בבית כנסת עד שהיא תתן לו צלצול, אחרי הראיון.

"כבר קשה לי לעבוד רק מהבית. זה כל היום רק הילדים, והמחשב. גם הקשר עם הלקוחות הוא בעיקר במייל. אני מרגישה כאילו אני קצת מתנתקת מהעולם."

"אני מבין את זה. גם ציפי אומרת אותו דבר על המשפחתון. חסר לה שאין לה חברה."

"אני לא מבינה איך ציפי מסוגלת." אמרה דיני. "לי אין הרבה סבלנות לתינוקות שלא שלי. לילדים אחרים כן, אבל לא לתינוקות."

"לציפי יש סבלנות, אבל קשה לה שהיא רק בבית. חוץ מזה שגם העבודה בעצמה קשה. זה הרבה שעות כל יום."

"ברור."

מבטה של דיני נתלה על תלולית החפצים שליד ארון הספרים. לפני שחזקי הגיע, היא גרפה הכל לצידה, כדי לא להרגיש שהם יושבים ממש בתוך כל הבלגן.

חזקי שיחק בפתילי הציצית שלו.

"אני לא מצליחה להבין למה עשית את זה." היא אמרה.

"למה הסתרתי או למה עזרתי?"

"למה הסתר- " המילים נקטעו על שפתיה כשקלטה מה שאמר ."זה לא מצחיק."

"ברור שזה לא מצחיק. את כועסת עלי נורא מאז שהתברר לך שהייתי בקשר עם טובה. פעם אחת לא שמעתי ממך שאת שמחה שהייתי איתה בקשר ועזרתי לה. החלק הזה לא קיים?"

"כמובן שטוב שהתקשרת אליה." בלבול שלא הבינה הסתחרר בתוכה. "אבל זה לא נורמלי שהסתרת."

"היה עדיף שלא הייתי יוצר איתה קשר, או שהתקשרתי אליה אבל הסתרתי?"

"היה עדיף שתתקשר אליה ולא תסתיר."

"ואם יש רק את שתי האפשרויות שאני אמרתי?"

"אתה מחליט שיש רק את שתי האפשרויות האלה. זה לא באמת."

"ונגיד שזה כן היה באמת?"

"מה אתה רוצה להגיד?"

"כלום. את כאילו לא שמה לב לכך שהיה חשוב לפנות לטובה ושהיה צריך לדאוג לה. את לא שמה לב שציפי ואני עשינו את זה, שעזרנו לה לשרוד, שדאגנו לה ולשיר. את רק כועסת שלא ספרנו לאבא ולאמא ולך. זה הנושא היחיד?"

"לא אכפת לי שלא ספרת לי." תוך כדי שאמרה, התחוור לה שהיא איננה יודעת האם המילים הן אמת. "אבל אבא ואמא היו צריכים לדעת. תראה איך הם שבורים עכשיו."

"הם שבורים כי טובה נפטרה ובגלל כל מה שהיה איתה. זה לא בגלל שאני הייתי איתה בקשר."

"אם הם היו יודעים בזמן שאתה בקשר איתה, החיים שלהם היו אחרים."

הוא נאנח בקול. "נראה לך שלי לא כואב הלב עליהם?"

"זה לא היה צריך להיות ככה."

חזקי רק הביט בה.

"מה?" היא תבעה.

"את לא רוצה שאני אגיד מה שאני חושב."

"אני כן רוצה."

"את לא. אבל אני אגיד לך בכל זאת – גם אבא ואמא בחרו מה שהם בחרו."

"לא הייתה להם ברירה." איך שאחיה מדבר! "טובה זאת שפגעה בהם אלפי פעמים והיא זאת שהחליטה להתרחק. אם אבא ואמא היו יודעים שהיא רוצה להיות בקשר, הם היו מתקשרים אליה מיד. טובה היא זאת שהחלטה להתנתק. ואם אתה היית מספר להם – הכל היה אחרת."

"ואם אגיד לך שטובה הסכימה להיות איתי בקשר רק אם לא אגיד כלום?"

"כבר אמרת לי. אתה לא קולט שזה טרוף שאסור להסכים איתו? אסור לעשות דבר כזה! אם ילד מחרים את ההורים, אסור לאחים לשתף איתו פעולה."

"טובה לא החרימה את ההורים."

"אז מה כן?"

"היא שמרה על עצמה מ-" חזקי עצר. "למה בעצם אנחנו מדברים על זה עכשיו?"

"כי זה הדבר הכי חשוב לדבר עליו." הכל תסס וגעש בה. "מה התחלת להגיד?"

"לא משנה."

"ממה בדיוק טובה שמרה על עצמה? מאבא שהחיים שלו נהרסים בגללה? מאמא אוהבת שמשתגעת ממנה?"

"זה לא כזה פשוט."

"ברור שזה לא פשוט!" דיני התישבה ליד תלולית הבלגן. היא ליקטה חלקי קפלה לתוך הקופסה, ידיה רעדו. "אתה לא שם לב איך זה הזוי, מה שאתה אומר? גם אתה שומר על עצמך מאבא ואמא?"

"אבא ואמא לא מתייחסים אלי כמו שהם התייחסו אל טובה."

"אולי כי אתה לא עושה מה שטובה עשתה?"

"ברור שהבעיה התחילה ממנה. מהצד שלה, זאת אומרת. אבל בסופו של דבר –"

"אז אתה כן מבין שהבעיה התחילה בה."

"ברור שאני מבין. גדלנו באותו בית."

"כבר חשבתי שלא."

"את פשוט רותחת עלי מכעס."

"תקרא לזה איך שאתה רוצה." עיניה התמלאו דמעות. "ברור שאני כועסת. תראה את אבא ואמא. תראה איך הם שבורים. איך אבא אומלל. למה זה מגיע לו אחרי כל השנים האלה? יכולת למנוע את זה."

"לא יכולתי."

"יכולת לספר לה על טובה. זה היה משנה את הכל."

"לא יכולתי." קולו שקע.

"מה זה אומר 'לא יכולתי'? יכולת להגיד להם!"

"שאני אסביר לך בפעם השלישית למה לא יכולתי?"

"לפעמים צריך להפר הבטחה."

"ולפעמים לא. דיני, את אפילו לא שואלת אותי מה היה. מה קרה עם טובה כשהתקשרתי אליה. מה עבר עליה בכל השנים. מה היה איתה."

מילותיו הסתובבו מעליה במעורפל.

"טובה בחרה את המצב הזה, חזקי. אף אחד לא גרש אותה."

"אמא כן."

"חזקי!"

"ביום האחרון שטובה הייתה בבית, לפני שהיא הלכה לחנה, אמא צעקה עליה שעדיף שהיא תעזוב את הבית."

פטישים הלמו בראשה. "אם זה באמת קרה, אז כנראה הייתה סיבה."

"למה את אומרת 'אם זה באמת קרה'? ברור שזה קרה!" הוא אמר בחריפות. "טובה לא הייתה מספרת לי את זה אם זה. אבל אני מסכים איתך שזה בטוח לא קרה סתם. טובה התחצפה לאמא לפעמים בצורה ממש קשה, אמא כבר לא החזיקה מעמד."

"אז אתה מבין את זה."

"ברור שאני מבין את זה."

"אז יופי. כי זה לא נראה. אתה מדבר על אבא ואמא כאילו הם אלה שעשו פה איזה עוול נורא. אמא ויתרה לטובה אלפי פעמים, היא התייחסה אליה יפה גם כשטובה התחצפה אליה בצורה איומה. רק מלאך יכול לספוג בלי סוף."

דלת הבית נפתחה. יחיאל נכנס. "שלום, חזקי."

"שלום." חזקי נראה נבוך קצת.

לא פלא, אחרי מה שהלך בין שניהם בפעם האחרונה בה חזקי היה בסלון שלהם – חמישה ימים לפני כן.

יחיאל העביר מבטו בין שניהם. "מה קורה?"

"עצוב. זה מה שקורה." אמר חזקי.

"על כך אין לנו ויכוח." יחיאל הלך למטבח, וחזר עם חבילה סגורה של עוגיות וצלחת חד פעמית.

"אני מבין שאם באת לדבר, יש סיבה מסוימת לזה."

"כן."

יחיאל פתח את שקית העוגיות, והוציא חופן מהן. "מה הענין?"

"אני צריך לדבר איתכם על שיר."

ידו של יחיאל נעצרה באוויר. "מה על שיר?"

"אני לא אוכל לקחת אותה. ציפי לא מסכימה."

יחיאל שחרר באיטיות את העוגיות לצלחת. "אז באת להגיד לנו שאתה רוצה שנגדל אותה."

"באתי כדי לדבר איתכם."

יחיאל הביט בחזקי. "אתה רוצה לשכנע אותנו לקחת אותה."

חזקי בלע את רוקו. "אני לא יודע מה לעשות. עירית התקשרה אלי הבוקר. לא עניתי לה כי לא ידעתי מה לומר, אבל אני צריך לחזור אליה."