היא לא יכולה להתפנק, הנכדים צריכים אותה!

בפוסט הקודם – אם לא קראת, מוזמנת, דיברנו על כיבוד הורים. הגיעו הרבה מאד תגובות גם באתר וגם למייל הפרטי. כמה חשוב ללכת לבקר את ההורים, מי התחזקה בזה ואיך.

מיד כשזה פורסם הגיעה אלי אישה לאבחון, דרך הפלטפורמה של שבי רגע. ונתנה לי אישור פרסום 🙂

דיברתי איתה על האחריות הרבה שהיא לוקחת בלי להרפות. הדף היה מלא מקצה לקצה, היא לא איבדה שליטה על דבר בחייה, הכתב התקני הראה לי את הריצוי המוחלט שהיא נמצאת בו. עבודה ללא הפוגה, התשה לגוף וגם לנפש. היה נראה שלא לוקחת מנוחה לעצמה.

עם זאת, הקו שלה הכיל סימני שבירות ותסכולים שבעידו שכל העשייה הרבה – לא מביאה אותה לסיפוק אמיתי.

בציור המשפחה ילדיה הנשואים צוירו מעל לראשה…

והיא אכן סיפרה שקראה את הפוסט, התרגשה, אבל אצלה הבעיה היא ממש הפוכה…

אצלה הילדים עולים גם עולים ב"ה,

מבקשים לבוא לשבת נון-סטופ,

כל אחד מספר כמה היה השבוע קשה וחייב להתאוורר,

ו"עד שאני מגיעה בא לי לנוח כבר…"

ושעות אחרי צהרים עם נכדים ב"ה,

ומוצאי שבתות עם עבודה שלה שגולשת לאור הבוקר,

וילדים חולים שעולים לבייביסיטר הכול יכולה,

וילדים נשואים שיוצאים לחופש יומיים שלושה ומשאירים כמה ילדים… (מה דעתכן על התופעה? היא הסבתא, נשארת עם הילדים, מכינה לחמים, מטגנת חביתות, מתכופפת לרחוץ, מכניסה כביסות, ילדים למיטות, צמאים שוב, למיטות, למוסדות, להסעות, עוד מעט אמא חוזרת).

ולפי דבריה, לא נגעתי: הבנות שלה טרודות, זו מתמודדת עם זה וזה, הכלה מעייפת, הן קמות בלילות, מטופלות בקטנים, והיא תתפנק לה? כך היא הגדירה – תתפנק. היא תצא להרצאה, או עם חברה או לטייל – ולהן לא תהיה ארוחת צהרים? היא לא באה לפה בשביל לבלות. או להתפנק. או לברוח. שמנה לב למילים. בזמן הזה היא יכולה לטגן שניצלים או לכדרר להם קציצות.

היא סיפרה שיש מדי פעם טענות של הילדים למי היא עוזרת אחר הצהרים יותר, ועד לרמה של אפליות ממש… אפשר להבין למה זה קורה גם אם לא להסכים, כי ברור שהילדים כרגע מסונוורים מלקחת עוד ועוד. הם כרגע במחשבה על עצמם, על מה יעשה להם טוב, ולא ממש חושבים עליה.

שוחחנו הרבה מאיפה מגיע המקום הזה אצלה. היא הבינה שנתינה מגיעה מביטחון שיש לי לתת, ואילו ריצוי מגיע מחוסר ביטחון – איזה מן אמא אני אהיה אם לא אעזור. כלומר, יכולה להיות אם שעובדת יום ולילה אך היא עדיין לא מרצה, כי היא עושה את זה ממקום של בחירה וכיף.

הנחיתי אותה לבדוק מתי הנתינה ממלאה בסיפוק, ומתי היא שואבת ומרוקנת מכוח.

הלימוד היסודי ביותר שהיא למדה, שאמא לא אוהבת ש"לוקחים" ממנה, וילד לא אוהב לקחת. מה אמא כן אוהבת? אמא מאד אוהבת לתת, וילד אוהב לקבל. ההבדל בין שני הדברים מהותי כל כך. בנתינה שני הצדדים נשארים בהרגשת סיפוק, ואילו בלקיחה – בטעם מר.

שוחחנו באבחון על איזה שורש הדברים יושבים, מדוע היא מרגישה אמא רק בנתינה, לפי מה נקבע השווי שלה באמת.

חידדנו את הדברים הטובים שקיימים אצלה, מה יכול לעשות לה טוב. מה יכול להעצים אותה מבפנים, ולתת לה כוח לעשות את הדבר הנכון.

סיימנו פגישה.

היא התקשרה לומר שהיא כבר מתחילה להתאמן. לאט לאט. צעדים מינוריים ממש, אבל פותחים לה את הלב להבין, וכנראה פותחים גם את ליבם של ילדיה.

היא לא באמת רוצה להיות אמא לא מעורבת פתאום, ולכן היא לא מפסיקה את פועליה הרבים כמובן. זה טוב לה. אבל יש דברים שלהם אפשר לשים גבול, ויש מקום לה ולצרכיה ולפרטיותה.

ושוב היא התקשרה.

סיפרה על ילדים שרצו לארגן לאמא הפתעה ליום ההולדת. רצו להגיע כולם לשבת. והוויכוחים כמובן – אמא שמחה שאנחנו באים… ואז עלו קולות אחרים… אמא מתעייפת, זה המון לכלוך ובלגן…

אולי ניקח וילה באיזה מקום לכולנו…

עד שהילדים חשבו בכיוון הפוך. אולי ניתן להורים שלנו שבת שקטה רק עם עצמם?

לא, הם אוהבים רעש, וחגיגה…

אבל היו גם מתעקשים. אמא חייבת מעט עצירה. היא אפילו אמרה לאחרונה כמה פעמים על כך.

הילדים ארגנו דירה טובה באחד מערי הצפון עם נוף נהדר, הזמינו אוכל שבתי משובח.

הלומה היא עלתה לאוטובוס ולא הייתה בשום תפקיד כל השבת! רק נחה, התפללה, קראה.

ואיך היא אמרה לי? פתחתי פתח קטן, וד' היה בעזרי. גם הילדים מבינים מצוין מתי כיף לאמא לתת ומתי הם כבר לוקחים.

באנה, בתור אימהות – לא נילחץ לעשות מה שדרוש, זה טוב לנו וגם לילדינו. ובתור ילדות – פשוט נפקח עיניים.

—————————————–

מילה של גרפולוגית:

כתב תקן קפוא עלול להצביע על חסימה חזקה. ריצוי חזק, פרפקציוניזם – שאיפה למושלמות, או חרדה. כשכתב התקן כן נע על הדף בנעימות ובזרימה, הוא לרוב יוכיח על שמרנות, אך הנפש לא תשלם את המחירים שנמנו לעיל.

יהודית רובינשטיין היא גרפולוגית מוסמכת הנותנת מענה להורים באבחון קשיים אצל הילדים, ולצוותי הוראה באבחון קשיים אצל התלמידים. היא נותנת ייעוץ בתחומי תעסוקה ובתקופת השידוכים.