אם חלילה לא נזכה לביאת גואל צדק, נשב כולנו בעוד ימים ספורים ונתאבל על חורבן ירושלים. יהיה זה ה'יארצייט' ה-1953 על חורבן הבית…
כולנו, ללא יוצא מן הכלל, עצובים ואבלים בימים הללו. בתשעה באב, עת אומרים אנו את הקינות, חשים אנו היטב את החורבן, הגלות והצער. אבל מה קורה לנו בעשרה באב?? האם אנחנו עדיין ממשיכים לבכות, להצטער ולהתאבל?
אכן, אלו ימים של 'בין הזמנים', ההזדמנות היחידה בשנה להינפש ולהחליף כוחות עם כל בני המשפחה. בוודאי שלא מצופה מאיתנו להמשיך לשבת על הקרקע ולקונן מרה על החורבן.
אבל האם משהו מהכאב ומהצער הנוקב על החורבן, על האובדן הגדול, שהינו עדיין חלק מהותי מחיינו, ממשיך ללוות אותנו?
לפני שני עשורים חווינו ניסיון קשה ומטלטל בכ"ב אב. רצה הקב"ה ומשפחתנו נפגעה בפיגוע בקו 2. ביתנו היקרה בת השלוש, נהרגה, הי"ד, ושאר בני המשפחה נפצעו בדרגות שונות (ועד היום עדיין זקוקים לטיפולים רפואיים).
מאז הפכו עבורנו אף הימים שלאחר תשעה באב לימים של אבל וצער.
אמנם גם בביתנו אלו ימים של בין הזמנים, של יציאה מהשגרה ומילוי מצברים; עם זאת נושבת בליבנו רוח אחרת מאשר בימים טרם חווינו את האבדן והאבל האישיים.
אכן, אינם דומים עשרים שנה לאלף תשע מאות חמישים ושלוש שנים.
אנו מתגעגעים וחסרים דמות שידענו והכרנו; לצערנו הגדול, בדורנו אנו, קשה עד מאד לחוש ולהרגיש בעומק ליבנו ונפשנו את החסר והאובדן הגדול, בהילקח מאתנו 'בית חיינו, משוש ליבנו'.
אמרו חז"ל (תענית, דף ל'), "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". לא נאמר 'יזכה ויראה בשמחתה', אלא זוכה ורואה – בלשון הווה. מפרשים על כך, שכל מי שחווה ומרגיש את צער החורבן, שמיצר על שכינה בגלות ועל עמ"י שרחוק כל כך…
בעצם העובדה שהוא מתאבל ומצטער, הוא למעשה זוכה לקרב ולזרז את בניין הבית.
עצם הכאב והידיעה שאנו כה חסרים ורחוקים טומנת בחובה את בשורת הבניין, הישועה והתקומה!
בואו לא ניתן לתחושת הצער והאבל על חורבן הבית להתנדף ולהיעלם עם המקלחת הראשונה…
נמשיך להתגעגע, להתפלל, לייחל ולצפות!
ולוואי ונזכה במהרה בקרוב ובנחמת ציון וירושלים ננוחם כולנו!
יש לך גם משהו לומר? רוצה לעורר נושא מסוים? כתבי ל: [email protected]
