האישה שלא היה לה סיפור

בנקודת תצפית מהממת על הר הכרמל עמד בית מבודד במקצת, עם גג אדום. ומרפסת. ושקט עמוק אליו חדרה הבריזה מן הים. ליד השער הפתוח חיכתה לי מירב עם ציוד הצילום, וחיבוק. 

דורה קיבלה אותנו. בגיל תשעים ושלוש, גמישה וספורטיבית, הכניסה אותנו אל בית מטופח ומרוהט בסגנון צעיר. הריאיון משונה לה, אמרה כשהתיישבה מולי. היא בכלל לא ניצולת שואה.

חייכנו.

האמירות האלה מוכרות.

דורה גדלה כל חייה על ההבנה שהיא ומשפחתה הינם בני מזל. הם הצליחו לצאת בזמן מפולין הכבושה, כמו מאות אלפי יהודים אחרים אל ברית המועצות, שם שרדו את המלחמה. הם לא עברו מחנות. הם שרדו יחד, כולם. מה יש להתלונן.

מעולם לא חשבה שהיא נקראת ניצולת שואה. מעולם לא חשבה לבדוק אם היא זכאית להטבות כלשהן בחוק. בגיל תשעים ושלוש, גילתה שעבור יד ושם היא נקראת ניצולת שואה לכל דבר ועניין; ויש לה סיפור שמעניין אותנו.

סיפור?

מה פתאום. לא נכון. נדבר עשר דקות ולא יישאר לי עוד מה לספר לך…

כאן בחרתי לקחת את האחריות עלי, כי דורה חשבה שיש כאן מקח טעות כלשהו, והעניין ממש העיק עליה. עמדתי על כך שיש לה סיפור. ויש לו מקום של כבוד. ביד ושם רוצים לשמוע אותה.

ישבנו איתה. ממלאות מסמכים. מסדרות את המיקרופון. מתארגנות לצילום.

אבל אין מה לצלם, היא הסבירה שוב. ואין לי סיפור, בכלל. אבל אם אתן רוצות לדבר, אז למה לא—

עד כמה סבל הוא עניין יחסי, ידענו, נגלה עוד מעט.

אישה עדינה, מעולם לא עשתה מחייה עניין.

אבל כשהיא לקחה אותנו ל-1 בספטמבר 1939, בו איבדה המשפחה את ביתם בהפצצה ולא היה לאן לחזור; לחוויות של ילדה קטנה, ידה בתוך ידו של אחיה הגדול, מתבוננת בעיניים קרועות בחיילי אס אס שמוציאים את כל תושבי העיירה מבתיהם ואוספים אותם בבית הכנסת, ללא אוכל וללא מים;

ששורדת ימים ולילות של מגורים תחת כיפת השמים, יחד עם יהודים נוספים שנפצעו בפוגרום; ואחר כך במקומות מחסה מאולתרים, עד שנופלת ההחלטה יום אחד, ואבא ואמא, זוג צעיר עם ארבעה ילדים קטנים ועוד שני אחיינים, מתחילים ללכת איתם רגלית, לילה אחר לילה, אל עבר הגבול הסובייטי, עד שהם יוצאים משערי הגיהינום;

את הדרך שהם עוברים בפולין המזרחית עמוסת הפליטים, מנסים להיקלט. מצליחים לאט לאט. ואז מגיע ה-22 ביוני 1941 והגבול נפרץ שוב; הגרמנים פולשים לברית המועצות והם צריכים שוב לעזוב את הביטחון הכלכלי היחסי שבנו, לעלות על רכבת שנוסעת הכי מהר, הכי רחוק, אל ארץ לא נודעת, מחוז נידח אי שם ברוסיה האסייתית, העיקר להימלט. ולנסות לשרוד בתנאים לא תנאים, עם מחלות קשות וללא טיפול מתאים, עם טיפוס שתקף שלוש אחיות ואמא שהופכת להיות נכה לצמיתות – עד שתסתיים המלחמה.

עשר הדקות התארכו לארבע שעות. איזה סיפור היה לה. ובאיזו פשטות עברה אותו.

ובאותו היום, בפעם הראשונה, התבוננו יחד בסיפור חייה.

סיפור חיים מורכב מכל כך הרבה טלטלות, מלא כאב וקושי, ובתוכו ילדה קטנה שמעולם לא עשתה לעצמה הנחות. אהובה על החברות והמורות בארץ זרה שהצליחה ללמוד את שפתה, להשקיע בלימודים, להצטיין (!), ולהצליח להיות עוד פעם ועוד פעם כזו בעוד ארץ חדשה ועוד אחת, ואז בארצות הברית ובארץ, בתהפוכות החיים שלאחר המלחמה; להקים משפחה יפה, לגדל ארבעה ילדים מקסימים ומצליחים באהבה, ולהגיע לגיל תשעים ושלוש בבריאות וכושר מלא, ללא מרירות על העולם ועל המציאות, להמשיך להיות אישה מלאת חיים ועניין גם היום—

היא לא ידעה שיש משהו מיוחד בכל זה. שיש לה עוצמה פנימית שהולכת איתה. שמותר לה היום להסתובב לאחור, ולראות מפרספקטיבה ארוכה ומלאה איזו דרך מלאת זעזועים עברה, ואיזו אישה מדהימה צמחה דווקא מתוך הדרך הזאת.

דורה האמינה שסיפורה אינו ראוי להישמע, להילמד, להתקיים, רק משום שבמרחק קצר מאותה האדמה בה חיו היא ומשפחתה התחוללה קטסטרופה שגימדה, ולמעשה מחקה ממש בעצם היותה כל התרחשות אחרת.

למעשה, היא סברה שאין לה סיפור חיים בעל משמעות כלל. הפשטות המדהימה בה חיה את חייה, היתה למעשה גם חלק מצו השתיקה האופייני לבני התקופה ההיא. היא היתה חלק מן התפיסה הציבורית הנוקשה ורבת השנים שהאמינה כי אין  זכות דיבור כלשהי לאדם, יהא אשר יהא מה שעבר עליו בשנות המלחמה – כל עוד לא חווה מחנות ואימת כיבוש נאצי ישיר וטראומטי בקנה מידה "מספק".

מדובר בהבנה שבעצם נעלה אותה, נטלה את הלגיטימציה ואת הרשות לעבד את סיפור חייה עם השנים, לבכות את האובדן שהיה גם היה בהם, ולהעריך את עצמה על מי שהייתה לאורך חייה, על התמודדות מרשימה שראויה כל כך להכרה ולכבוד אמיתי.

בסוף הראיון, ישבנו לדבר על זה.

לדבר על זה שהיא לא הייתה באושוויץ, אבל איזה מדד משונה זה לפסול כל התמודדות חיים אחרת ולא לאפשר לה מקום.

ישבנו להסתכל אחורה ולתת כבוד לילדה הזו, שראתה מראות טראומטיים בגיל צעיר כל כך. שנעקרה מסביבתה הטבעית פעם ועוד פעם, שאיבדה הרבה כל כך, ומעולם לא ידעה שיש לה את כל הסיבות להעריך את מי שהיא ואת הדרך המורכבת שעשתה בחייה.

סיימנו. היא הביטה בי, בעיניה דמעות. "אני לא יודעת," אמרה לי, "אף פעם לא דיברתי על החיים שלי… אף פעם לא ראיתי אותם כך…"

עמדנו בחצר. השקיעה עברה כבר, ובדידות שקטה הכבידה על הבית.

שנים רבות הכירה דורה את הבדידות, ולמדה להסתגל אליה. היא לימדה אותי מה היא עושה בתוך הוואקום הזה.

היתה לה עמדת ספרים מרשימה. ומחשב, לשיחות זום עם הנכדים. וחדר לאורחים. גם בחורות באות להתארח אצלה, למה לא. והרצאות היא שומעת, בארבע שפות!!! והיא יוצאת גם לטייל, באוטובוס, זה מאד נחמד לה. ולעשות הליכות. בת תשעים ושלוש, למקרה ששכחנו.

כשיצאתי, נתתי לה עוד דבר אחד. טלפון של עמותת עמך. עמותה שנותנת ליווי רגשי ופסיכולוגי לניצולי שואה. היא לא שמעה עליהם מעולם עד היום…

אחר כך נפרדנו.

והלכתי הביתה.

ואני מקווה שהאישה המדהימה הזאת, לקחה לעצמה את הזכות. הזכות להסתכל על חייה בהכרה מלאה שהם ראויים להתקיים גם בצל השואה הגדולה, הסטראוטיפית, הבלתי אנושית.

שעם ההודיה העמוקה על הצלת משפחתה, מותר לה להכיר בכאב שעברו בדרך. ולחבק את הילדה השקופה שעברה את המסע ההוא שאיש לא ראה ולא נתן לו זכות להיות. לדעת שלכאב גוונים רבים כל כך, וכולם  ראויים למקום. וכבוד. והכרה.

הכאב, הוא רב גוונים כל כך, וכולם קיימים בעולם שלנו, בין אם יכירו בהם אנשים ובין אם, משום מה, לא.

ובגיל תשעים ושלוש, מנקודת התצפית המדהימה שעל הים, הרשתה לעצמה אישה אחת, פעם אחת, לתת לכאב הפרטי שלה את הזכות להיות. ולספר את סיפור חייה ממקום נוכח יותר. מוערך יותר. פחות מובן מאליו.

ואולי נאמר, אהוב יותר.

לתיאום הרצאות והדרכות: מירי קרון mirikron1112@gmail.com 0548401112

לתיאום מסירת עדויות מול יד ושם: 02-6443888 testimonies@yadvashem.org.il