"מלא מחנכות חשובות ומרצות ומתכנתות הן על הרצף"

אני בולעת את הגאווה הפצועה שלי מחשבת מסלול מחדש, אולי נכון יותר לעשות את מה שאני שונאת כל כך – פרוטקציה.

או כמו שאח שלי אומר: "מי שיש לו קשרים לא צריך פרוטקציה".

אני פונה לכמה ידידות, כמה מכרים, ואני מוצאת את עצמי ואת בעלי בפגישה עם מנהל סמינר גדול ונחשב.

שוב אני מספרת על שירה, מספרת על העזרה המדהימה שהיא מקבלת בביה"ס, מדגישה את המוטיבציה שלה את הציונים המעולים שהיא מקבלת (היא בוכה כשהיא מקבלת 92…).

אני מעדכנת בעזרה שהיא יכולה לקבל, בתקציב שילוב, שעות סיוע….

"אין לנו כלים"… זאת התשובה. ואני מבינה שהיא סופית גם כשאני מבטיחה לקחת את האחריות עלי, שרק יפנו לה כיסא באיזה כיתה….

"באמת שאין לנו כלים", חוזרת התשובה.

הוא אולי קצת נבוך לעמוד מול הכנות שלי, מול המקום שמסביר איפה היינו עד היום, למה לא נרשמנו אצלו ראשונים כי פתאום הוא אומר:

"אין כיתת תקשורת באף סמינר?"

"יש", אני עונה, "לבנות עם פיגור קל/ לקויות למידה, לא לבנות ברמה קוגניטיבית תקינה/ גבוהה".

"אולי תפתחו אצלכם?" אני מציעה פתאום… מול מבטו  המופתע של בעלי,

החזון הפנימי שלי נפרס בלי שתכננתי בכלל, ואני מתארת לו בקול כמעט חולמני:

"הם יהיו כיתה קטנה, התקן הוא של 5 בנות, אולי הן תשתלבנה לימודית, אבל המורות הכי טובות ילמדו אותם, למשל בהיסטוריה הן תהיינה מעולות! מתמטיקה ואנגלית הן תוכלנה ללמוד בתוך ההקבצות הרגילות, וירימו להן חדר מחשבים משלהם, לא תהיה בעיה להשיג תקציב, הן תוכלנה ללמוד תכנות,  או שימוש בבינה מלאכותית. זו תהיה קבוצה של גאוניות בתחומן ואנחנו נקדם אותם אישית, גם חברתית כי כמובן נשקיע מאוד בשילוב החברתי…."

הוא מסכים.

הוא מסכים!!!

כלומר, הוא יבדוק את זה ברצינות, רק שנגבש קבוצה לכיתה.

נשמע סביר.

אני מתחילה לברר, מכירה קצת הורים, מפרסמת מודעה בעילום שם כמתבקש, עם כתובת מייל חדשה,

לעולם לא אשכח את המייל הראשון שקיבלתי תחת הכותרת:

"כל פעם כשאני רואה את המודעות האלו אני מזדעזעת"

"הבנות הללו צריכות להיות בכיתות רגילות לחלוטין. במידה והן צריכות עזרה בתקשורת, ניתן ללכת לסדנאות תקשורת, ניתן ללכת לייעוץ וכו'.

אבל חבל, חלקן ודאי גאוניות ממש, ומקסימות בוודאי, אז מה אם הן על הרצף, הן מצורעות? הן לא צריכות ללמוד בכיתה רגילה?

הגאון הגדול הרב ———- זצ"ל, (בכוונה השמטתי את השם שהיא כתבה מפאת כבוד תורתו), היה מאוד נגד הדברים הללו אחר כך הן מקוטלגות, וממילא הדרישות יורדות, והכל נראה אחרת. 

לפעמים אני רואה קבוצות של בנות מקסימות ומשוחחות כל כך ברמה, והן שייכות לאיזה כיתת "חינוך מיוחד", וזה כזה בזבוז, בזבוז.

במקסימום אחר כך הן מגיעות להיות קופאיות, או סייעות בצהרון אבל זה המקסימום.

ממש ממש כואב. 

מלא מורות ומחנכות חשובות ומרצות ומתכנתות ועוד ועוד הן על הרצף, איפה הן היו היום עם כל הקטלוגים הללו? איפה?

אינני טומנת את ראשי בחול, אפשר וצריך לקבל ייעוץ ועזרה, אבל לא צריך כיתות נפרדות. הלוואי שכבר יפסיקו עם זה.

ולא רק אני אומרת את זה!!!…"

כן.

שמרתי את התגובה הזאת על המחשב, ממש עשיתי העתק הדבק.

לא ישנתי לילות.

ממש לא יכולתי להירגע….

קיבלתי מאותה אחת עוד שלושה מיילים מלאים בהטפה ובאטימות שאין שני לה.

אתן שותפות למסע???

הנה, גם זה חלק ממנו.

לתגובות, בתיה: [email protected]