תלויה ועומדת –

הימים האלו עושים לי סלט בבטן.

אני רוצה, אני מיואשת. אני מנסה,

אני משובשת.

אני עייפה, אני מפחדת.

מפחדת.

תגידו, איך אפשר לאהוב ולפחד יחד?

אני הולכת בעולם, מסתכלת על כולם,

וממלמלת לעצמי משפטים שאני שומעת עוד מהגן.

בינוניים תלויים ועומדים.

הולכת בר' עקיבא, דנה את כולנו לכף הבינוניות.

ושואלת – מי לחיים??

השנה שנגמרה…

עושה לי רע.

שנה של מלחמה,

וחטופים,

אזעקות, 

צעקות,

נגמרו לי הדמעות.

הכל סוגר עלי.

אין בי מעשים.

כל מיני קולות מהעבר – קוראים אלי כמו בת קול מאשימה –

נו, כבר חזרת בתשובה??

אני לא יודעת לאן ללכת.

לישון?

לארון?

לזרוק את כל הבגדים הלא…

יודעות לאן אני הולכת בסוף?

לקניון.

מחפשת משהו לחג לי, לילדים.

ושואלת את עצמי אלף פעמים,

אם זה מה שעושים בינוניים-תלויים-ועומדים.

וכמה אני איומה שבראש שלי עכשיו זה בגדים…

אולי מאז שאמא נפטרה.

הפחד הזה לבש לו שם, ומקום, ופינה, 

כי הכל קרה מיד אחרי ראש השנה.

פתאום היא חלתה.

והתחילו בדיקות.

ומיד לפני שנגמרה לה השנה ישבנו שבעה.

ובראש השנה לא הפסקנו לבכות.

הכל מתערבב לי בלב לעיסה אחת דביקה ומאשימה.

מה ה' רוצה ממני עכשיו, מה??

דברתי אתמול עם אישה חכמה.

היא אמרה לי במקום לפחד ולהתכווץ תשלחי חבילות.

תגידו,

חבילות אפשר לשלוח גם מהקניון?

גם ממסעדה עם אחיות?

גם מללכת להביא חבילות מהדואר?

חבילות אפשר תמיד,

לא?

אז אולי אני צריכה סוף סוף להשלים.

עם מי שאני.

מה שאני מסוגלת.

אולי זו תהיה בכלל מתנת יום ההולדת.

ומהמקום שלי.

החומרי.

לשלוח חבילות של איפוק,

ומאמץ להיות יותר אמא לילדים.

להחליט על איזושהי חולצה שאולי זה כבר לא מתאים.

לנסות במחשבה לחשוב טוב יותר על אחרים.

להתחבר אל הפשוט הטהור הזה שבי, התמים.

לנסות להיות יותר שמחה מבפנים.

למצוא רגעים קטנים של חיבור בתוך ים הסתר הפנים.

לא רוצה לאבד את הימים האלו.

לא רוצה להחמיץ את הקירבה.

אני פוחדת.

כי אני חולת אהבה.

אפרת אבוקסיס היא אומנית ספוקן וורד ויוצרת תוכן

חדש!

– פרקי סליחות בשילוב קטעי ספוקן –

חוויה מטלטלת וכנה היישר לנשמה.

לפרטים: [email protected]