ראויות לחיקוי 💙

אני נוסעת באוטובוס של שעה תשע מירושלים לאשדוד. זה אוטובוס שבדרך כלל נוסע כמעט ריק. מי שיוצא לעבודה נוסע בדרך כלל מוקדם יותר, כי להגיע בעשר וחצי לעבודה זה בעצם להתחיל מאד מאוחר יחסית את יום העבודה הנהוג בכל המקומות. מי שנוסע לעניינים אחרים שלא דחופים, לא ממהר על הבוקר לרוץ לאוטובוס, בוודאי לא לכאלו שאם מפסידים בדקה או שהם בכלל לא יצאו (גם זה קורה…) נשארים לחכות לאוטובוס הבא שלושת רבעי שעה כי בבוקר התדירות נמוכה. כך יוצא שכל מיני מזדמנים יושבים על האוטובוס הזה, לרוב מי שנוסעים לסידורים לבריתות וכו'. האוטובוס די דליל ומאד שקט.

כבר בתחנת האוטובוס נפגשנו. היא אישה צעירה שיצאה ממכונית אברכים שעצרה בתחנה, עם שקית ופלאפון צמוד לאוזן, ואני אישה מפוהקת שמתחילה את יומה. יוצא לנו להמתין עשר דקות ביחד כי האוטובוס, כדרכו, מתעכב. הרחוב שקט ומדי פעם עוברת בו מכונית והיא מדברת די בקול, אי אפשר להפסיד אותה. מזה אני מבינה שחברה שהיתה אמורה לצאת איתה ולעלות על האוטובוס בתחנה אחרת קצת לא מוצאת את התחנה. זו שאיתי בודקת את המסלול הרשום בתחנה ומעדכנת, מסתבר שהחברה הגיעה בטעות לתחנה אחרת, שם חשבה יעבור האוטובוס, והוא לא. 

החברה שאיתי מקריאה לה את רשימת התחנות ומכוונת אותה לתחנה אחרת, הן שוקלות אם היא תספיק להגיע עד שהאוטובוס שלנו יעבור שם ומחליטות שזה שווה ניסוי. התחנה בה אנחנו עומדות היא תחנה שניה והתחנה שבה היא צריכה לעלות היא רביעית, ובתווך – מרחק לא קטן. האוטובוס מגיע. שתינו עולות. היא מתיישבת מאחורי ומעדכנת את החברה השלישית על הקורות עם החברה השנייה… השלישית אומרת לה שהיא לא הספיקה לשתות אפילו הבוקר… מסתבר שכולן אברכיות צעירות שמיהרו לשלוח את הילדים בבוקר, והזמן לא ממש עמד לרשותן. החברה שאיתי מעדכנת שלא נורא, היא הכינה לכולן בקבוקוני שייק כבר מאתמול וככה היא תוכל לשתות. אחרי שתי תחנות קצת מתוחות השנייה עולה, הספיקה. היא מתקבלת בחיבוק גדול ובאנחת הקלה. הן מחליפות רשמים על בוקר סוער עד לתחנת היציאה מהעיר, שם עולה השלישית ומתקבלת בתרועות שמחה.

הן יושבות מאחורי ומפטפטות בעליזות, אי אפשר לא להיות מאזינה סמויה לשיחה, ומהר מאד אני מבינה שהן לקחו יום חופש מהחיים. כבר שנים שלא יוצא להן להיפגש ממש, כלומר דיבורים יש כל הזמן, אבל ממש לשבת בשש עיניים? לזה זוכה רק המכשיר הצמוד לאוזן דווקא. עכשיו הן משלימות חוויות שאי אפשר לחוות בטלפון, מחמיאות על הלוק, על השמלה, על הצבע החדש, על הסנדלים שפותחים עונה, ואפילו על התיקים והשקיות, שמלאים, אני מבינה פתאום, בציוד לים. כן, הן לקחו יום חופש והן הולכות לים. עונת הרחצה טרם נפתחה אך הן לא צריכות לשחות, רק לשכשך רגליים במים, ולנשום עמוק את הכחול והשלווה, להרגיש את החול החמים, המחבק אותן לתוכו, והשמיים הכחולים הפרוסים מעל. אין להן צורך במציל כי הכוונה היא לא להתרטב באמת, אלא לאכול כמה שהדיאטה העכשווית מרשה ולפטפט כמה שיותר.

שעה של נסיעה ואני מכירה את כל ילדיהן, גם קצת את המשפחה המורחבת, את עיסוקיהן ורמת שביעות הרצון שלהן מהחיים. הן מקסימות ושמחות, נרגשות לקראת יום הכיף שסידרו לעצמן, ואני מרגישה שבא לי לחבק כל אחת מהן, ככה נראית חברות טובה. למרות שקשה ועמוס גונבים כמה שעות לכיף ביחד, ואם אין כסף למשהו מיוחד – מגלים גם שלא צריך, כי האוטובוס הוא כמה שקלים והים בחינם, ואיזה כיף החיים כשיש חברות טובות.

בכובעי המקצועי אני כותבת הרבה על הצורך לחפש לעצמנו איזונים של זכויות לעומת חובות, של כיף לעומת עבודה, של חשיבות הזמן לעצמנו ועוד יותר חשיבות האוזן ששומעת והכתף להישען עליה, על המשמעות של חברות טובה, על היכולת העצמית להרים את עצמנו גם כשקשה, על החשיבות בלנשום אויר פיזית ומטאפורית. על כמה שהביחד הוא נס.

את כל זה אני רואה בנסיעה אחת קטנה מירושלים לאשדוד. ושמחה לראות במציאות אברכיות צעירות שיודעות לספק לעצמן רגעים של שלווה ואיסוף אנרגיה בתוך החיים הסוערים שלהן.

ראויות לחיקוי—

הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית

ליצירת קשר: 050-4102007, [email protected]