"אני צריך את האבחון היום!"

אני בעצמי נבהלתי מסגנון הקול התקיף של האב שדיבר איתי.

הוא שלח כמה מכתבי ילדיו, וביקש שאכתוב דו"ח מפורט עבור כל אחד מהם.

לרגע היה נשמע לי כמעסיק הבודק האם לקבל לעבודה עובד מסוים, האם מתאים לנתוני ההעסקה, האם יעמוד ביעילות בלו"ז ויתן תפוקה טובה.

השבתי שבסדר ובוודאי, וקבעתי שעה ביומן לשוחח עימו טלפונית.

הוא נדהם. "אני רוצה את זה עד הערב, אין שום סיכוי?"

הימים ימי טרום חופש, אני באריזת מזוודות, ולא היה סיכוי. לא.

שאלתי בעדינות לגילאי הילדים. מדובר על בחור בישיבה קטנה, בת העולה לתיכון, ובת בתחילת בית הספר. כלומר, לא מדובר בשידוך דחוף העומד על הפרק ורוצים לשאול שאלות על המועמד, בהסכמתו כמובן – אז אני מתגמשת מאד בהתאם לצורך. (שמא יקדימנו אחר… ובכלל, הרצון לראות בית נבנה ולשמח את לב האנשים גוברים על הכול).

"לשם מה זה דחוף כל כך?" שאלתי.

"כי החלטתי לבדוק כמה דברים, ואין לי סבלנות לחכות". הוא השיב.

נשמתי עמוקות, ואפילו שהתחשק לי בלחצי כי רב להזיז דברים שהייתי עסוקה בהם ולטפל בו – אמרתי שוב שאעשה את המקסימום ואעדכן אותו.

ומאז הוא התקשר שוב באותו הערב. ושוב.

הלחץ ישב לי על הסרעפת.

בן אדם חשוב, מכובד, משפיע בקהילה, גביר לאחיו ("לא משנה לי כמה יעלה"). לא הייתי מסוגלת לאכזב.

כשראיתי – הבנתי. ואולי היה שווה לחוות הכול, כדי לחוש בעצמי. הלחץ אותו אני מרגישה – לא מורגש רק אצלי. הוא עובר כחוט השני גם אצל ילדיו. יש פה ממד של שתלטנות, אפס סובלנות, ואפילו מלל אלים.

שימו לב לאות ל', היא נגמרת בצורת קו שנקראת "אלה". מוכר לך המילה אלה מהפגנות למיניהן? אז כזו אלה – הקו לא נעשה דקיק יותר כמקובל הרבה פעמים כמו שיפוד, ואפילו לא שומר על קו אחיד, אלא מתעבה מאד בסופו. ל' היא אות של סמכות. ל' היא אות של אבא. מולו – יש תקיפות חזקה מאד. קושי.

בכתב של בחור הישיבה, נקרא לו נתנאל, עליו אתמקד כעת – היה אתגר אמיתי. קושי אמיתי להתרכז, לשמור על סדר יום. משהו רפיוני, חוסר כוח. חוסר בשלות רגשית.

ישבתי הרבה זמן להרהר, האם קשיי הלמידה נובעים מהחלק הרגשי והמתחים המציפים אותו, הלחצים שמחייבים אותו להצליח, או שקיים כאן באמת משהו אמיתי.

הוא מחפש עצמאות ומשדר זלזול והתרסה, כעס ומרדנות. הוא גם עקשן ולא זז מעמדותיו. כלומר, האב רואה מולו ילד שמתמרד, ש"לא בא לו". אך למעשה הוא רגיש בתוכו, מחפש חום, הכלה ורכות. הרבה פעמים נהפך לתלותי.

שימו לב לציור העץ:

עץ של בחור בן 14! הגזע המראה על הדימוי העצמי שלי והדברים שאני חווה – מקושקש בשחור, כעוס, עצבני. יש לי לחץ. שימו לב לצמרת האכולה. ההישגים הקלושים  מבחינתו.

והשורשים – כל מה שמציף אותו מהתת מודע וגורם לו להתנהג איך שהוא מתנהג, ובקיצור: חזות האומרת אדישות והתפרצויות עצבים.

בציור המשפחה שלו לעומת זאת…  (מצורף חלק מהציור)

הוא הביא ציור המתאים מבחינה קוגניטיבית-רגשית לילד קטן בן 5. ידי קווים. מוטיבציה נמוכה, הישגים חלשים בעיניו. לא דופק פוזה. אבל לא נשכח, ידיים למעלה הקוראות לעזרה, וציור שאינו תואם גיל – הוא נאבד במקום שלו. ירגיש נחיתי במשפחה גם כשמשדר שדר חזק ואחר.

התקשרתי לאב המסור באמת, הרוצה לקדם מאד מאד את ילדיו. ("איפה האמא?" שאלתי. "היא מקשיבה" – ענה. "אני זה שצריך לשמוע ולטפל")

הוא הקריא לי את אחת הפסקאות שכתבתי:

"ניכר אצלו חינוך, ערכים והשקעה מהבית. לעיתים קפדנות יתר וביקורת מצד ההורים עלולים לגרום לו למתח.

כמו כן, קיים שינוי רב והתקדמות מצד עצמו, השתדלות מרובה להתאמץ, להצליח, לעמוד בגבולות. ניכרת השקעה רבה לעבוד על עצמו. יש הרבה חינוך עצמי וניסיון לפיתוח כללים ועקרונות גם כשקשה.

מדובר הן על מאמץ בחברה, והן על מאמץ לימודי".

האב אומר לי: "זה לא נכון. הילד פשוט עצלן".

הבנתי למה האב אומר לי את זה. היה לילד משהו שלא התחשק לו לעשות דברים. אבל בהחלט ראיתי את המאמץ והיגיעה לרצות (ר' בפתח), הרצון להצליח – שנטף מכל שורה.

אמרתי לאב: "בואו ננסה רגע להקיף את סדר יומו של נתנאל."

הוא שיתף פעולה, ובסיום כמה דקות התמונה שהתקבלה היא: נתנאל בישיבה עם פנימייה, עושה מאמץ על אנושי להגיע בזמן לתפילה כי אחרת…

כל יום האב מוזיל מממונו על מנת שהבן ילמד סדר שלם עם אברך מקדם הלוקח הון רב, ועוד סדר אחד עם אחד המשגיחים הנערצים בישיבה. מעבר לזה, פעמיים בשבוע הוא לומד עם ראש הישיבה, ופעם בשבוע עם אחד מתלמידי החכמים הגדולים בקהילתם.

"אני בעסקים שלי. קשה לי להקדיש זמן, אז אני נותן את הכסף וכל זה מושקע בו. תראו כמה אני נותן לו, וכמה הוא עושה בתמורה… כאילו כלום".

קודם כל, אמרתי מילים מעריכות על ההשקעה בחינוך ובקידום, והמשכתי.

"שמתם לב מה דורש מהילד שלכם כל הסיפור הזה? בעוד החברים יכולים לפעמים לחפף? הוא צריך להתייצב לכל הסדרים. לא יכול להבריז למשגיח או לראש ישיבה חלילה. איזה מאמץ נדרש מבחור בן 14… זה וואו! מגיע לו צל"ש על זה!"

אמנם יש לו רגעי ייאוש לפעמים וחוסר מוטיבציה ודיברנו על כך.

בהמשך גם כתבתי: יש חוסר התאמה בין מה שהעולם דורש לבין מה שהוא מסוגל לבצע.

וגם על זה דיברנו…

אבל, היה לי חשוב שאבא של נתנאל יראה בו את הדבר האמיתי. הרצון. התשוקה. הנפילה שקורית אמנם בהחלט – אבל היא באה אחרי שמישהי ניסה לעלות.

כמו שכתבתי: כשהוא מקבל פידבק וחש עצמו מסוגל – הוא מחובר לעשיה שלו, מסוגל לעמוד ברוטינה של זמן, ומקבל ממה שעושה תחושת סיפוק והנאה.

האב שמע, הסכים יותר או פחות, אבל הרעיון נקלט.

ההוכחה שהוא היה מרוצה הייתה – שהגיע בהמשך לעוד שניים מילדיו.

ובכתב האחרון, הוא אמר לי בטלפון: "ודרך אגב, ההוא נתנאל אם את זוכרת, שמתי לב שיש בזה משהו. כשאני לא עוקב אחרי ההתקדמות ומחמיא לו גם על דברים כאלו טיפשיים מובנים מאליהם – הוא ממשיך. עד היום הוא מסכים להמשיך עם כל אלו שהצמדתי לו ללימוד. יש לו את זה, הוא באמת מתאמץ. כנראה קרא את מה שכתבתם עליו…".

וזה היה הרבה יותר ממה שדמיינתי לחלום.

מילה של גרפולוגית:

ציור שכלל לא בהלימה לגיל – יש לבדוק מצוקה אצל המצייר. קושי רגשי / חברתי או קוגנטיבי.

יהודית רובינשטיין היא גרפולוגית מוסמכת הנותנת מענה להורים באבחון קשיים אצל הילדים, ולצוותי הוראה באבחון קשיים אצל התלמידים. היא נותנת ייעוץ בתחומי תעסוקה ובתקופת השידוכים.