רופא שמתנהג באלימות

מלי התעוררה כמה פעמים בלילה עם שיעול. בבוקר היא קמה עם טיפת חום. מצב הרוח מעולה. היא מתנהלת בריאה לחלוטין, כולה עוז ועיזוז. אבל אמא שלה אחראית. קצת חום? אולי זה וירוס? לא הולכים לגן להדביק ילדים אחרים. היא מזמינה תור לרופא. הלך יום העבודה. זה בסדר גמור מבחינתה, אחריות ובריאות קודמות לכל.

הרופא מקבל אותם בזמן, שומע את האם, והפנים שלו חמוצות כמו בתשעה באב. הוא בקושי מעיף מבט אל בת השלוש וחצי שיושבת על הכיסא ליד. הוא מתייחס אליה רק כשהוא מבקש לעלות ולהתיישב על המיטה כדי לבדוק את הגרון. מבקש ממנה לפתוח את הפה ודוחף, פשוט דוחף, באלימות! את מקלון הבדיקה אל הגרון. הילדה מזדעזעת מכאב וצורחת את נשמתה. הוא לא מתרשם וממשיך לדחוף. אמא שלה מתכווצת. קופאת. זו לא הילדה הראשונה וכמו כל אם בחורף היא מגיעה לעיתים לא נדירות לרופא, ומעולם לא ראתה אלימות כזו. הוא מאבחן ביובש דלקת בגרון, רושם אנטיביוטיקה. הן יוצאות שתיהן ברגליים כושלות, הקטנה בוכה, האמא מזועזעת, לא מצליחה להוציא קול מגרונה.

היא לא הולכת לקחת את האנטיביוטיקה, כי היא לא סומכת על רופא כזה, גם נעליים לתיקון לא היתה נותנת לו, אז את בריאות ביתה? כל אותו היום היא מתקשה להרגע, מזועזעת, מנסה לפייס את הקטנה, אומרת לה שהוא רופא לא טוב, אבל עכשיו היא תזמין לה תור לרופא הכי נחמד והכי טוב, מה לעשות, היא חייבת רופא לילדה.

הן עושות הכנות כל אחר הצהרים ובבית משחקים ברופא וחולה, ובודקים אחד לשני את הגרון בעדינות וברכות, מנטרלים טראומה מרופאים ובדיקות. אני מקשיבה לסיפורה ומודה לקב"ה על הבת שנתן לי, שיש לה אינטואיציה אימהית כל כך נכונה, רגישות, סבלנות והבנה, והיא לא אומרת ש'זה כלום, והילדה תתגבר, וככה זה החיים', אלא עושה ככל יכולתה כדי שהביקור המשונה לא ישאיר צלקת.

למחרת הן הולכות שוב אל אותה מרפאה, לרופא אחר כמובן, הלך עוד יום עבודה, הוא מקבל אותן בחיוך גדול, שומע את האמא ופונה לילדה: "רוצה לבחור מדבקות?" היא בוודאי רוצה. היא בוחרת באיטיות אחת, הוא ממתין בסבלנות. 'אחרי הבדיקה', הוא מבטיח, 'תקבלי עוד אחת'. הקטנה עולה בזריזות אל מיטת הבדיקה והוא בודק לאט ובעדינות. לא לא אמרו לו כלום קודם על הבדיקה של אתמול, הוא פשוט רופא אמיתי, כזה שלא נשבע לשווא את שבועת הרופאים ובא להיטיב, ויש לו כנראה גם גישה וסבלנות, למזלם של הפציינטים שלו. הוא בודק לאט וביסודיות, הקטנה בקושי מרגישה ומשתפת פעולה. אחר כך היא בוחרת עוד מדבקה.

הרופא מאבחן וירוס עם סטרידו קטן, אנטיביוטיקה? מה פתאום. לא צריך. והן יוצאות ברגל קלה מהחדר היישר אל המזכירות, שם האם משאירה תלונה כועסת מאד על הרופא של אתמול. המזכירה מבטיחה להעביר. אולי תעביר אולי לא, אולי יטפלו בזה, סביר להניח שלא… לדאבוננו זה השירות שאנחנו מקבלים…

אבל. אם כל אחת מאיתנו שתיתקל בבעל מקצוע שעובד בצורה לא תואמת למקצועו וללקוחות שלו, בוודאי מי שעוסק ברפואה, תתלונן, דברים יכולים דווקא להסתדר. תארו לכן עשר תלונות כאלו על אותו רופא בשבוע, (והוא רואה הרבה יותר מעשר פציינטים לשבוע) נראה לכם שזה לא יזיז כלום?

אחרי תלונה במרפאה, צלצלו או תכתבו למייל של קופת חולים, ושל מדור התלונות במשרד הבריאות. תקדישו עשר דקות. עשר דקות בלבד כדי שלילדים שלכן ולכן תהיה חוויה נעימה מבדיקות, מכל בדיקה שהיא. אם לא תתלוננו – זה השירות שתקבלו גם בפעם הבאה… אם תתלוננו, דברים בסופו של דבר ישתפרו.

הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית

ליצירת קשר: 050-4102007, [email protected]