באשדוד נפתח פארק חדש. יש בו אגם ענק ומתקני משחקים מאתגרים על הגדה המתעגלת. מקום שנעים לבוא אליו בשעת ערב. כיוון שהוא עוד לא גמור והעבודות בעיצומן, צל אין שם כמעט. בינהזמנים באשדוד זה אומר שהאוכלוסייה המקומית מארחת את כל הארץ. יכול להיות שזה כך בעוד ערי חוף, אין לי מושג, אני גרה באשדוד ולא צריכה ים אחר. החופים באשדוד נהדרים בבוקר, אבל חם מאד, בערב מזג האוויר ממש נעים אבל החוף עצמו נעים פחות, כי הוא זרוע לכלוך, לדאבוננו, בעיקר בחוף הנפרד 'שלנו'…
אין לי צורך לתור חופים אחרים, ולכן אני עם כל האשדודים ואורחיהם מחפשים איך לפרוק את המרץ של האורחים במגוון דרכים טובות, שיביאו את הילדים לשנת לימודים חדשה מלאים מבפנים בחוויות מענגות, שיתנו להם את הכוח לחזור וללמוד כמה שיותר הרבה בכמה שיותר שמחה.
אז יצאנו עם האורחים לראות את האגם החדש. למרות שזה אגם לא היו בעיות צניעות, גם כיוון שהאגם לא נועד לשחייה, וגם ובמיוחד שהיו בו רק חרדים, הצבע השולט היה שחור לבן, וממש הרגשנו שבתוך עמנו אנחנו יושבים, כלומר מטיילים.
אפשר היה ליהנות מהאוויר, מהאווירה ומהתחושה המשכרת של זמן, חופש, חוסר מחויבות והמוני ילדים מתוקים שחגגו.
רק מה, יש מלחמה. איזה דיסוננס!
ואלו היו המחשבות שהעסיקו אותי בעוד אני צועדת על שפתו של האגם, ומצד אחד נהנית מכל ההתרחשות מסביב, ומהמקום החדש והמושקע, ומצד שני כמו מתחילת המלחמה, אוזן אחת שלי וחצי לב נמצא בעוטף, ובצפון. והדיסוננס הזה בין השמחה ותחושת החירות המדהימה שאני פוסעת בתוכה, לבין הידיעה שלא רחוק מכאן מתחוללת מלחמה, ובכל רגע יכול לקרות אסון וגם קורה (!) ועוד משפחה נכנסת לרשימת השכול והכאב, שכבר אי אפשר לשאת את גודלה, הידיעה שאומרת שברגעים אלו ממש יש בבתי החולים פצועים המתמודדים עם מצבים של כאב ואובדן, ובכל שניה יש מי שדואג עד כלות ולא ישן בלילה וגם לא ביום מדאגה, ולכל אחד מעשרות האלפים הללו יש בני זוג דאוגים, שהיום שלהם מלווה בדאגה ובמועקה, בכאב נורא.
הידיעה שמאות ילדים יתומים נוספו בשנה האחרונה בארץ שלנו, מאות אלמנות, אלפי אנשים שחייהם לא ישובו להיות כשהיו, פצועים בגוף ובנפש, שלכאורה השתקמו אבל המלחמה לא תעזוב אותם לעולם, גם כשלרובנו היא כבר תהיה חלק מההיסטוריה שהילדים ילמדו למבחני הבגרות.
וכך, כשאני מטיילת לי על הטיילת וראשי הומה ממחשבות, נשמע הבום. רחוק. עמום, ומוכר כל כך… מי שלא מכיר את הקולות לא שם לב בכלל, האורחים לא שומעים אפילו, הוא נבלע בשלל הרעשים שנשמעים במקום, קולות צהלה ושמחה של הילדים המטפסים על המתקנים, הורים שמחפשים אחר ילדיהם, קורקינטים שעפים בלי מסלול תואם. נדמה שחוץ מהמקומיים איש לא שמע למרות שזה היה חזק. אפשר מיד לראות מי אשדודי, הראש שלו מזדקר, הוא נעצר לשנייה, ומבין, עוד מנהרה נהרסה בעזה, עוד בנין הופצץ.
כי כן, עם כל החופש, האשדודים ומי שגר דרומה, לא יכולים לשכוח שיש מלחמה, למרות שהיא כבר ממש הרבה יותר רחוקה, ואיום הטילים על ראשם לכאורה הוסר (בלי לקחת בחשבון את הנקמה של האויבים האחרים שלנו באיזור), אשדודים וכל הדרומיים והצפוניים ששומעים את הדי המלחמה זוכרים שאנחנו במלחמה, זוכרים את תושבי העוטף שחוזרים מגלות ארוכה לאיזו שגרה חדשה, וחלקם אין להם בתים לחזור אליהם. את תושבי הצפון המופגז כל הזמן, את כל מי שסובל כל כך הרבה ומאפשר ליתר האזרחים במדינה הזו להמשיך ולחיות, ליהנות מטיילת חדשה, מבריזה של ים ומחופש.
והלב? הוא עמל קשה ליהנות מהרגע והרוגע כאן ועכשיו, ולהשאיר את המלחמה לפחות לשעה הקרובה כמה שיותר רחוקה.
לפעמים זה מצליח… הרבה פעמים לא.
הניה שוורץ היא סופרת, פסיכותרפיסטית, מנחת הורים ויועצת זוגית
ליצירת קשר: 050-4102007, henya10@012.net.il
תגובה אחת
לצערנו עכשיו גם צפונים מזהים