השילוב הקדוש, ולמה בכלל הם צריכים סייעת?

היתי מורה צעירה, מורת שילוב בבית ספר חסידי בכיתה ו'.

הייתה לי תלמידה חמודה עם תסמונת דאון ממשפחה של חסידי סאטמר, שלא ממש דיברה עברית.

למזלי מחנכת הכיתה דיברה אידיש שוטפת, אבל השיעורים התנהלו בעברית.

שיעורים רגילים של כיתה ו', בבית ספר "בית יעקב".

האמא הודתה בפני שהיא לא מבינה מה בדיוק אנחנו מלמדים שם, ולמה שיעור יהדות (בת מצווה) הוא ברמה כל כך גבוהה ורש"י? אצלם בנות בכלל לא לומדות רש"י….

אבל את הילדה שלה, דווקא את הילדה עם תסמונת דאון, היא שלחה ל"בית יעקב".

השילוב היה בעיניה דבר קדוש.

כל כך קדוש, שלמרבה האבסורד היא גייסה את ית"ד – אגודה חילונית לשילוב ילדי תסמונת דאון (לפחות ככה היה בזמנו, נראה לי שבהמשך כן נפתחה שם שלוחה חרדית), או שיותר נכון העמותה גייסה את האמא, מבטיחה לה תקוות שווא שעם עוד קצת מאמץ, הבת שלה אולי תהיה נורמלית…

גם יחסית לילדות דאון הילדה היתה ברמה די נמוכה, ואני נדרשתי "לשלב"…

ואם זה לא היה עצוב כל כך, זה אולי היה מצחיק.

זוכרת איך הבאתי ספרון ילדים מצוייר וסיפרתי לילדה על רש"י הקדוש.

הילדה הבינה את הסיפור, בהחלט.

 כמו ילדה בת 4-5 שנים ששומעת סיפור יפה, והיא הייתה כבר בת 13, בכיתה ו'.

אחת לשבועיים הגיעה מדריכה מטעם העמותה ועקבה אחרי כל התכנים שהעברתי בשיעורים.

"תייצרי חיבורים אינטלקטואליים," אמרה יפעת המדריכה, הגדרה מכובסת לעובדה שאני יושבת עם הילדה, מספרת על בריאת העולם כמו בגן, בתקווה שהיא תרגיש מחוברת כשהיא לא מבינה בכלל על מה מדברים, רק שומעת מושגים מוכרים כמו – אור, חושך, יום אחד.

"אולי תבואי פעם אחת לשמוע שיעור בכיתה?" הצעתי בחיוך ליפעת.

חיוך מנומס, לא רציתי שתראה את הייאוש…

המנהלת לא אהבה את הרעיון, הרגישה שזה חילול הקודש.

אני התחננתי, הסברתי לה שאין ברירה, אחרת יפעת הזו לא תבין.

המנהלת דרשה שתופיע עם חצאית ושתאסוף את השיער, שלא תיכנס עם הרעמה שלה לכיתה…

הכרחתי את האמא ש"לא רוצה לעשות בלגן", לדאוג לזה.

אני וברכי המחנכת החלפנו קריצה, ביקשתי ממנה שיעור תורה רציני, אמיתי.

 עקבתי מהצד השני של הכיתה על קשת ההבעות של יפעת:

פליאה, בלבול, התרשמות, חוסר הבנה, הערכה עצומה, בלבול, גם קצת זלזול….

נכנסנו כולנו לחדר הקטן, לעוד פגישה.

"זה לא אמיתי," הכריזה יפעת, "ככה אתם מלמדים ילדים קטנים?"

"ילדות," דייקתי, "ילדים אצלנו לומדים קשה יותר ומופשט יותר"…

"זה לא הגיוני! היא הכריזה, "אתם נותנים להם ספר עם פונט חדש ולא קריא".

"כתב רש"י," מחיתי.

"בעברית עתיקה ובלתי מובנת, ועוד עובדים לדקדק שם כל מילה וחופרים עליה?? מה זו השאלה הזו, 'מה היה קשה לרש"י?'"

"תורה." עניתי בשלווה, וראיתי את המנהלת מחייכת בסתר, "אצלנו שיעור תורה זה לא סיפורי תנ"ך"…

"תמיד את מסבירה לכל מילה שתי פירושים?" היא ניסתה לתקוף את ברכי. ברכי יישרה איתי קו, את הפגישה הזו תכננו היטב. "לא," היא ענתה, "לפעמים יש מילים עם שלושה פירושים…"

שילוב.

כמה שנאתי את המושג ההוא באותם ימים.

מילים ערטילאיות, בלתי אפשריות.

מנותקות כל כך מהמציאות…

לא, אל תקומו עלי כל ההורים המדהימים של ילדי הדאון,

כל ילד לגופו, כל עניין לעצמו, יש כל כך הרבה רמות בין ילדי הדאון.

אפשר לשלב ילדים, אם מבינים שהם לא ממש לומדים, אלא בעיקר משתלבים מנטלית וחברתית. אפשר אולי ללמד אותם בנפרד, צריך לחשוב על התמהיל המדויק.

אבל אי אפשר להתעלם מהמציאות….

את הסיפור הזה סיפרתי לאמא אחת, מדהימה, מתוסכלת, שדיברתי איתה אתמול.

מנסה להבין איתה ביחד מה התוכנית הטובה ביותר לשנת הלימודים הבאה של הבת שלה.

ילדה בת 8.5. עוד אין אבחון סופי. האמא כבר יודעת.

הייתה וועדת פילוח – כלומר וועדה שמחלקת את השעות שהילדה זכאית להם לפי הצרכים:

טיפולים פרא רפואיים – בדרך כלל אין בביה"ס.

טיפול ריגשי – יש מורות, אין להן מספיק שעות.

מורות שילוב / הוראה מתקנת – יש, מדהימות בדרך כלל.

סייעות – עובדות בשכר מינימום ואין להן הכשרה מקצועית בדרך כלל.

וזו מערכת מורכבת כל כך, נעה בין צרכי הילדה לצרכי המוסד.

יש בנות עם סל שעות מיותר, יש כאלו שאין להן אבחנה ברורה ואין זכאות והצורך נואש…

יש לקויות למידה.

יש בעיות רגשיות.

יש בעיות משפחתיות מורכבות.

ולתוך כל הבלגן הזה, נכנסות בנות התקשורת, ומערערות על כל הסדר שמנסים ליצור,

הצרכים שלהם נראים לפעמים מבלבלים:

אם הם חכמים כל כך – למה הם צריכים עזרה לימודית?

כי יש להם קשיים ספציפיים, שדוקא ממש ניתן לעזור להם.

סייעת צמודה? בשביל מה? היא נכה? זקוקה להשגחה?

לא, זקוקה לפעמים לתיווך, רציף לפעמים…

לפעמים אחרי תקופה והסתגלות אפשר לוותר, לפעמים לא.

ועדיין, בהנחה שאנחנו לא מדברים על ילדים עם הנמכה קוגנטיבית משמעותית, ואנחנו לא מדברים כרגע עליהם. 

הם אפילו לא ילדי שילוב.

הם חלק מהמערכת.

לפני 20-30 שנה הם היו נקראים סתם "מוזרים", הם אולי לא קיבלו עזרה, אבל גם לא קיבלו הפנייה מיידית ל"חינוך מיוחד".

היה להם קשה, אבל הם היו שייכים…

אז כן, למרות שלזכר השנים בהם הייתי מורה, יש לי עדיין "פריחה"רק מלשמוע שילוב.

הנה אני היום מדברת על איך אפשר לשלב, מה כן ניתן לעשות, כי אפשר…

נדבר על זה עוד בפרקים הבאים בע"ה.

ולכל האימהות המדהימות שפנו ועדיין פונות:

הסדנא כמו שהיא מיועדת לצוותי הוראה, חדרי מורות, צוותי גנים וכו'

לאסוף קבוצת אמהות בערב אחד זה אחד הדברים היותר מסובכים שיש….

 אבל אם הצלחתן לגבש קבוצה – מוזמנות!!!

לתגובות, בתיה או בעצם שולמית: [email protected]