רוצה להיות אמא. לא שופט ולא שוטר!

איזה חלום מתוק, לו יכולנו להיות רק מחייכות, אוהבות, מספרות, מחבקות, מעריכות, מחמיאות. למה אני צריכה לכעוס? לגעור? לבקר? להעניש?

בדיוק על זה רציתי שנדבר היום. וזו הבשורה הגדולה: את לא צריכה לכעוס, לגעור, לבקר ולהעניש, יש לזה פתרון קסם: לא לראות דברים שצריכים לכעוס, לגעור, לבקר ולהעניש עליהם.

איך לא לראות, אבל ראיתי?

אז תעשי כאילו לא ראית!

ההתעלמות היא אחד הכלים הכי משמעותיים בניתוח התנהגות יישומי. הכלי הזה הוא תגובה לשאיפה בסיסית מאוד של כולנו – לחוש קיימים. יש לנו צורך בנוכחות, בתשומת לב וביחס של הסביבה אלינו, להתנהגויות שלנו לשיח ולאישיות.

אנחנו מעצבים את הסביבה שלנו דרך התגובות שלנו למה שמתרחש. כשאנחנו מתייחסים להתנהגות אנחנו נותנים במה למתנהג, מעצימים את ההתנהגות, והיא תשכפל את עצמה אצל המתנהג ובקרב הסביבה הנחשפת להתנהגות ולרייטינג שצברה.

אם נראה התנהגויות מעוותות, אסורות ולא נאותות ונשוחח עליהם ניתן להם תהודה, תשומת לב ונוכחות, זה מאוד קורץ ומזמין, בעיקר לילדים (אבל לא רק) לרצות להגיע למרכז, לקבל תשומת לב ונוכחות גם אם הדרך תעבור דרך גערה, הערה, ביקורת ואפילו עונש, העיקר להגיע למרכז העניינים וההתרחשות.

אז איך מגיבים לילד שעושה דווקא בשביל להרגיז? איך מתייחסים להתנהגות אסורה שהילד יודע שהיא אסורה? התשובה מאוד פשוטה: לא מתייחסים. מתעלמים.

אני יודעת. זה קשה ולעיתים קשה מנשוא, אבל זה אימון שמפתח שריר הכרחי מאוד בכל תהליך חינוכי, זה אימון עם דוגמא אישית, אנחנו מקרינים איפוק ושליטה ונותנים נוכחות להתנהגות מאופקת ולמשמעת עצמית. גם ההתנהגות שלי תשכפל את עצמה בהמשך, ואפשר אפילו לשקף את הקושי ולשתף את הילדים בכך שאני מתאמצת לראות רק התנהגויות יפות שלהם, ומשתדלת לא לראות דברים לא נעימים ולא להתייחס אליהם.

השיתוף לבדו מפחית התנהגויות כאלה, יש ילדים שכבר מאמינים שלא אראה אז למה להתאמץ? ויש כאלה שעוד מנסים אותי ובודקים את העמידות שלי, ואני מתפללת לה' שיעזור לי במשימה.

הכלל הוא: "לא שמעתי, לא ראיתי, לא הגבתי, כן הרווחתי" – להישאר אמא.

סיבה נוספת להתעלמות נותן לנו הרב שטיינמן זצ"ל. הוא מסביר שכאשר מחנכים והורים לא רואים, הם מחזקים את המערכת החיסונית של הילד, הוא לומד להתמודד, נופל וקם, ממש כמו שהגוף שלנו מתמודד עם כמויות אדירות של חיידקים שהוא פוגש כל הזמן, הוא נדבק, נלחם, ובפעם הבאה או זו שאחריה הוא מכיר את ההתמודדות ויותר מחוסן.

"מחנכים טובים צריכים לא לראות 80 אחוז!", אמר הרב שטיינמן, זאת אומרת: ילד יכול לעבור על ההתנהגות המסויימת הזו 8 פעמים מתוך עשר בשביל שאת תתערבי ותעירי. "ואם כן ראיתי?" נשאל ראש הישיבה על ידי הר' צוקר: "אז אל תראה!" ואחרי שכן רואים, התעקש הרב צוקר? "אז תחשוב שלא ראית!".

וזו האומנות האמיתית! כי ילד שצובר גערות בעניין מסוים, יוצר לעצמו תדמית של לקוי או מתקשה בתחום ההוא, הוא בטוח שזו גם התדמית שלו בעיני הסביבה, וכבר אין לו מה להפסיד!

אם הבת שלך יודעת שאת חושבת שהיא צנועה ומקפידה על הלכה, היא יודעת שאת מעריכה את העניין הזה אצלה וזה הרושם שלה אצלך, יהיה לה קשה להפסיד את הכתר הזה, כמה גערות בעניין אורך החצאית או עובי הגרב, מוחקות לה את התדמית היפה הזו, והעימותים רק ילכו ויתרבו. אם הבן שלך יודע שאת רואה כשהוא מברך מברכון מעריכה אותו וחושבת שזה מעיד על יראת שמיים, אל תראי את הפעמים בהם הוא מלמל ברכה והיה מוסח, שלא יפסיד את תדמית ה'ירא שמיים' שדבקה בו.

גם אח בוגר ש"תמיד אחראי ודואג לאחים" לא יחטוף גערות על הצקות. גם ילדה "מסודרת וחרוצה שאוספת משחקים בזריזות תמיד אחרי שמסיימת לשחק" תזכה להתעלמות מאותן פעמים שאין לה כוח או מוטיבציה. הרי גם לנו לפעמים אין חשק לעשות דברים, ולא בגלל זה נסכים שיחשבו עלינו שאנחנו לא בסדר ולא מתפקדות, אנחנו מצפות שיכילו את ההרפיה שלנו, ואפילו את ההתחמקות מדי פעם, ושעדיין יזכרו לנו בעיקר את זמני העמל והמאמץ, התפקוד והעשייה הברוכה.

אנחנו רק צריכות להקפיד לא להרוס לעצמינו את מה שבנינו בעמל רב, ולזכור שהילד בסוף עושה את העבודה בעצמו, נופל וקם ולומד מהניסיון. אנחנו נמצאים שם בשביל לראות את ה"קם". עם זה הוא הולך וגדל.

 להארות הערות ושאלות –

יעל סלע – [email protected]

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.