איך להעיר לילד בלי לגרום לו בושה או אשמה

אחת האבנים הכבדות ביותר שיושבות על לב אנשים היא ה"אשמה". היא בדרך כלל חוברת לאבן נוספת ה"בושה" ויחד הן יודעות ללחוץ היטב, להעיק לצבוט לפעמים גם לדקור ובעיקר להזיק. האשמה – היא נקיפות המצפון על משהו רע שעשיתי, הבושה – היא הכללת המעשה (הרע) על האישיות שלי, "אם כך עשיתי, אני אדם רע".

לעיתים אנו חשים מועקה או מצוקה ממש מבלי לקרוא לילד בשמו. ממשיכים לתפקד ולהתנהל ביומיום ולא עוצרים רגע לחשוב, מה זה הכאב הזה? למה הוא קשור? ממתי הוא התחיל? ומה השם של הרגש שלו?

ולמה חשוב שנדע איך קוראים לו? למה לדבר על זה בכלל? אולי בבוקר נקום והכל יעבור?

1. כי אדם שסוחב מועקה, הלב שלו תפוס הוא מתפקד על אוטומט בלי רגש ומעורבות, והילדים שלך צריכים אותך ואת ליבך הרבה יותר מאת מה שאת מכינה עבורם.

2. אם תדעי איך קוראים לכאב, תוכלי להתמודד איתו, לדבר עליו, לעבד אותו, לחשוב עליו מחדש, לשנות, לתקן וכו'.

3. מי שבונה על השכחה, צריכה לזכור שזה סוג של טאטוא לכלוך מתחת השטיח, הריח והאבק ממשיכים להתפזר ולתת את רישומם בסביבה, רגשות אשמה ובושה מותירים מסקנות ומשפיעים על התנהגויות בהמשך, כגון הימנעות או פיצוי…

הכרתי אמא שמחלתה מונעת ממנה לתפקד במיטבה, היא נזקקת לעזרת ילדיה באופנים שונים, ותחושת האשמה שלה גורמת לה לרחם עליהם, ולפצות אותם בשלל ויתורים שמזיקים להם.

פגשתי פעם אם שבשל צערה ובושתה על כך שאינה יכולה לעזור לילדיה בשיעורי הבית, היא נמנעת מלדרוש מהם את הכנתם.

כשאנחנו יודעים את שם הרגש המציק, אנחנו יכולים לחשוב עליו מחדש ולבחור שוב את ההתנהגות. מתוך מודעות לנסיבות, לתוצאות ולהשלכות.

כל זה היה הקדמה, כי אחרי שאנחנו מכירים את התחושות הללו בתוכנו, אנו יכולים לנסות להבין את ההתנהגויות המשונות של הילדים שלנו.

התנהגויות רבות הן תוצאה של רגש אשמה ובושה, ומגיעות ממסקנות עתיקות שהילדים הסיקו מגיל פעוט, התנהגות מרצה למשל, שבמצב הקיצוני שלה היא חרדה ונטייה חמורה לפרפקציוניזם, מצביעה על תובנה שהתמקמה לה אי שם, שאני אהוב רק כשאני מוותר על הרצונות שלי, החשש לחוות שוב את האשמה, מוביל לחרדה מטעויות או מאי עמידה בציפיות.

ילדים רבים נוטים לחשוב לעצמם שמצבי מתח שונים בבית כמו ביחסים בין ההורים, או בין הורים לילדים, אירעו בגללם, וכי כמו שהם גרמו אותם הם יכולים וצריכים לפתור אותם… ילדים כאלה נדרשים לתהליך ארוך, מרפא ומשכנע, שלא, הם אינם אשמים, הם ילדים ואין זו אחריותם, אנחנו נדרשים להיות ערניים לתחושות כאלה כי הן כבדות מנשוא עבור ילדים.

התפרצויות זעם או הסתגרות גם הם סוג של תגובה. ילדים מסוימים מגיבים כך לרגש האשמה והבושה הקשים עבורם מנשוא. גם הסתרה ושקרים הם בריחה מרגש הבושה הצורבת, ואף הימנעות מניסיונות שאין מובטחת בהם הצלחה באופן מוחלט.

אז איך נדע למה קשורה ההתנהגות? נחשוב על הנסיבות, מה אירע לפני כן, איך האירוע עשוי להיות קשור לאשמה ובושה? לפעמים אפשר להרגיע את ההתפרצות במטרה לווסת את החרדה מהכישלון ומאיבוד הערך העצמי והאהבה, על ידי אמירה פשוטה "זה יכול לקרות לכל אדם, אתה לא אשם", בידיעה שזה לא מה שיחנך אותו להפסיק להתפרץ כדרך התמודדות, זוהי עזרה ראשונה לוויסות רגשות מקומי.

החוכמה האמתית היא לתת את הדעת על העזרה שהילד הזה צריך להמשך חייו, איך נגרום לו להגיב אחרת בפעמים הבאות שיציפו בו אשמה או בושה? איך לאפשר לו לקבל את הטעויות שלו מתוך השלמה וחוויית למידה מטעויות במקום הנפילה הכפולה?

ראשית, עלינו לסדר לו את התובנות בראש, להקנות לו את הידיעה שמותר להיכשל ולטעות, שזה אנושי וקורה לכולם.,שאנחנו ממשיכים לאהוב אותו ולרצות בו גם כשהוא טועה, ואפילו מזיק, וגם אם נכשלים – המעשה עצמו זה שאינו טוב אבל האדם שעושה אותו נשאר טוב ואהוב.

אפשר לעשות את זה בהסבר פשוט בזמן רגוע, אבל העיקר זה להוכיח את זה בזמן כישלון וטעויות, אז, בזמנים אלה, תגובות המבוגרים מעצבות את ההתמודדויות הבאות עלינו למבחן, כשאנחנו מגיבים ברוגע להתנהגות לא זהירה, גם אם היא מזיקה ומרגיזה מאוד (האגרטל שהתנפץ בשל חוסר ציות, האוכל שנשפך בשל פזיזות, האוטובוס שחלף בשל איטיות, המבחן שנכשל בשל לימוד מועט) – התגובה שלך ברגע הזה תוכיח לילד אם התכוונת באמת למה שאמרת: אכזבה עמוקה כעס רב או צעקות משפילות עלולות להפנים בילד את התחושה שהוא פגום.

אמירות מכלילות על "תמיד אתה הורס" או הגדרת האופי שלו בעקבות האירוע, "ילד איטי, כעסן או מעליב" – גורמת לו לתייג את עצמו כשלילי במקום את המעשה, (במקום "אתה איטי להחריד", אמרי "התארגנת באיטיות"), דיבורים מניפולטיביים על צער ועצב שלך בעקבות המעשה, יוצרים אחריות רגשית כבדה מדי לגיל ומייצרת אשמה. (וביננו, האמת הכואבת היא ש"אני לא כועסת בגללך, אני כועסת כי אני לא יודעת לשלוט ברגשות שלי כרגע!")

איננו רוצים למחוק לחלוטין את האשמה, אשמה מתונה ובריאה עוזרת לילד לפתח מצפון ולתקן את מעשיו, מצד שני – בושה ואשמה כרוניות גורמות לנזקים המשמעותיים עליהם כתבנו לעיל.

אנחנו צריכות לתרגל לעצמינו משפטים מרגיעים של "זה יכול לקרות לכולם, זה אנושי וטבעי", אנחנו צריכים לעשות הפרדה בין המעשה לבין האישיות – "שיחקת עם כדור בסלון ולכן זה קרה" ולא "אתה לא מקשיב לאמא", לא לייצר בעצמינו סטיגמה שאנחנו איננו רוצים בה, אנחנו נתמקד בתיקון המעשה במקום בעונש, נכוון אותו לפעולה חיובית שתתקן את המצב: "בא ניקח סמרטוט וננקה מהר את הלכלוך", "איך ניתן לשמח את האח שנעלב?" פעולות תיקון מעבירות אותנו ממצב של אשמה ובושה שהם מצבי חוסר אונים למצב של תחושת מסוגלות ואחריות. וגורמות לנו לגדול מהאירוע ולהתפתח במקום להתכווץ. 

להארות, הערות ושאלות –

יעל סלע היא מנתחת התנהגות ומומחית להדרכת הורים וצוותי הוראה, בתחום מניעת נשירה אקלים משפחתי ובית ספרי, הנעה ומוטיבציה.

יעל סלע – [email protected]