מרים שאולזון שלחה מייל בבוקר יום ראשון: האמת שזה לא נראה לי. מצטערת. שתי הסקיצות לא. ציפיתי למשהו מרשים יותר.
שעות העבודה המאומצות של יום חמישי והטירוף שבו עבדה אתמול במוצאי שבת, הכל לפח.
מעורפל לומר 'משהו מרשים יותר', והסקיצה שיצרה אתמול בוודאי כן הייתה מוצלחת.
שיר עמדה לידה, מצפה למשהו. החוברת מהגן הייתה בידה האחת.
היא כבר הכינה לה הבוקר טוסט וחביתה וקורנפלקס בחלב והוציאה בשבילה שישה משחקים שונים.
"מה יש, שיר?"
מצוקה הייתה בעיניים של אחייניתה.
"בואי, מתוקה." דיני הרימה אותה בעדינות, ושיר שקעה לתוך חיקה כאילו זה הדבר לו ייחלה.
לא 'כאילו'. ברור שזה מה שהיא רצתה.
דיני עטפה אותה בשתי ידיה. "מותק שלי." לחשה לשערותיה.
אחייניתה חושבת עכשיו על טובה, על האמא שנעלמה מחייה בבום? חשה חרדה על העתיד שלה עצמה?
מה היא מבינה?
איך זה שהיא משחקת אצלם כמעט כרגיל כל הזמן, במקום לבכות, או לצרוח, או כל דבר אחר?
עירית אמרה שילדים מגיבים בצורות שונות לאובדן פתאומי של הורה. התעלמות כביכול, היא אחד מהדפוסים המוכרים, ומשחק יכול גם לשמש כמנגנון הישרדות. ובכל זאת מוזר לראות איך שיר מתנהגת אצלם כמעט כרגיל לילדה בת שש במצב רגיל.
עירית אמרה שבגיל הזה עלולה להופיע גם רגרסיה בהתפתחות, כמו חזרה להרטבה בלילה, למשל.
הרטבות אין לשיר, ברוך השם, אבל הנסיגה בדיבור – היא לא בעצם סוג של רגרסיה?
את יכולה לומר לי לאיזה סגנון את כן מצפה? היא כתבה למרים שאולזון כששיר על ברכיה. האמת ששאלתי אותך מראש בדיוק בשביל זה. כדי לא לעבוד בכיוון שלא מתאים לך.
אם מרים הייתה עונה מלכתחילה על השאלות הממקדות ששלחה לה, הסיבוב המיותר הזה היה נחסך ממנה.
שיר עוד התחפרה בחיקה.
"אני שמחה מאד שאת אצלנו." אמרה לה דיני בשקט. היא יכולה רק לקוות שהיא לא מסבכת כלום. אם מוטי ויעל לא ייקחו פתאום אחורה, הילדה הזו אמורה לעבור אליהם בימים הקרובים ממש. ככל ששיר נקשרת אליה יותר, המעבר עלול להיות קשה לה. אבל הכרחי שהיא תרגיש רצויה גם עכשיו.
מה עם מוטי ויעל באמת?
אתמול היא התקשרה למוטי, ולא הייתה תשובה. היא תנסה עכשיו שוב.
דיני השאירה את שיר מחובקת לעוד כמה דקות, אחר כך הושיבה אותה על הספה עם גמבוי, הלכה לחדר, וסגרה בשקט את הדלת אחריה.
הפעם מוטי ענה לשיחה מיד.
"אתם כבר יודעים מה אתם רוצים לעשות?"
"אני ממש מקווה שבימים הקרובים תהיה לנו תשובה." הוא לא נשמע בטוח בעצמו.
"רגע, יש לכם באמת ספק ממשי?"
"אמרנו לכם גם שבוע שעבר שזה לא סופי."
"אבל אמרתם שברמת העיקרון אתם רוצים לקחת אותה, ורק צריכים עוד כמה ימים כדי להיות בטוחים."
"את צודקת. אני מצטער, דיני. יש פה איזה משהו ששם את האומנה בספק. אני עוד לא יודע."
"יעל לא מסכימה?"
"בעקרון היא כן רוצה. דיני, אני מקוה שמחר או מחרתיים כבר נדע. בסדר?"
"וואו, מוטי, זה גם ככה כל כך מסובך."
"מה מסובך?"
"מצב הביניים. אני לא יכולה לתת לשיר יותר מדי תחושה שהיא שייכת לכאן, כדי שלא יהיה לה משבר כשהיא תעזוב, אבל היא כן חייבת מצד אחד להיות שייכת ולהרגיש אהובה. גם אי אפשר לשלוח אותה לגן, כדי שלא יהיו לה מדי טלטלות. זה מצב לא נורמלי."
"צודקת. מה אני אעשה, דיני. אם היינו כבר יודעים היינו כמובן אומרים, ואת באמת עושה משהו ענק."
"ענק מצד אחד, ומובן מאליו מצד שני."
"מה את עושה איתה בבקרים?"
"מעסיקה אותה איכשהו." דיני לחצה בקצות אצבעותיה על המזרן. "כשהיא הגיעה לכאן לקח זמן עד שהיא קצת נרגעה והתחילה לשחק עם הילדות, ועכשיו היא שוב רוצה יותר ויותר על הידיים. אני שמחה שהיא מבקשת את זה, אבל כואב לי הלב שהיא תצטרך ללכת מכאן עוד רגע. באמת, מוטי. אין לי מושג מה יהיה איתה אם היא לא תבוא אליכם. יעל יכולה להיות אמא מושלמת בשבילה. וגם אתה."
"אני בטוח אהיה אמא מושלמת." אחיה צחק. "תודה שנזכרת להוסיף אותי."
"טוב, נו. לא התכוונתי."
"אני לא נעלב ממחמאות ליעל."
"לפחות זה."
"דיני, את נשמעת גמורה."
"אתה שומע טוב." היא חייכה בדמעות, מתרחקת מדלת החדר אל כיוון החלון. "מוטי, נכון דיברת עם חזקי?"
"מתי? אני מדבר איתו כל הזמן. למה?
"אתה מצליח להבין את הקטע שלו?"
"הקטע שלו?"
"נו, שהוא כאילו רותח מכעס. שהוא מאשים את ההורים."
"הוא מאשים את האחים לא פחות מאשר את ההורים." מוטי נאנח. "אני לא יודע מה להגיד לך, דיני. זה באמת מזעזע, הכל."
"אני לא חושבת שהיינו אמורים לנחש שטובה כל כך רוצה שניצור איתה קשר."
"אני גם אומר את זה לעצמי, מצד אחד. אבל האמת שראינו מה הלך בבית לפני שהיא עזבה. יכולנו להבין שהיא לא עזבה סתם כי התחשק לה, ושאולי היא צריכה שנפנה אליה."
"מה זה 'מה הלך בבית'???"
"כל המתחים שהיו."
"הכל היה בגללה."
"ברור שהכל התחיל ממנה, אבל גם ברור שהיא בעצמה סבלה מאד. גם בלי מה שחזקי מסביר עכשיו, היינו יכולים להבין שהעימותים קשים גם לה. אני לא יודעת אם את יכולת להבין. את היית ממש ילדה. אבל אני כן. גם אם באותו זמן לא קלטתי, אחרי תקופה הייתי אמור לחשוב על זה."
"אתה חושב שהיית אמור לחפש אותה?"
"יעל תמיד לא הבינה –"
פסיעות נשמעו בפרוזדור, ואז נקישות ילדותיות על הדלת.
"למה אני בנתק מטובה." דעתה של דיני כבר הייתה מוסחת כשמוטי השלים את המשפט. שיר דופקת לה על הדלת?!
"אני צריכה לסיים, מוטי."
אחייניתה עמדה מול הדלת הפתוחה, והסתכלה בה.
"מה את רוצה, שיר?"
שיר השפילה את עיניה. היא אולי רק רוצה – צריכה – נואשת אליה, להיות שוב מחובקת.
"בואי נחזור לסלון."
על הספה הייתה מונחת החוברת, מזכרת מענבל וילדי הגן.
"שיר, רוצה שנסתכל עכשיו ביחד בחוברת?"
עד שבת שמרה שיר על החוברת סגורה. בשבת הרשתה לריקי להציץ, אחר כך גם לאלישבע.
אלישבע באה אחר כך לדיני, לשאול האם שיר באמת למדה בגן חילוני. נראה שקצת המם אותה המפגש עם תמונות מגן חובה מעורב, של בנים ובנות.
שיר התיישבה לצידה של דיני, צמודה אליה. ופתחה את החוברת.
ילדה בגופיה ותלתלים ארוכים חייכה מעמוד אחד, בן בחולצה מודפסת וידיים שלובות נראה בעמוד אחר. 'שיהיה לך שמח' איחלה ילדה בשם סיגל. 'תהיי חזקה.' כתב באותיות דפוס עקומות ילד ששמו עזיז.
עזיז!
בגנים חילוניים רגילים בבאר שבע לומדים גם ערבים???
שיר עברה מדף לדף, מרוכזת כולה.
"בטח את מתגעגעת כל כך לכל הילדים." אמרה דיני, נזכרת באמירה של עירית, שחשוב לשקף לשיר מה שהיא מרגישה.
זה הישג ששיר נותנת בה כך אמון, רוצה להתקרב, ואיכשהו פתאום נהיה לה קשה לשבת איתה.
מה יהיה אם מוטי ויעל יקבלו החלטה שלילית?
ישי לא יסכים לקחת את שיר. צריך שישראל ויוכבד יקבלו אותה, או נחום ואביגיל.
ואם גם הם יחליטו שלא?




סתם הערה צדדית ולא כל כך חשובה- ילדה חילונית בת 6 בימינו ששמה סיגל זה ממש לא סביר, יותר שם של מבוגרות, ופחות מהסוג שעושה קאמבק 🙂
תודה על הסיפור הזה שנוגע כל כך עמוק בנשמה!
טעותתת
השם סיגל היה פופולרי ביותר בישראל בשנות ה-80 וה-90, והחל להיחלש בעשורים האחרונים. למרות זאת, השם עדיין נמצא בשימוש, עם הורים רבים שמעדיפים שמות מהמסורת העברית לעומת שמות לועזיים. ישנם אזורים בישראל בהם השם נפוץ יותר, במיוחד בקרב משפחות השייכות לתרבות היהודית. הוא מהווה דוגמה לחזון של שמות שמזהים את האישי עם הלאומי.
chat gpt?
גוגל פשוט
יותר 70-80
שם של דודות כזה 🙂 כמו נגיד גלית או רונית…
אני הרגשתי שזה ממש לא אותנטי להשתמש בשם הזה, בגלל זה הערתי למרות שזה פרט שולי…
היום אפשר למצוא יותר שמות בסגנון אירופאי/אמריקאי/יצירתי(גפן, ערבה, גל-ים וכו')/ולפעמים גם חוזר למקורות (אסתר, נועה, אביגיל, איילה)
בכל אופן, ככה אני הרגשתי, לא חייב להסכים 🙂
פריפריה אל תישכחו…
יש לי בגן ילדים עם שמות יותר עתיקים…
זה לא עניין של עתיק, אלא של ממש לא פופולרי…
כמובן שיתכן ויש כמה סיגל אי שם בארץ בגיל הזה…
אבל זה פשוט פחות אותנטי לרשום כזה שם בסיפור, נשמע כמו כותבת שלא מכירה את העולם החילוני שניסתה לחפש שם חילוני ללא הצלחה 🙂
יודעת ששרי עושה תחקיר אדיר לפני שהיא כותבת,
אבל אם היא נפלה על חוסר בקיאות בשמות חילוניים עדכניים – אשריה 🙂
אשריה ואשרי חלקה! זה כנראה רק הפרפקציוניזם הקיצוני שלי… 🙂
🙂
מצוין שהערת. אכן טעות, סוג של, בגלל חוסר היכרות. החלפתי שם בקובץ שאצלי. תודה לך.
סתם מעניין ,
לאיזה שם?
יאלי 😉
הזוי איך דיני מצליחה לתפקד בכל החזיתות ולא מתפוצצת..
איזה פרק עגמומי אבל רך… אין בו את המועקה ההזויה של כל הפרקים הקודמים…
וואו נוגע ללב כל כך
דיני פשוט מדהימה.
לא לעניין לכתוב שם ערבי בסיפור
????? זה לא צנוע???? זה חלק מהחיים פה במדינה, בסה"כ משקפים פה מציאות
פרופורציה
בתורה כתוב: פרעה, אבימלך
במגילה כתוב: המן אחשורוש
ועוד היד נטויה…
🤣 🤣 🤣 🤣 🤣
איך עושים אימוג'י באתר?
🙄 🤔
🤔 🤔 🤔
אני בכלל לא חושבת שעזיז זה שם ערבי דווקא זה מסמל עוז ועזוז
מה רצית, שיכתבו שלערבי קראו מרדכי?
שיר נוגעת ללב ממש.
היא לא גיבורת הסיפור, אבל היא פשוט נוגעת, ומדהים שהיא יודעת לבקש את תשומת ליבה של דיני, זה בוגר מאוד מילדה בגילה.
בא לי לאמץ את שיר
לגמרי
בטוח יש כמוה
קראתי עכשיו את כל הסיפור ברצף…
מעניין מה מוטי גילה?
וחוץ מזה מעניין שלאף אחד אין את האידיאל לקחת את שיר אפילו רק בשביל שתגדל חרדיה!
ברור שאם היא תחזור לרווחה הם יתנו אותה למשפחה שדומה לאמונה בה אמא שלה גידלה אותה…
חושבת שמוטי הבין שלדינה היו קשיים נפשיים, והוא פוחד שזה יתפתח גם אצל בתה….
הכוונה לטובה בטח
ברוריה, בקשר להערה שלך, על האזכור של 'עזיז' בסיפור.
אני מניחה שמה שצרם לך הוא לא השם עצמו, אלא האזכור של ילד ערבי בגן יהודי. אכן?
הבמה הזו היא שלכן ולא שלי… אבל היות שההערה הזו נוגעת בקונפליקט שיעלה בהמשך הסיפור באופן משמעותי יותר, אני רוצה לשתף איך זה מהצד שלי, ככותבת.
השאלה שיש להבנתי בלב הענין היא האם נכון להביא בסיפור מציאות בעייתית כפי שהיא, או שמוטב לרכך/ להעלים / להשאיר מחוץ לסיפור מה שאפשר.
אני חושבת שמוסכם כמעט על כולם ששיקוף המציאות הוא לא מטרה בפני עצמה, אלא כלי, ולכן המדד לכל דילמה כזו צריך להיות השאלה הערכית.
כשאנחנו מעלימים משהו מהסיפור, הוא לא הופך לבלתי קיים במציאות, זה ברור. ובדרך כלל המודעות לבעיות היא חשובה.
ומנגד, יש בעיות, כמו למשל בנושאים של צניעות, שהכתיבה עליהן בצורה מפורשת, היא סוג של נזק.
כך שאין תשובה אחת מוחלטת לשאלה האם לשקף את המציאות כמות שהיא, אבל על פי רוב, השיקוף הוא זה שנותן לנו כלים להבין טוב יותר את מה שקורה ולהיות מסוגלים יותר לבחור נכון. ולכן בדרך כלל גם מבחינה ערכית טוב שסיפור יהיה כמה שיותר אותנטי.
בנוגע ל'עזיז' ומה שהוא מסמל:
ילדים ערביים במוסדות לימוד כלליים הם מציאות רווחת.
מתוך נקודת מבט חרדית, כשאנחנו בעצם בתוך סוג של חממה מבורכת מהבחינה הזו – נדמה לפעמים שהבעיה שלנו עם הערבים, היא "רק" השנאה שלהם, הפיגועים, הרצון של רובם להשמיד אותנו, חלילה.
אבל האמת היא שילד ערבי חמוד בגן שכותב בתום לב 'תהיי חזקה' לחברה יהודיה שעברה אסון, מסוכן לנו כעם לא פחות מאשר ילד ערבי שמתחנך לרצח
ואגב, ילדים גויים במוסדות הם לא רק ערבים. הארץ מלאה גם ברוסים גויים, ובילדים של עובדים זרים שמתבססים כאן.
הזדמן לי לשמוע על בחור יהודי מראשון לציון שלמד בתיכון עירוני נחשב, עם חברות גויות בכיתה.
המצב הזה היה חלק ממה שדחף אותו לחתוך משם ולהתעקש ללכת לישיבה. אבל ברור שבלי קשר לסיפור האישי שלו, המציאות הזו היא נוראית.
אז כמובן שהסיפור הוא קודם כל סיפור. לא הייתי דוחפת את 'עזיז' לתוכו אם לא שהוא חלק מסיפור חייה של שיר. ושל דיני.
והיות ש'עזיז' הזדמן לכאן במקרה, כחלק מהסיפור של דיני, לא ראיתי סיבה להעלים אותו, אלא להיפך. אין לי מושג מה אנחנו יכולים לעשות בענין התערובת עם גויים בארץ (מעבר לתפילה, והלוואי שנתפלל על כך…) אבל מודעות היא תמיד צעד ראשון.
שרי אני אוסיף על דברייך- בבתי הספר הממלכתיים במרכז יש היום מורים ערבים! עקב המחסור בעובדי הוראה.
וגם מטפלות ערביות במעונות בירושלים
מבחינת האסון להמשכיות העם היהודי אין מקום להשוות מורה/מטפלת ערבים לחבר ללימודים
גם ברמת גן, גבול ב"ב רבתי…
תודה, שרי, על ההסבר המחכים, ועל הסיפור עצמו, כמובן.
מסכימה עם כל מילה.
כל מילה!
זה הרבה יותר ממורים ותלמידים ערבים או עובדים זרים
בהמון כיתות, בכל עיר בארץ יש גויים! גם כאלה שנראים ישראלים לכל דבר.
סיפור שסיפר קרוב משפחה שחזר בתשובה במהלך שנות התיכון-
שהוא היה מניח תפילין לכל הבנים בשכבה שלו, חוץ מ2 שלא הסכימו אף פעם.
אחרי כמה פעמים שזה חזר על עצמו, בא אליו חבר שלו ואמר לו-
רד מהם, הם גויים בכלל..
וזה נערים שלמדו איתו במשך כמה שנים! והוא לא ידע שהם לא יהודים!
שרי, כמה כיף לדעת שאת קוראת תגובות
הסיפור מיוחד ונוגע. תודה