פרק 94: תהיי חזקה

מרים שאולזון שלחה מייל בבוקר יום ראשון: האמת שזה לא נראה לי. מצטערת. שתי הסקיצות לא. ציפיתי למשהו מרשים יותר.

שעות העבודה המאומצות של יום חמישי והטירוף שבו עבדה אתמול במוצאי שבת, הכל לפח.

מעורפל לומר 'משהו מרשים יותר', והסקיצה שיצרה אתמול בוודאי כן הייתה מוצלחת. 

שיר עמדה לידה, מצפה למשהו. החוברת מהגן הייתה בידה האחת.

היא כבר הכינה לה הבוקר טוסט וחביתה וקורנפלקס בחלב והוציאה בשבילה שישה משחקים שונים.

"מה יש, שיר?"

מצוקה הייתה בעיניים של אחייניתה.

"בואי, מתוקה." דיני הרימה אותה בעדינות, ושיר שקעה לתוך חיקה כאילו זה הדבר לו ייחלה.

לא 'כאילו'. ברור שזה מה שהיא רצתה.

דיני עטפה אותה בשתי ידיה. "מותק שלי." לחשה לשערותיה.

אחייניתה חושבת עכשיו על טובה, על האמא שנעלמה מחייה בבום? חשה חרדה על העתיד שלה עצמה?

מה היא מבינה?

איך זה שהיא משחקת אצלם כמעט כרגיל כל הזמן, במקום לבכות, או לצרוח, או כל דבר אחר?

עירית אמרה שילדים מגיבים בצורות שונות לאובדן פתאומי של הורה. התעלמות כביכול, היא אחד מהדפוסים המוכרים, ומשחק יכול גם לשמש כמנגנון הישרדות. ובכל זאת מוזר לראות איך שיר מתנהגת אצלם כמעט כרגיל לילדה בת שש במצב רגיל.

עירית אמרה שבגיל הזה עלולה להופיע גם רגרסיה בהתפתחות, כמו חזרה להרטבה בלילה, למשל.

הרטבות אין לשיר, ברוך השם, אבל הנסיגה בדיבור – היא לא בעצם סוג של רגרסיה?

את יכולה לומר לי לאיזה סגנון את כן מצפה? היא כתבה למרים שאולזון כששיר על ברכיה. האמת ששאלתי אותך מראש בדיוק בשביל זה. כדי לא לעבוד בכיוון שלא מתאים לך.

אם מרים הייתה עונה מלכתחילה על השאלות הממקדות ששלחה לה, הסיבוב המיותר הזה היה נחסך ממנה.

שיר עוד התחפרה בחיקה.

"אני שמחה מאד שאת אצלנו." אמרה לה דיני בשקט. היא יכולה רק לקוות שהיא לא מסבכת כלום. אם מוטי ויעל לא ייקחו פתאום אחורה, הילדה הזו אמורה לעבור אליהם בימים הקרובים ממש. ככל ששיר נקשרת אליה יותר, המעבר עלול להיות קשה לה. אבל הכרחי שהיא תרגיש רצויה גם עכשיו.

מה עם מוטי ויעל באמת?

אתמול היא התקשרה למוטי, ולא הייתה תשובה. היא תנסה עכשיו שוב.

דיני השאירה את שיר מחובקת לעוד כמה דקות, אחר כך הושיבה אותה על הספה עם גמבוי, הלכה לחדר, וסגרה בשקט את הדלת אחריה.

הפעם מוטי ענה לשיחה מיד.

"אתם כבר יודעים מה אתם רוצים לעשות?"

"אני ממש מקווה שבימים הקרובים תהיה לנו תשובה." הוא לא נשמע בטוח בעצמו.

"רגע, יש לכם באמת ספק ממשי?"

"אמרנו לכם גם שבוע שעבר שזה לא סופי."

"אבל אמרתם שברמת העיקרון אתם רוצים לקחת אותה, ורק צריכים עוד כמה ימים כדי להיות בטוחים."

"את צודקת. אני מצטער, דיני. יש פה איזה משהו ששם את האומנה בספק. אני עוד לא יודע."

"יעל לא מסכימה?"

"בעקרון היא כן רוצה. דיני, אני מקוה שמחר או מחרתיים כבר נדע. בסדר?"

"וואו, מוטי, זה גם ככה כל כך מסובך."

"מה מסובך?"

"מצב הביניים. אני לא יכולה לתת לשיר יותר מדי תחושה שהיא שייכת לכאן, כדי שלא יהיה לה משבר כשהיא תעזוב, אבל היא כן חייבת מצד אחד להיות שייכת ולהרגיש אהובה. גם אי אפשר לשלוח אותה לגן, כדי שלא יהיו לה מדי טלטלות. זה מצב לא נורמלי."

"צודקת. מה אני אעשה, דיני. אם היינו כבר יודעים היינו כמובן אומרים, ואת באמת עושה משהו ענק."

"ענק מצד אחד, ומובן מאליו מצד שני."

"מה את עושה איתה בבקרים?"

"מעסיקה אותה איכשהו." דיני לחצה בקצות אצבעותיה על המזרן. "כשהיא הגיעה לכאן לקח זמן עד שהיא קצת נרגעה והתחילה לשחק עם הילדות, ועכשיו היא שוב רוצה יותר ויותר על הידיים. אני שמחה שהיא מבקשת את זה, אבל כואב לי הלב שהיא תצטרך ללכת מכאן עוד רגע. באמת, מוטי. אין לי מושג מה יהיה איתה אם היא לא תבוא אליכם. יעל יכולה להיות אמא מושלמת בשבילה. וגם אתה."

"אני בטוח אהיה אמא מושלמת." אחיה צחק. "תודה שנזכרת להוסיף אותי."

"טוב, נו. לא התכוונתי."

"אני לא נעלב ממחמאות ליעל."

"לפחות זה."

"דיני, את נשמעת גמורה."

"אתה שומע טוב." היא חייכה בדמעות, מתרחקת מדלת החדר אל כיוון החלון. "מוטי, נכון דיברת עם חזקי?"

"מתי? אני מדבר איתו כל הזמן. למה?

"אתה מצליח להבין את הקטע שלו?"

"הקטע שלו?"

"נו, שהוא כאילו רותח מכעס. שהוא מאשים את ההורים."

"הוא מאשים את האחים לא פחות מאשר את ההורים." מוטי נאנח. "אני לא יודע מה להגיד לך, דיני. זה באמת מזעזע, הכל."

"אני לא חושבת שהיינו אמורים לנחש שטובה כל כך רוצה שניצור איתה קשר."

"אני גם אומר את זה לעצמי, מצד אחד. אבל האמת שראינו מה הלך בבית לפני שהיא עזבה. יכולנו להבין שהיא לא עזבה סתם כי התחשק לה, ושאולי היא צריכה שנפנה אליה."

"מה זה 'מה הלך בבית'???"

"כל המתחים שהיו."

"הכל היה בגללה."

"ברור שהכל התחיל ממנה, אבל גם ברור שהיא בעצמה סבלה מאד. גם בלי מה שחזקי מסביר עכשיו, היינו יכולים להבין שהעימותים קשים גם לה. אני לא יודעת אם את יכולת להבין. את היית ממש ילדה. אבל אני כן. גם אם באותו זמן לא קלטתי, אחרי תקופה הייתי אמור לחשוב על זה."

"אתה חושב שהיית אמור לחפש אותה?"

"יעל תמיד לא הבינה –"

פסיעות נשמעו בפרוזדור, ואז נקישות ילדותיות על הדלת.

"למה אני בנתק מטובה." דעתה של דיני כבר הייתה מוסחת כשמוטי השלים את המשפט. שיר דופקת לה על הדלת?!

"אני צריכה לסיים, מוטי."

אחייניתה עמדה מול הדלת הפתוחה, והסתכלה בה.

"מה את רוצה, שיר?"

שיר השפילה את עיניה. היא אולי רק רוצה – צריכה – נואשת אליה, להיות שוב מחובקת.

"בואי נחזור לסלון."

על הספה הייתה מונחת החוברת, מזכרת מענבל וילדי הגן.

"שיר, רוצה שנסתכל עכשיו ביחד בחוברת?"

עד שבת שמרה שיר על החוברת סגורה. בשבת הרשתה לריקי להציץ, אחר כך גם לאלישבע.

אלישבע באה אחר כך לדיני, לשאול האם שיר באמת למדה בגן חילוני. נראה שקצת המם אותה המפגש עם תמונות מגן חובה מעורב, של בנים ובנות.

שיר התיישבה לצידה של דיני, צמודה אליה. ופתחה את החוברת.

ילדה בגופיה ותלתלים ארוכים חייכה מעמוד אחד, בן בחולצה מודפסת וידיים שלובות נראה בעמוד אחר. 'שיהיה לך שמח' איחלה ילדה בשם סיגל. 'תהיי חזקה.' כתב באותיות דפוס עקומות ילד ששמו עזיז.

עזיז!

בגנים חילוניים רגילים בבאר שבע לומדים גם ערבים???

שיר עברה מדף לדף, מרוכזת כולה.

"בטח את מתגעגעת כל כך לכל הילדים." אמרה דיני, נזכרת באמירה של עירית, שחשוב לשקף לשיר מה שהיא מרגישה.

זה הישג ששיר נותנת בה כך אמון, רוצה להתקרב, ואיכשהו פתאום נהיה לה קשה לשבת איתה.

מה יהיה אם מוטי ויעל יקבלו החלטה שלילית?

ישי לא יסכים לקחת את שיר. צריך שישראל ויוכבד יקבלו אותה, או נחום ואביגיל.

ואם גם הם יחליטו שלא?