פרק 84: ברור שזה עצוב

"טובה אמרה לאבא ואמא שהיא לא רוצה יותר קשר איתם." היא ענתה לחזקי, ליבה הולם. "מה רצית שהם –"

"מי אמר לך שטובה אמרה שהיא לא רוצה קשר?"

"אבא."

"אבא דיבר איתך על מה שהיה עם טובה???"

"הוא לא בדיוק 'דיבר'. זה היה אז. הייתי בגינה כשטובה הגיעה לאבא ואמא. כשחזרתי, אבא אמר לי."

"אז זה מה שהוא אמר." מבט קשה היה בעיניו של חזקי

"אתה לא מאמין לאבא?"

"את חושבת שאבא ואמא באמת חשבו בכל השנים שטובה לא תרצה לדבר איתם אם הם יתקשרו?" 

"אני בטוחה שזה מה שהם חשבו."

"הם לא יכלו להבין שהיא צריכה עזרה? – בחורה שמתגלגלת ככה לבד." קולו נשבר. "בואי לא נדבר על זה, דיני. לא יוצא מזה שום דבר טוב. יש פה את שיר לטפל בה עכשיו, זה מה שחשוב."

דיני הלכה אחריו אל הדלת הסגורה. "אתה יכול להסביר לי למה טובה לא התקשרה לאבא ואמא?"

"כי היא הרגישה שהם מתייחסים אליה כאילו היא שרוטה שעושה דברים בלי הגיון – אי אפשר לדבר בכזו צורה! וכי היא הרגישה שזרקו אותה מכל המדרגות, שהם הוציאו אותה מהחיים ועברו הלאה. היא פחדה להתקשר ולהיפגע מהם שוב."

"אתה מדבר כאילו אבא ואמא באמת לא רצו אותה."

"ואת מדברת כאילו הכל היה נהדר, ורק טובה הייתה הבעיה." הוא הנמיך את קולו. "את יכולה לראות לפי הסוף, איך שהם הסתירו את הפטירה שלה. שום ילד אחר שלנו, אם חס וחלילה הוא היה נפטר, לא היו עושים לו כזה לוויה קטנה, בלי שכל האחים יבואו, כאילו בגלל החתונה של רחלי. רק בגלל שזו הייתה היא הם הרשו לעצמם."

"הם לא 'הרשו לעצמם'!" דמה געש. "אתה לא ראית כמה הם היו שבורים, ואיך –"

כסא נחבט במטבח.

חזקי פתח את הדלת באחת.

"סיימת את הקונפלקס, שיר?" הוא שאל במטבח. "רוצה עוד?"

"מי רוצה לשחק במגנטים?"

דיני הניחה את הקופסה הגדולה במרכז הסלון.

"את משחקת איתנו?" אילה הייתה מאושרת.

לפחות זה.

"כן." דיני חייכה. מאמצת אותה אליה לחיבוק לרגע ארוך של נוחם.

"שיר, רוצה גם כן לשחק?"

מאז שחזקי הלך, אחייניתה רק צופה במתרחש בבית.

גם עכשיו היא לא הגיבה.

"אנחנו בונים מסלול למכוניות." ספרה דיני בעליזות. "יש לנו שתי מכוניות עם בטריות, שנוסעות על המסלול של המגנטים. שושי, רוצה לבוא לשחק איתנו? אחר כך אעזור לך עם השיעורים."

"ארי יהרוס לנו."

"אני אכניס אותו ללול. כדי שהוא לא יוכל לפרק מה שנבנה."

פיהוק נמלט ממנה כשהרימה את ארי. היא הייתה מצטרפת ליחיאל שהלך לנוח, אם לא התחושה שהנוכחות שלה הכרחית בשביל שיר וחשובה גם בשביל הילדים, הנבוכים עדיין מהימצאותה של בת הדודה הלא מוכרת.

אילה היטתה את קופסת הפלסטיק הצידה, חלקי המשחק התדרדרו ברעש לרצפה.

"תמיד את מפזרת הכל. אחר כך אומרים לי לאסוף!" התרגז יונתן.

"היום נאסוף ביחד." הרגיעה דיני, ליבה יוצא אל שיר. איך נורא שחוץ מיתמות פתאומית וטראומתית, הילדה הזו גם כאילו נזרקה ככה לכלום, לשום מקום.

"אנחנו כל כך אוהבים אותך, שיר." אמרה בעודה מצמידה שני ריבועים כחולים זה לזה. "אנחנו מאד מאד שמחים שבאת אלינו."

"למה היא לא משחקת?" שאל יונתן בלחש.

"הנה, גם יונתן רוצה שתשחקי." אמרה דיני. "וגם שושי, ואילה."

הבעת פניה של שיר התרככה קצת.

"את רוצה לשחק איתנו גם?" הציעה לה דיני שוב.

אחייניתה לא נעה.

אולי זו שוב טעות לשאול אותה מה היא רוצה. היא לא במצב שהיא יכולה עכשיו ממש לחשוב ולהחליט ולהביא את עצמה לעשות מה שהיא החליטה.

שושי עדיין ישבה לצד הקופסה, בלי לעשות כלום. שושי לא לוקחת פיקוד גם כשהיא הגדולה מבין הילדים המשחקים.

דיני ליקטה מתוך המשחק כמה בסיסים לגשר, והושיטה לה. "את תעשי את הגשר, טוב?"

שושי הנהנה, מרוצה מתשומת ליבה.

"אני בונה את הסיבוב שאחרי הירידה מהגשר." הודיע יונתן.

"נהדר. שיר, בואי לעזור לבנות את הגשר השני."

שיר מוללה את קצה הקוקו.

דיני קמה והושיטה אליה את ידה. "בואי, מתוקה. אנחנו אוהבים אותך ואנחנו רוצים שתשחקי איתנו. בטח את יודעת לבנות במגנטים. נכון? צריך לבנות גשר נוסף בשביל המסלול של המכוניות. את תוכלי אחר כך להסיע את המכוניות."

"גם אני רוצה להסיע." הודיע יונתן.

"נעשה לפי הגיל." ענתה דיני בעודה אוחזת בעדינות בכף ידה של שיר, שקמה בהיסוס מהספה. "קודם שושי תסיע, אחר כך שיר, אחר כך אתה, ואחר כך אילה."

"תמיד אני אחרונה." התלוננה אילה.

דיני התיישבה עם שיר, שומרת על נימת דיבור קלילה ואגבית כדי שאחייניתה לא תרתע. "עוד מעט ארי יגדל וישחק איתנו גם, ואז הוא יהיה האחרון." היא אמרה לאילה.

"זה לא פיר!"

שיר ליקטה מהערימה חלקי משחק של מסלול. הקלה גדולה זחלה לתוכה של דיני. "אפשר שנעשה אחר כך עוד סיבוב, שבו את תהיי הראשונה." היא אמרה לאילה.

הלוואי שעוד מעט שיר גם תדבר.

זה לא קרה.

לא עד לסיומו של המשחק, לא בשעות התוססות של אחרי צהרים, וגם לא בזמן ארוחת ערב. "את אוהבת יותר לחם מטוגן או חביתה?" היא שאלה את שיר, בתקווה שהרצון לבחור מה לאכול, יגרום לה לדבר.

אחייניתה לא ענתה.

היא המשיכה לשתוק גם כשדיני עזרה לה להתארגן לשינה, כשהיא הוציאה בשבילה את הפיז'מה מהתיק, וגם כשהיא התיישבה לבסוף לצידה, כאשר היא הלכה לישון.

"אני אוהבת אותך, שיר." אמרה לה דיני בשקט.

היא חיבקה אותה בעדינות. חשה את אחייניתה מתרככת תחת מגעה.

הלוואי שהייתה יכולה להבטיח לה שתדאג לה תמיד. הלוואי שהם היו יכולים לקבל אותה לביתם, שהכל לא היה מסובך כל כך.

מחר גם כן תשארנה שתיהן בבית. מה הלאה?

אם שיר אכן תעבור לגור אצל מוטי ויעל, היא תשאר אצלם בבית בבקרים? או אולי תצטרף לגן חדש לשבועות האחרונים של השנה?

נשמע גרוע, להכניס ילדה לשלושה – ארבעה שבועות. היא לא תספיק להסתגל וכבר השנה תגמר.

אבל גם להחזיק אותה כל הזמן בבית אי אפשר. יעל מורה, ומירי שלה בסמינר, ואולי גם בשביל שיר טוב יותר יהיה לצאת. הגננת שלה אמרה שהיא חברותית מאד. כנראה יעשה לה טוב להיות שוב בגן, לשחק עם ילדות אחרות גם אם הן לא מוכרות. קצת להסיח את הדעת, להיות קצת ילדה שנהנית מדברים של ילדות.

אבל שתדבר, קודם כל.

דיני חיכתה עד שעיניה של שיר נעצמו, ואז הלכה משם לסלון.

"מסכנה שהיא." היא אמרה ליחיאל שישב מול המחשב.

הוא הרים אליה את עיניו. "נכון."

"חשבתי שהיא כן תדבר קצת, היה נראה שהיא מתחילה להירגע אצלנו."

"כנראה שהיא צריכה עוד זמן כדי להתרגל."

"עצוב רק שעד שהיא תתרגל כאן, אז היא שוב תצטרך לעבור."

"ברור שזה עצוב. נראה לך שאין לי לב? אני רק לא חושב שזו מספיק סיבה כדי שנשאיר אותה כאן."

"לא אמרתי שזו סיבה."

הוא הוריד את מסך המחשב עד לחצי. "את עדיין רוצה לגדל אותה?"