ארי ייבב, יונתן קם מהמיטה בפעם השלישית כי 'כואבת לו הבטן', אילה בעטה בריקי שניסתה לשכנע אותה לשכב, אלישבע התלוננה שהיא לא מצליחה להכין שיעורים בחשבון, ושושי ישבה על הספה בלי לעשות כלום. יחיאל היה באמצע ברכת המזון.
"תחזור מיד למיטה." הורתה דיני ליונתן.
היא כבר לא יכולה.
כשחזרה הביתה מההורים, יחיאל לא היה בבית. הילדים עטו עליה, מחכים לנוכחות פעילה מצידה, אחרי שבוע של שבעה. מאז ועד עכשיו היא איתם, מנסה להיענות לכל הצרכים, בעוד מצוקה פיזית הולכת וגודשת את החזה שלה.
טובה הייתה בלילה ברחוב. טובה עבדה בנקיון של בתים. טובה הייתה מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית.
שיר כמעט לא באה לעולם.
היא לא העלתה בדעתה דבר מכל זה.
וחזקי – האח שהיה קרוב אליה תמיד יותר מהאחרים – זועם כולו על ההורים.
הוא היה נראה רע כששניהם יצאו סוף סוף מבית ההורים.
"טוב שאמרת לאמא ש-" היא התחילה להגיד לו כשהגיעו לחצר, ואז ראתה את פניו מוריקות.
"רגע." הוא פלט, ורץ אל אחורי הבנין.
קולות ההקאה הגיעו עד אליה.
נשימתה נעשתה קצרה.
עיניו היו אדומות כשחזר אליה.
"אני צריך ללכת עכשיו." אמר.
"חכה רגע."
"מה את רוצה?"
"לדבר." היא אמרה, מבולבלת.
"מה יעזרו הדיבורים?" הוא הניד בראשו. "מצטער."
והלך.
היא נאבקה בסחרחורת שתקפה אותה, והתקשרה ליחיאל.
"איך היה?" הוא שאל, מודאג.
"קשה." היא התיישבה בזהירות על הגדר הנמוכה. "ההורים שלי לקחו קשה שחזקי הסתיר מהם."
"הם כעסו עליו?"
"מאד."
"וואו." בעלה השתהה, והיא הבינה שהוא מחפש את המילים כדי לבטא מה שהרגיש. "אני מקווה שלא היה לך מדי קשה."
"זה היה קשה."
בכל זאת ידעה שעשתה טוב שהלכה. אבא ואמא הרגישו סוג של בגידה מחזקי, לפחות התחושה שהיא שיתפה איתו פעולה, התרככה.
או שכך לפחות היא מקווה.
"אתה בבית?" היא שאלה.
"לא. ריקי עם הילדים. בדיוק התחלתי לעבוד עכשיו."
היא חשה שהיא זקוקה לשיחת פנים מול פנים כדי לפרוק לו. הייתה מבקשת ממנו להפגש, לולא שידעה שהוא בלחץ עצום עם הפרקים שהתחייב לערוך ולהגיה.
הלכה לבד לתחנת האוטובוס, חזרה הביתה. ומאז ועד עכשיו היא רק מטפלת בילדים.
ארי כנראה נשאר רעב.
היא פנתה למטבח. שני השיישים היו עמוסים ומבולגנים, השולחן זרוע בזנבות של לחם, ופיסות מלפפון נגוסות, והרצפה דביקה.
אין בה כוח לכלום.
היא יוצאת מדעתה. חייבת לדבר עם מישהו.
יצקה מים לבקבוק, והוסיפה מטרנה.
"אמא, אי אפשר להשכיב את אילה." ריקי באה למטבח. "היא כל הזמן משתוללת."
"כואבת לי הבטן." יונתן אמר שוב.
דיני נערה את הבקבוק, מגייסת סבלנות מתוכה כדי לא להתפרץ על כלום. "חכי רגע." היא אמרה לריקי.
בסלון סיים יחיאל לברך.
"אתה יכול להשכיב אותם עכשיו?"
הוא קם בנכונות, והיא הרימה את ארי.
"אני לא מבינה כלום בתרגילים האלה ואף אחד לא עוזר לי!" התמרמרה אלישבע
דיני התיישבה עם ארי וקרבה אליה את הספר, היא הסתכלה במספרים בלי לקלוט את משמעותם, מילותיו של חזקי חוזרות אליה. 'זה היה הלילה הראשון שלה ברחוב'.
טובה ישנה ברחובות? ככה באמת ברחוב?
היא יכלה לחזור הביתה. היא פשוט יכלה לחזור הביתה.
למה חזקי רותח מכעס על אבא ואמא?
"תביאי לי את הטלפון שלי." היא בקשה מאלישבע.
"את לא עוזרת לי?"
"אמרתי לך להביא לי את הטלפון."
"אוף. אוף. אוף!"
"די כבר!" דיני נשפה אוויר, עוצרת מילים אחרות. הילדים לא אשמים במתח הזה שלה.
"הנה הטלפון." ריקי הושיטה לה אותו.
"תודה."
דיני חייגה לחזקי. השיחה עברה מיד לתא קולי.
גם לפני שעתיים היה כך.
זה לא שהוא בכוונה לא מרים דווקא לה. הטלפון סגור כנראה, אולי נגמרה הבטריה.
רוב הסיכויים שהוא בבית עכשיו.
שהיא תנסה לחייג לשם?
יכול להיות שהוא לא רוצה לדבר עכשיו, אבל בכל מקרה הם צריכים לשוחח. על שיר. עירית אמרה שחשוב ששיר תעזוב את הבית של חזקי וציפי בהקדם, כדי שלא תאמין בטעות שהיא נשארת שם.
הם עצמם יצטרכו לקבל אותה מחר.
היא תחייג עכשיו לבית.
"שלום." ציפי הייתה זו שענתה.
"זו דיני, מה נשמע?"
"בסדר, ברוך השם." צליל זהיר היה בקולה של גיסתה.
ברגיל הן היו מפטפטות עכשיו, מחליפות כמה מילים.
"חזקי נמצא?"
"הוא לא בבית."
"אני מנסה כבר הרבה זמן להשיג אותו."
"הוא נסע לכותל. את רוצה אותו בקשר לשיר?"
"גם."
"הוא אמר שיביא אליכם את שיר מחר בבוקר. זה בסדר?"
"כן." עדיף אכן בבוקר, כשהילדים לא בבית.
ואולי לא בעצם. אולי הילדים היו מפיגים את המבוכה של שיר, מחליקים את ההתאקלמות שלה בבית. רק שהיא לא תתכנס שוב בשתיקה כמו לפני כן.
דיני היטיבה את התנוחה של ארי עליה.
"שיר באה אלינו?" מתברר שאלישבע הקשיבה לשיחה. "יש!"
"איפה היא תישן?" שושי הוציאה את האגודל שלה מהפה.
"במיטה שלך. בסדר? זה רק לכמה ימים."
"תעזרי לי עכשיו בתרגילים." הפצירה אלישבע.
דיני קרבה אליה את הספר. חזקי נמצא כבר כמה שעות בכותל? ציפי בטח צריכה אותו בבית, עם הבלגן של הקטנטנים בערב. לחזקי יש אחריות גבוהה לבית, הוא עוזר לציפי בכל יום בצהרים, בשעות שבהן המשפחתון מתנגש עם הילדים החוזרים הביתה.
ושיר. גם שיר בוודאי זקוקה לו עכשיו.
איפה הוא?
"למה את לא מסבירה לי?" התלוננה אלישבע.
דיני הניחה את ארי בעגלה. "אני לא יכולה עכשיו."
בחדר הילדים כיבה יחיאל את האור.
"אני יוצאת עכשיו. בסדר?"
"לאן?"
"סתם להיות בחוץ."
"בסדר גמור." הוא ענה, מבין את הצורך שלה גם בלי שתסביר. "את לוקחת את ארי?"
"כן. בטח. תגיד לי אם תוכל אחר כך לצאת."
היא יצאה מהבית, ובהחלטה של רגע דפקה בדלת ממול.
אחד הילדים פתח, צרחותיה של התינוקת מלאו את חלל חדר המדרגות.
גילי ניגשה לפתח. "דיני, מה שלומך?"
"ברוך השם, לא הכי טוב."
"מה קרה?"
"הרבה דברים." כנגד רצונה באו דמעות לקולה. "את – יתאים לך לצאת בהמשך לערב להליכה?"
"לא תכננתי." גילי אמדה אותה במבטה. "אבל אולי דווקא עכשיו זה יתאים. אני לא מצליחה להרגיע את ברכי. עדיף כבר שארדים אותה בחוץ. חכי, אני אשאל את בעלי."
ארי צפה בסקרנות בבית של קאופמן, מבעד לדלת הפתוחה, בזמן שהיא עמדה קצת במרחק מהדלת, מנסה להחזיר את עצמה לשיווי משקל נפשי.
"זה בסדר." גילי חזרה אל הפתח. "אני רק אתארגן ואצא. את יכולה לחכות לי למטה אם את רוצה."
רוח קייצית חמה נשבה בחוץ בעצלתיים. ילדים רכבו על אופניים בכביש הצר, וקבוצה של בנות סמינר פטפטה בקול.
גילי הגיחה מהבנין, הודפת לפניה את העגלה של ברכי. "הנה, היא כבר הפסיקה לצרוח." אמרה בחיוך. "מה קורה, דיני?"
שמנה לב, שגם יחיאל בן אדם, וגם הוא (וכל הבית איתו..) עבר טלטלה לא פשוטה
הוא יודע ומכיר את אשתו את הקשיים, הרגישויות והתמודדויות שלה, וגם הוא מתקשה להכיל או לנתב את הגישה שלו בתוך כל הטירוף הזה
זה נורמלי לחלוטין שבית, על כל דייריו…, שעובר כזו טלטלה יתנדנד מכאן לשם ויאבד יציבות
כולם שם מתמודדים
בואו ניתן להם את הזמן להתאושש ואז אני מאמינה שכל אחד יכנס למשבצת המסודרת שלו ויתפקד כפי שהוא צריך
כרגע, אין לנו שום יכולת לשפוט
שרי, את כותבת מדהים, אוטנטי ואמיתי ממש
בהצלחה הלאה