"אני לא מתכוון להכנס לשיקולים האישיים שלכם." התנצל מוטי. "רק שחזקי אמר לי שהיית ממש נחרץ בעניין הזה, וחשבתי שאולי יש עוד סיבה, חוץ מזה שבאופן כללי קשה. אולי בגלל הרקע החילוני של שיר, או משהו אחר."
"אני לא חושב שהרקע החילוני כל כך משמעותי בגילה." אמר יחיאל. "וכמו שאמרת, בסופו של דבר השיקולים הם אישיים."
"כמובן." נשמע שמחשבותיו של מוטי מתפזרות. "אתה אומר שכששיר הייתה אצלכם, לא ראית איזה משהו יוצא דופן, משהו שהיה מרתיע אותך לקחת אותה?"
"היא עוד הייתה בהלם, אז זה לא אומר על ההמשך. אבל ברור שיהיה מורכב איתה, אני לא חושב שיש סיכוי שלא. אחרי כל מה שהיא עברה."
"יעל אומרת שצריך לברר מה היה איתה עד עכשיו, איך טובה גדלה אותה, האם היא עברה משברים עוד לפני שטובה נפטרה."
"היא גדלה בלי אבא. זה כבר הרבה." יחיאל התחרט תוך כדי שהוציא את המילים, שלא יצא בסוף שהוא ישכנע את מוטי לא לקחת את שיר. הלוואי שהוא ויעל יחליטו שהם רוצים.
"יש ילדים שגדלים עם הורה אחד, ומקבלים ממנו מספיק כדי לצאת לחיים עם בריאות נפש." ענה גיסו. "יעל רוצה שאני אברר עם חזקי מה היה שם עד היום. רק שהיה לי נוח יותר להתקשר אליכם קודם. מה הנהלים עם הרווחה. בררתם?
"לא לעומק, רק את הפרטים הכלליים. אנחנו מוגדרים כמשפחת קלט, שזה פתרון זמני, והסיכום היה שאנחנו מתחייבים להחזיק אותה שבועיים לכל היותר. לגבי ההמשך – הרווחה רוצה לשלוח אותה לאומנה, לא לאימוץ. זה אומר שהמשפחה שתקבל אותה תהיה בקשר עם רצוף עם עובדת סוציאלית ותקבל גם הדרכה והכוונה, וזה גם אומר שיש תמיכה כלכלית."
"כמה בערך?"
"נדמה לי שבסביבות אלף וחמש מאות לחודש, אני לא בטוח. אולי יותר ואולי פחות, ואפשר גם להגיש בקשות ספציפיות להחזר על הוצאות מסוימות."
"די סמלי, אבל קצת עוזר."
יחיאל ניקה את השולחן מפתיתי הקוסקוס. מבחינתו זה לא 'קצת עוזר'. רק לחשוב על שעות העבודה שהוא יצטרך להוריד בגלל כל מה שיידרש בבית, ואם לוקחים בחשבון את הוצאות המחיה לילד נוסף, תשלומים לבית הספר, כל מיני זוטות שכל ילד צריך – הכל מצטרף לסכומים גדולים. ברור שגם מבחינה כלכלית אומנה תכביד עליהם ולא הפוך.
חוץ מזה, מן הסתם העזרה שמקבלים היא רק עד גיל שמונה עשרה, אחר כך הילד כביכול עומד ברשות עצמו. בפועל זה הרי לא ילך ככה. כשמגדלים ילד אחת-עשרה שנה הוא נהיה כילד לכל דבר. המשפחה שתקבל את שיר תצטרך לדאוג לה גם בהמשך החיים, לעזור לה לרכוש מקצוע, להתחתן, לעזור לה בכל מה שהיא תצטרך.
"אתם חושבים על זה ברצינות?" הוא שאל את מוטי.
"בינתיים רק חושבים האם לחשוב." חיוכו של גיסו נשמע מעבר לקו. "חייבים שמישהו במשפחה יקח אותה. לא שייך שהיא תתחיל להתגלגל בבתי אומנה זרים."
"אני.. טובה לא נפטרה בגללי." חזקי נראה כאילו ספג סטירת לחי עזה.
"היא לא הייתה אמורה למות בלי שנדבר. בלי שנפגש." זעם אין אונים מלא את המילים של אמא. "זה לא היה צריך להיות ככה!"
"אני לא חשבתי שזה יהיה ככה. טובה רצתה לדבר איתכם." קולו של חזקי רעד. "היא רק לא הספיקה. היא באמת רצתה. היה לה אכפת ש.. שיש נתק."
"אז למה היא לא התקשרה?"
"היא תכננה להתקשר."
"למה היא רק תכננה?"
"היא… היא הסתבכה… היא רצתה…" נראה שחזקי מחפש את המילים. "היא הייתה צריכה עוד להתחזק. היא לא רצתה שזה יהיה כמו שהיא.. כמו שזה היה אז, כשהיא באה אליכם להפגש בבית."
זיק ניצת בעיניה של אמא. "שמה לא יהיה כמו אז?"
"שבסוף זה יצא… שאחרי שהיא באה אליכם הקשר התנתק. היא רצתה שעכשיו זה… שזה יסתדר, היא רצתה להיות איתכם בקשר."
אבא נדרך. "אתה אומר לנו את האמת?"
"ברור, אבא. לגמרי."
"כשהיא באה אלינו לפני עשרים שנה היא בעצמה הודיעה שהיא לא רוצה לדבר איתנו יותר לעולם. היא זאת שאמרה שהיא לא רוצה להיות איתנו בקשר. אם היא לא הייתה אומרת את זה, זה לא היה קורה. היינו מתקשרים אליה כבר מזמן!"
"גם ככה היינו צריכים להתקשר." כמעט איבה הייתה בקולה של אמא.
חזקי פתח את הפה, וסגר.
"טובה צעקה על אמא כשאמא התקשרה אליה." אבא היה חיוור.
"מתי זה היה?" שאל חזקי.
"אחרי שריקי נולדה."
"טובה לא ספרה לי על זה." אמר חזקי בחולשה.
"היא אמרה מלים שעשו את אמא חולה." אמר אבא. "בגלל זה לא התקשרנו אליה בכל השנים שאחר כך."
"היא צעקה עלי שהרסנו לה את החיים, שהיא שונאת אותי, שהיא לא תסלח לנו לעולם." אמא אמרה את המילים ביובש שהעביר צמרמורת בגווה של דיני. "חזקי, טובה לא ספרה לך שהתקשרתי?"
"לא."
"היא לא אמרה שהתקשרתי אליה? שהיא כעסה עלי? תגיד את האמת, חזקי."
"ברור שאני אומר את האמת." קולו של חזקי נסדק. "אני אומר לכם את האמת כל הזמן. אני רק לא יכולתי להגיד לכם ש –" הוא עצר פתאום כמו מפני מחשבה חדשה. "בת כמה ריקי?"
"שלש עשרה." ענתה דיני
"אז אמא, את כנראה התקשרת בזמן שטובה הייתה מאושפזת. היא הייתה – היא הייתה במצב לא טוב. היא לא זוכרת כמעט שום דבר מהאשפוז הזה."
"למה היא הייתה מאושפזת?" אבא ואמא הוציאו את המילים ביחד.
"היא הייתה במצב לא טוב. היא הייתה… היא הייתה במחלקה פסיכיאטרית."
אבא ואמא הביטו בחזקי בזעזוע.
"היא השתקמה אחר כך." הוא הזדרז להוסיף. "היא התאוששה לאט לאט. אבל כשהיא הייתה שם – אין לה… לא היו לה כמעט זכרונות מהזמן הזה. יש לה.. היו לה כמו חורים בזכרון מהאשפוז."
"ולא חשבת שאתה צריך להגיד לנו שזה המצב?" תבע אבא.
"גם אני לא ידעתי. עדיין לא היה לי איתה אז קשר."
תינוק צווח במרפסת של השכנים. מישהו בקומה העליונה גרר כסא.
"בואי נשב." דיני ליוותה בעדינות את אמא לספה, הכל גועש בתוכה. "אבא, תשב גם אתה. בסדר?"
אבא כמו צנח לכורסה. "דיברת עם טובה פעם ראשונה בהריון של שיר?" הוא שאל את חזקי.
"כן."
"היא התקשרה אליך?"
"אני התקשרתי." מול מבטו של אבא המצפה להסבר הוא הוסיף: "שמעתי הרצאה של הרב אורי זוהר על נוער נושר, וחשבתי עליה."
"איך היה לך את מספר הטלפון שלה?" שאל אבא, בו זמנית לאמא שאמרה: "אני לא הייתי צריכה שום הרצאה בשביל לחשוב עליה, חזקי. לא הייתה שעה שלא זכרתי אותה. הלב שלי נשרף מכאב ודאגה וצער וייאוש. ובכל הזמן הזה אתה ידעת איפה היא ומה קורה איתה ודיברת איתה ובאת לכאן ודיברת איתנו והיית פה שבתות עם הילדים והכל ולא אמרת כלום."
שרי, מחכה כבר בקוצר רוח לפרק הבא!
די , איזה דילמות הצלחת ליצור כאן, ולהכניס אותנו כ"כ לסיטואציות!
אלופה אמיתית!
פתאום נזכרתי שיעל (של מוטי) היתה מתחילת הסיפור אישה חמה ואמפטית, כמה מתאים שהיא שוקלת לקחת את שיר
תודה שרי, על ספרות ברמה גבוהה, את בונה את האופי של המשתתפים במלאכת מחשבת