"אני לא מתכוון להכנס לשיקולים האישיים שלכם." התנצל מוטי. "רק שחזקי אמר לי שהיית ממש נחרץ בעניין הזה, וחשבתי שאולי יש עוד סיבה, חוץ מזה שבאופן כללי קשה. אולי בגלל הרקע החילוני של שיר, או משהו אחר."
"אני לא חושב שהרקע החילוני כל כך משמעותי בגילה." אמר יחיאל. "וכמו שאמרת, בסופו של דבר השיקולים הם אישיים."
"כמובן." נשמע שמחשבותיו של מוטי מתפזרות. "אתה אומר שכששיר הייתה אצלכם, לא ראית איזה משהו יוצא דופן, משהו שהיה מרתיע אותך לקחת אותה?"
"היא עוד הייתה בהלם, אז זה לא אומר על ההמשך. אבל ברור שיהיה מורכב איתה, אני לא חושב שיש סיכוי שלא. אחרי כל מה שהיא עברה."
"יעל אומרת שצריך לברר מה היה איתה עד עכשיו, איך טובה גדלה אותה, האם היא עברה משברים עוד לפני שטובה נפטרה."
"היא גדלה בלי אבא. זה כבר הרבה." יחיאל התחרט תוך כדי שהוציא את המילים, שלא יצא בסוף שהוא ישכנע את מוטי לא לקחת את שיר. הלוואי שהוא ויעל יחליטו שהם רוצים.
"יש ילדים שגדלים עם הורה אחד, ומקבלים ממנו מספיק כדי לצאת לחיים עם בריאות נפש." ענה גיסו. "יעל רוצה שאני אברר עם חזקי מה היה שם עד היום. רק שהיה לי נוח יותר להתקשר אליכם קודם. מה הנהלים עם הרווחה. בררתם?
"לא לעומק, רק את הפרטים הכלליים. אנחנו מוגדרים כמשפחת קלט, שזה פתרון זמני, והסיכום היה שאנחנו מתחייבים להחזיק אותה שבועיים לכל היותר. לגבי ההמשך – הרווחה רוצה לשלוח אותה לאומנה, לא לאימוץ. זה אומר שהמשפחה שתקבל אותה תהיה בקשר עם רצוף עם עובדת סוציאלית ותקבל גם הדרכה והכוונה, וזה גם אומר שיש תמיכה כלכלית."
"כמה בערך?"
"נדמה לי שבסביבות אלף וחמש מאות לחודש, אני לא בטוח. אולי יותר ואולי פחות, ואפשר גם להגיש בקשות ספציפיות להחזר על הוצאות מסוימות."
"די סמלי, אבל קצת עוזר."
יחיאל ניקה את השולחן מפתיתי הקוסקוס. מבחינתו זה לא 'קצת עוזר'. רק לחשוב על שעות העבודה שהוא יצטרך להוריד בגלל כל מה שיידרש בבית, ואם לוקחים בחשבון את הוצאות המחיה לילד נוסף, תשלומים לבית הספר, כל מיני זוטות שכל ילד צריך – הכל מצטרף לסכומים גדולים. ברור שגם מבחינה כלכלית אומנה תכביד עליהם ולא הפוך.
חוץ מזה, מן הסתם העזרה שמקבלים היא רק עד גיל שמונה עשרה, אחר כך הילד כביכול עומד ברשות עצמו. בפועל זה הרי לא ילך ככה. כשמגדלים ילד אחת-עשרה שנה הוא נהיה כילד לכל דבר. המשפחה שתקבל את שיר תצטרך לדאוג לה גם בהמשך החיים, לעזור לה לרכוש מקצוע, להתחתן, לעזור לה בכל מה שהיא תצטרך.
"אתם חושבים על זה ברצינות?" הוא שאל את מוטי.
"בינתיים רק חושבים האם לחשוב." חיוכו של גיסו נשמע מעבר לקו. "חייבים שמישהו במשפחה יקח אותה. לא שייך שהיא תתחיל להתגלגל בבתי אומנה זרים."
"אני.. טובה לא נפטרה בגללי." חזקי נראה כאילו ספג סטירת לחי עזה.
"היא לא הייתה אמורה למות בלי שנדבר. בלי שנפגש." זעם אין אונים מלא את המילים של אמא. "זה לא היה צריך להיות ככה!"
"אני לא חשבתי שזה יהיה ככה. טובה רצתה לדבר איתכם." קולו של חזקי רעד. "היא רק לא הספיקה. היא באמת רצתה. היה לה אכפת ש.. שיש נתק."
"אז למה היא לא התקשרה?"
"היא תכננה להתקשר."
"למה היא רק תכננה?"
"היא… היא הסתבכה… היא רצתה…" נראה שחזקי מחפש את המילים. "היא הייתה צריכה עוד להתחזק. היא לא רצתה שזה יהיה כמו שהיא.. כמו שזה היה אז, כשהיא באה אליכם להפגש בבית."
זיק ניצת בעיניה של אמא. "שמה לא יהיה כמו אז?"
"שבסוף זה יצא… שאחרי שהיא באה אליכם הקשר התנתק. היא רצתה שעכשיו זה… שזה יסתדר, היא רצתה להיות איתכם בקשר."
אבא נדרך. "אתה אומר לנו את האמת?"
"ברור, אבא. לגמרי."
"כשהיא באה אלינו לפני עשרים שנה היא בעצמה הודיעה שהיא לא רוצה לדבר איתנו יותר לעולם. היא זאת שאמרה שהיא לא רוצה להיות איתנו בקשר. אם היא לא הייתה אומרת את זה, זה לא היה קורה. היינו מתקשרים אליה כבר מזמן!"
"גם ככה היינו צריכים להתקשר." כמעט איבה הייתה בקולה של אמא.
חזקי פתח את הפה, וסגר.
"טובה צעקה על אמא כשאמא התקשרה אליה." אבא היה חיוור.
"מתי זה היה?" שאל חזקי.
"אחרי שריקי נולדה."
"טובה לא ספרה לי על זה." אמר חזקי בחולשה.
"היא אמרה מלים שעשו את אמא חולה." אמר אבא. "בגלל זה לא התקשרנו אליה בכל השנים שאחר כך."
"היא צעקה עלי שהרסנו לה את החיים, שהיא שונאת אותי, שהיא לא תסלח לנו לעולם." אמא אמרה את המילים ביובש שהעביר צמרמורת בגווה של דיני. "חזקי, טובה לא ספרה לך שהתקשרתי?"
"לא."
"היא לא אמרה שהתקשרתי אליה? שהיא כעסה עלי? תגיד את האמת, חזקי."
"ברור שאני אומר את האמת." קולו של חזקי נסדק. "אני אומר לכם את האמת כל הזמן. אני רק לא יכולתי להגיד לכם ש –" הוא עצר פתאום כמו מפני מחשבה חדשה. "בת כמה ריקי?"
"שלש עשרה." ענתה דיני
"אז אמא, את כנראה התקשרת בזמן שטובה הייתה מאושפזת. היא הייתה – היא הייתה במצב לא טוב. היא לא זוכרת כמעט שום דבר מהאשפוז הזה."
"למה היא הייתה מאושפזת?" אבא ואמא הוציאו את המילים ביחד.
"היא הייתה במצב לא טוב. היא הייתה… היא הייתה במחלקה פסיכיאטרית."
אבא ואמא הביטו בחזקי בזעזוע.
"היא השתקמה אחר כך." הוא הזדרז להוסיף. "היא התאוששה לאט לאט. אבל כשהיא הייתה שם – אין לה… לא היו לה כמעט זכרונות מהזמן הזה. יש לה.. היו לה כמו חורים בזכרון מהאשפוז."
"ולא חשבת שאתה צריך להגיד לנו שזה המצב?" תבע אבא.
"גם אני לא ידעתי. עדיין לא היה לי איתה אז קשר."
תינוק צווח במרפסת של השכנים. מישהו בקומה העליונה גרר כסא.
"בואי נשב." דיני ליוותה בעדינות את אמא לספה, הכל גועש בתוכה. "אבא, תשב גם אתה. בסדר?"
אבא כמו צנח לכורסה. "דיברת עם טובה פעם ראשונה בהריון של שיר?" הוא שאל את חזקי.
"כן."
"היא התקשרה אליך?"
"אני התקשרתי." מול מבטו של אבא המצפה להסבר הוא הוסיף: "שמעתי הרצאה של הרב אורי זוהר על נוער נושר, וחשבתי עליה."
"איך היה לך את מספר הטלפון שלה?" שאל אבא, בו זמנית לאמא שאמרה: "אני לא הייתי צריכה שום הרצאה בשביל לחשוב עליה, חזקי. לא הייתה שעה שלא זכרתי אותה. הלב שלי נשרף מכאב ודאגה וצער וייאוש. ובכל הזמן הזה אתה ידעת איפה היא ומה קורה איתה ודיברת איתה ובאת לכאן ודיברת איתנו והיית פה שבתות עם הילדים והכל ולא אמרת כלום."
למה לקח לחזקי ככ הרבה זמן להסביר שהיא הייתה חולת נפש הוא כל הזמן דיבר עליה כשיא השפויה
איי
היה לה תקופה באשפוז מכאן ועד חולת נפש יש זמן:)
היא התאזנה והוא לא חשב שיש השפעה של התקפה הזאת על המציאות עכשיו
אם הוא היה יודע שההורים ניסו להתקשר הוא היה מדבר אחרת…
התגובה שלך נשמעת מהמאה הקודמת.
אם את מגדירה מישהי שהתאשפזה (ככל הנראה בגלל מצוקה קשה) במחלקה פסיכיאטרית "חולת נפש" ומאותו רגע היא כבר "לא שפויה" – כדרי שתרוצי לקרוא את הטורים של "מתמודדת נפש" פה באתר.
מבייש שיש נשים שעוד כותבות (וחושבות) ככה.
נשמע שהיא כתבה בתמימות..גם אדם שחולה בשפעת נקרא "חולה שפעת" בתקופה שבה היה חולה…זה לא אומר שמכאן ולנצח הוא מוגדר כחולה כרוני.
נכון, היום יש מודעות למצוקות רגשיות יותר מפעם… ותגובה כזו, איך לומר, לא כ"כ מעודנת ורגישה.
את צודקת בתוכן התגובה שלך, אבל הצורה שבה את כותבת ביקורת היא גם בושה.
היא לא פגעה כאן באף אחד, סה"כ סיפור… ויש דרכים יותר עדינות להביע ביקורת גם היא נכונה
לא, זה הרבה מעבר לתגובה על סיפור. תגובה כזאת פוגעת בכל המתמודדות נפש למיניהן, אלו שרחוקות ממחלקה פסיכיאטרית, ואלו שהיו בה.
והיא מלמדת עדיין על הבורות העצומה שיש בציבור לצערנו ביחס להפרעות כאלו.
ומה יקרה אם לאמא כזאת תהיה יום אחד ילדה מתמודדת? איך היא תקבל את זה? (אגב, בבתים לא מכילים הסיכוי לילדים כאלו גבוה פי כמה)
מתמודדי נפש זו הגדרה מכובדת לאנשים שנפשם חולה. השימוש במונח חולה נפש הופסק בגלל קונוטוציה שלילית על כל המשתמע.(וטוב שכך!) אבל זה עדיין לא עושה את המשתמשים בו בורים ולא מכילים וכל מה שכתבת.
לא! היא לא כתבה שהיא רק "חולת נפש" (שזה אגב הרבה מעבר לקונוטציה שלילית) היא כתבה גם שהיא פחות שפויה בגלל זה! זה בורות, חוסר הכלה, ובושה שעדיין כותבים (וחושבים) ככה. לא חוזרת בי ממה שכתבתי.
גם שפוי זה ענין של הגדרה, ומי שנפשו חולה, מתנהג לפעמים כלא שפוי במובן הפשוט של המילה.
ובתור אחת שלצערי מכירה מקרוב את המצב הזה במשפחה הקרובה, יש לי יותר יכולת להכיל את מי שמשתמש גם במילים של פעם… ופחות מפחדת מהגדרות לא מכובסות…
זה שהדברים צורמים וקשים, זה נכון, ולכן כדאי ונכון ורצוי להשתמש במילים ובביטויים עדינים יותר!
כדי לא לעלות ולדרוך יל יבלות רגישות וכואבות..
אבל,
אני לא מתאפקת,
להגיב, על הכחשת המציאות.. מבחינתך..
כי לבוא ולהכחיש בכעס לא יתן לשנות מציאות,
כאחת שהכירה מקרוב מאוד כמה! מקרי נפש,
המציאות הכואבת היא שההגדרה חולי, זה אכן הגדרה נכונה
וגם הגדרה של חוסר שפיות, בזמן החולי, זו הגדרה נכונה
מה יש להתכחש?
זה כואב, זה קשה,
צריך להכיר ולהכיל ולתמוך
אבל על גבי המחשב,
ועוד על גבי סיפור מדויין כ'כ?
ההיא שכתבה שטובה היתה במין חולי נפש, ובהכרח א'כ, מצבה לא שפוי כ'כ ..זו המציאות כאן בסיפור..
הכחשת המציאות בעיני היא להגדיר אדם כזה כ"לא שפוי" באופן כללי.
חוזרת לתגובה הראשונית עליה התחיל כל השיח – השואלת כתבה אם חזקי ידע שהיא במחלקה פסיכיאטרית, למה הוא התייחס אליה כשפויה.
האם כשבן אדם נמצא בתוך מחלקה פסיכיאטרית, יש לו רגעים "לא שפויים"? ברור. הוא מגיע לשם לריפוי.
אבל האם באופן כללי היחס אליו צריך להיות כלא שפוי? כמו שאותה אישה שאלה?
מה פתאום.
כמובן – תלוי במקרה. אינו דומה מקרה של אדם שחולה בסכיזופרניה שהשתלטה לו על כל החיים, לבין אדם שנכנס למחלקה פסיכיאטרית בגלל דיכאון כבד, חרדות קשות – שניתנות לריפוי, ולחיים שפויים ומלאים לגמרי אחרי, וגם במקרים קשים יותר – כמו סכיזופרניה, ניתוקים וכו' – היום עם תרופות אנשים כאלו יכולים לחיות חיים פוריים ורגילים.
שוב, אני מחזירה את כולן לטור של "מתמודדת נפש", עם כל הכותבות שם, במיוחד מזכירה כרגע את אפרת שטרן, שאמנם תיארה רגעים של ניתוק וכו' – שבגללם היא התאשפזה מרצון, היא הייתה צריכה ריפוי. מצד שני – ברור לכל מי שקורא שמדובר על אישה חדה כתער, שנונה, חריפה, ושפויה – מלבד החולי הנקודתי.
ואגב, אם נלך יותר מזה – אדם "שפוי" שמתפרץ בכביש בכעס אדיר – לא נמצא במקום לא "שפוי" באותם רגעים? בטח אנשים שחיים עם כעסים כאלו באופן קבוע. הכרתי כאלו. הם ממש לא שפויים באותו זמן.
ובוסית צרת עין שמציקה באופן קבוע לעובדות שלה, זה שפוי? גם כאלו יש.
זה שאישה אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי לתקופה, האם באופן כללי היחס אליה הוא כאל לא שפויה?
וזה לא משנה לאן שרי תיקח את הסיפור, הפריע לי החשיבה שאם יש לנו ידע שבן אדם אושפז פעם אחת (בינתיים עד השלב הזה בסיפור זה מה שידוע) היחס אליו הוא באופן כללי כאל "לא שפוי" אנחנו בבעיה רצינית.
כמה שאת צודקת!
נניח שאת צודקת.
אבל חוסר ההכלה, הבוטות, חוסר הכבוד והזלזול בתגובות שלך ממש כאבו לי. נכון שחשוב וראוי ואפילו חובה להכיל ולהעריך ולהצדיע לכל מתמודדי הנפש, אבל איפה טיפת כבוד לכל אדם באשר הוא אדם גם אם הוא בריא בגופו ובנפשו??? למה לא להכיל ולכבד גם את מי שטועה לדעתך??
הכל בסדר,
היא התכוונה כנראה לשאול מדוע לא סופר עד כה על ההפרעה הנפשית של טובה.
גם לי יש הערה נאחסית להוסיף:
התמוטטות או משבר או חוסר תפקוד על רקע נפשי הם חד פעמיים, ועשויים לקרות לכל אחד. הם נמצאים כמה קומות של נורמליות בספקטרום מעל הפרעה נפשית שהיא כרונית ושייכת למחלקה חולה בהרבה.
שרי אלופה.
דמעות…
מתארת בדיוק נפלא את הסיטואציה והר הגעש של הרגשות במיקס כ"כ סבוך…
תודה על סיפור מיוחד כל כך!
היקף התגובות עוד לפני הדיוור במייל מוכיח את הציפיה של כולנו לעוד פרק…
אמאלה!!!
פתאום אני ממש חושבת שכל הכבוד לחזקי!
איך שהבנתי, כל הסיפור שטובה ברחה מהבית היה כשהוא היה בישיבה? אם ככה, ממש יפה שהוא בעצמו פתאום "נזכר" בה והחליט להתקשר!
ואיזה הלם שטובה היתה במצב של אשפוז פסיכיאטרי!! עכשיו התבהרו הרבה פרטים והמון סימנים שאלה קיבלו תשובה
שרי! תודה על הפרק המדהים הזה!! בבקשה שכולם יהיו לפחות כאלה….
יאוו אני במתח כבר מה בפרק הבא…..
לא באה לדון אף אחד, אבל כן לוקחת מסר לחיים –
הווי מתלמידיו של אהרון…
לפעמים צריך לשנות מפני השלום.
לבוא לצד השני ולומר לו – אתה יודע הוא כ"כ מחכה ש…
אם תעשה כך וכך זה ממש ישמח אותו…
וכמובן אל תגידו מילה שאני אמרתי…
בדרך הזו אפשר לפתור הרבה הרבה מחלוקות ולהשכין שלום בין אנשים.
שנזכה.
ממש ככה
אילו חזקי היה משכיל להבין לדבר שיחה פתוחה עם אמא שלו..ברגישות, ולנתב את המילים שיהיו טובות לאוזן ככל שהדבר יתאפשר…
כ'כ חבל,
שהוא כאדם בוגר לא ראה את ההורים שלו מהזוית הנכונה, (אלא רק שמע וחווה את טובה מהמקום שלה..)
איך איך לא השכיל להבין שהוא לא מבין…
איך לא השכיל להבין
שהורים לעולם אוהבים דואגים וכואבים עד אין קץ..
ואם המצב הוא כך, אז כנראה שיש מתח עצום ואי הבנה של ההורים ברצון הקשר של טובה..וכו…
באמת הסיפור מציג כאן,
תחושה קשה של פספוס…
למה חזקי לא קלט שעליו לפחות לנסות, בתבונה.. לגשש מה קורה,
ולהחיות את הקשר איכשהוא..?????? 🙁
הוא חיכה שטובה קצת תתחזק מהמקום שלה, עד שתוכל ליצור קשר/לעזור לה ליצור קשר נכון ובטוח. הוא לא ידע שזה יגמר ככה טראגי…כואב.
שרי, זה נראה שאת לא הולכת להיכנס להסבר למה היא נשרה – ומן הסתם הסיבה שהובילה אותה לאישפוז בסופו של דבר (היות ולא היתה לה תמיכה מהמשפחה, ולא. אני לא מאשימה, רק זה המצב…. :()
אני מתעלפת מהמציאות שבסיפור.
ומכאן קריאה לכל מי שלא היתה בחייה בסיטואציה –
ככה זה באמת!!!!!!
זה לא סיפור בדיוני דמיוני בכלל 🙁
"אך תראי אותי תקחי מוסר"
אין תמיד תשובה חד חד ערכית, והיא ודאי משתנה בין סיטואציות.
אבל מה שמחבר בהכל זה – אל תדונו ואל תשפטו…
האמא מרגישה החמצה גדולה עוד יותר, עכשיו היא מבינה שהדיבורים הקשים של טובה היו כשהיא היתה במצב של התקף פסיכיאטרי ולא שיקפו את הגישה שלה באמת (בכל מקרה היחסים בין טובה לאמא שלה היו מורכבים, אבל לא ברמה הזאת כמו שהאמא הרגישה שאין מצב שטובה רוצה לשמור על קשר), ויכול להיות שאם האמא היתה מנסה אז טובה כן היתה מסכימה לחזור לקשר עם ההורים.
ונראה שהמתח בין ההורים מתגבר, האמא מרגישה ביקורת כלפי האבא שאולי מנע ממנה להיות בקשר עם טובה..
הורים לא יכולים להיות נביאים, וגם השמירה על האמא באיזשהו מקום שמרה על הגבולות והכינה את הקרקע ליום שטובה תבוא מעצמה להורים – מה שהיא אכן תכננה לפי הדברים של חזקי.
ההתנהלות של ההורים בכלל לא מתוארת כאן כבעייתית.
הם פעלו עם הרבה רגישות, כמו אז שלא נסעו, שמרו על האחים האחרים, לא התפרצו בצורה לא הגיונית, ונתנו לה מרחב מחיה.
אבא של טובה מגן על האמא וזה חשוב מאוד. הוא מכיר את אשתו (שבין השורות לא נשמעת כמו האשה הכי חזקה בעולם…)
במצב פסיכוטי היא לא ממש יכלה לחזור.
הרבה פעמים דווקא לא המשפחה היא זאת שיכולה (ואמורה) לתמוך, לפעמים אנשים טובים אחרים הם אלו שיעשו את העבודה בצורה היותר טובה.
כמה שהמשפחה תנסה ותעטוף, לא תמיד זה הפתרון הנכון.
המון משקעים מוחבאים שם ורק אחרי מסע הם מתנקים ויכולים להשתחרר.
מספיק שהיא נפגעה איפשהו בכל צורת פגיעה שהיא (אפילו חברתית ורוחנית) והיא תמיד תשליך את זה על חוסר הגנה של ההורים
לכן עד שלא מתנקה אין מה לנסות להחזיר את הקשר. כל פעולה שההורים היו עושים היתה מתפרשת אצלה בצורה לא טובה.
הערה טכנית:
במשפט "אחרי שריקי נולדה.", צריך לדעתי לכתוב "אחרי שריקי של דיני נולדה."
גם יהיה ברור יותר לקוראים במי בדיוק מדובר,
וגם 'נשמע' לי טבעי יותר שכך האמא-הסבתא תגיד לחזקי הדוד.
יהיה יותר ברור לקוראים,
אבל דווקא בצורה טבעית לא נראה לי שמסבירים בתקשורת זורמת על מי מדובר,
בטח אם המשפחה קטנה עדין ומכירים את כולם
דווקא לי זה הרגיש יותר אותנטי לקרוא את המשפט כך
הפתרון: חזקי מסתכל על דיני ושואל: מתי זה היה, שריקי (שלך) נולדה?
דבר ראשון הדהים אותי שזה לא הפתיע אף אחת כמעט שהיא היתה מאושפזת במחלקה פסיכאטרית…
ומעלה שאלה לגבי חזקי- עכשיו הוא חווה את הכאב העצום של ההורים ובמיוחד את של האמא והוא באמת מכבד את הוריו באופן מעורר התפעלות וגם זוכר במקביל כל הזמן שהם שיכלו בת באופן טרגי וכואב כ"כ,
אבל מול דיני השיח שלו היה שונה לגמרי, היה נשמע שהוא הסכים עם טובה על הביקורת מול ההורים, לא רק בגלל שהוא הושפע מטובה, נשמע שהוא חווה והסכים זאת גם ממקומו האישי במשפחה.
זה באמת הנושא להתפעלות
חזקי באמת הזדהה עם טובה, שמע רק את הצד שלה, מה שהביא אותו לתמונה חלקית אבל לתחושבה שהוא מבין את כל מה שהיה.
אבל מול ההורים הוא מרסן את עצמו, הוא באמת מנסה לרכך את הכאב ובהדרגה מבין שיש חלקים נוספים בסיפור העצוב הזה…
(אם כי אני מניחה שיש דברים שהוא עוד לא אמר, לי מרגיש שהמחלקה הפסיכיאטרית היתה למעשה מכון גמילה מסמים או משהו… באחד הפרקים הקודמים הוא אמר לדיני "זה היה הלילה הראשון שלה ברחוב", לדעתי טובה התגלגלה במקומות קשים ממש…)
קצת מפליא שחזקי שידע את מצבה הנפשי של טובה, האמין לכל מילה שלה ולא חשב אולי יש כאן קצת עיוות של המציאות
גם לי זה צרם..
דווקא משפחה מאוזנת
חזקי מאשים את דיני שהיא לא ספרה לו… אפילו שההורים אסרו עליה
ההורים מאשימים את חזקי שהוא לא סיפר להם… אפילו שטובה אסרה עליו.