"עירית בוודאי תגיד ששיר צריכה לחזור אלינו מיד." אמר יחיאל בנימת ביקורת.
"מה יש לאכול?" שאל יונתן.
"תתלה את התיק במקום." הזכיר יחיאל. "דיני, הספקת להכין משהו לצהרים?"
"רק חממתי נקניקיות."
"אז אני אכין קוסקוס."
כבן בכור במשפחה דלת אמצעים, יחיאל התרגל כבר כילד למטבח. אמא שלו לא הספיקה לאפות, אבל שחררה אותו להתנסות ככל שירצה. כשרצה לקחת ללימודים יותר מאשר סנדוויץ' בחמאת בוטנים וביסקוויטים, הוא היה מכין ערב לפני כן לחמניות או עוגיות, לו ולאחים שלו.
אחרי החתונה הופתעה דיני לגלות שהוא מציע עזרה פעילה במטבח. בתקופה שלפני הלידה של שושי הוא התייעל עוד יותר, ולמד לבשל כמעט כל דבר.
"אני רעבה." נדנדה אילה.
"תאכלי את הנקניקיות שאמא חיממה, ותחכי בשקט לקוסקוס."
ארי הושיט ידיים לדיני. היא הוציאה אותו מהעגלה, מנסה להתמקד במה שקורה ובמה שהיא צריכה לעשות.
חזקי עוד שוחח במרפסת עם עירית.
על מה הם יכולים לדבר כל כך הרבה זמן?
"למה אתה בטוח שעירית לא תסכים ששיר תשאר אצל חזקי עד שימצאו לה מקום קבוע?" שאלה דיני את יחיאל.
"כי היא עובדת לפי כללים, ומבחינה חוקית אנחנו משפחת קלט של שיר." יחיאל הניח נקניקיות בצלחת של יונתן. "התחייבנו לשבועיים, ומתוכם נשאר כמעט שבוע."
"השאלה מה יהיה אחר כך."
"באמת שאלה."
דיני הניחה את ארי על שטיח הפעילות בסלון. מוטי ויעל יסכימו לשקול ברצינות לקחת את שיר? וישראל ויוכבד?
אולי נחום ואביגיל?
אחרי הסירוב הבוטה של ישי אפילו להתייחס לדילמה הזו, היא כבר לא יודעת למה לצפות מהאחרים.
היא ויחיאל גם צריכים לדבר על כך ביניהם בצורה נורמלית, לא כך בחטף שוב ושוב בתוך הלחץ של הימים המורכבים האלה.
יחיאל לא מבין שגם אם ברור לו שהוא לא מוכן לגדל את שיר, הוא אמור לפחות לאפשר לה לדון בזה איתו?
כנראה שהעומס שהם נתונים בו גורם לבעלה לדבר בצורה חותכת וחד משמעית עוד יותר מהרגיל אצלו.
ארי זז בחוסר מנוחה על השטיח. הוא לא משך את עיגול החרוזים שבו הוא משחק תמיד. יכול להיות שהוא לא אכל מספיק אצל המטפלת, אולי הוא רעב.
חזקי עמד בקצה המרפסת, גבו מופנה אליה, נראה שקוע בשיחה.
יכול להיות שיש קצת אמת במה שהוא אמר לה לפני כן?
—
לשמלה הסגולה של פסח יש פייטים נוצצים בחגורה. דיני מסתכלת במראה, וחיוך מתגנב לקצות פיה. כזו שמלה יפה. אמא אמרה שלא בטוח שהיא תקבל שמלה חדשה לכבוד החג, כי יש לה כבר מספיק בגדים לשבת. והנה, בסוף אמא כן קנתה לה.
היא בוחנת מקרוב את החגורה הארוכה. רוב הפייטים הם סגולים. ביניהם משתלבים גם פייטים קטנים יותר בצבע כסף. פעם ראשונה שאמא קנתה לה כזו שמלה יקרה.
'למה לא שמלה ארוכה עוד יותר?' משמיעה טובה בציניות מאחוריה.
קצה החגורה נשמט מידיה של דיני.
'טובה, את מוציאה אותי מהדעת.' כעס ממלא את הקול של אמא.
'היא רק בת שמונה, ואנחנו עדיין לא גרים במאה שערים.'
'השמלה של דיני יפה ונורמלית. למה את צריכה להרוס כל דבר? די כבר עם זה. מספיק שאת בעצמך ככה. תעזבי אותה, ותעזבי אותנו.'
'אני באמת אעזוב אתכם!' טובה מתלהטת.
'דבורה, השמלה שקנית לדיני היא נהדרת.' אבא מתערב.
הרבה פעמים כשטובה מתחצפת הוא מסתגר בחדר שלו. עכשיו הוא בא ומדבר לאמא.
'טוב שקנית לדיני שמלה חדשה. תראי איך היא שמחה. די כבר. אל תתייחסי לשגעון של טובה. די כבר עם הטרוף הזה."
—
ארי ייבב. הוא כנראה צריך בקבוק.
דיני פנתה למטבח, מנסה לשלוט בגעש שבתוכה. התקרית ההיא עם השמלה, היא שכחה ממנה עד עכשיו. איך היא צפה לה פתאום.
בקיץ שאחרי אותו חג פסח, טובה עזבה את הבית. היא כבר הייתה מסובכת אז עמוק עם הסמינר, עם הכל. אבא ואמא היו מותשים ופצועים אחרי שנה וחצי של מלחמות נגדם בתוך הבית. איך אפשר להעלות על הדעת להאשים אותם?
חוסר האונים שהם חוו, היא נשמה אותו בשנות הילדות שלה.
והמאמץ הגדול שלהם לתמוך האחד באחר.
הנסיגה של אבא לתוך כדורי ההרגעה. המצוקה העזה של אמא מול זה. המאמץ שלה למנוע מאבא להתמכר יותר ויותר.
איכשהו הם הצליחו לשקם קצת את עצמם בשנים האחרונות, השתקמות שברירית שהתנפצה עכשיו לתמיד.
היא הניחה על השיש החלבי את קופסת המטרנה.
"לא התקשרתי לאמא שלי מהבוקר." אמרה ליחיאל.
בעלה שפך מים רותחים על גרגרי הקוסקוס. "מבחינתי את יכולה להתקשר עכשיו."
"קצת מוזר שהיא לא התקשרה אלי עד עכשיו."
"למה?"
"היא ידעה שיש לי ראיון, וגם סתם, זה היום הראשון אחרי העלייה לקבר."
אבא ואמא עדיין שותקים זה לצידו של זה?
דיני לחצה על החיוג המקוצר בתחושת מועקה עמומה. תמיד היא שמחה לשוחח עם אמא, בעצמה אינה יודעת מדוע עכשיו זה לא ממש כך. היא כאילו צריכה להביא את עצמה להתקשר.
"אני מנסה לחשוב מה זה בעצם אומר." אמרה לה אמא אחרי ששאלה לשלומה. היא נשמעה גרוע ממש.
"על מה את מדברת?"
"חזקי סיפר לי עכשיו."
נשימתה של דיני קפאה.
הכל נעצר בה לרגע.
אז זה מה שחזקי עשה עכשיו במרפסת.
היא קרסה לישיבה על הרצפה.
"את בטח המומה." היא אמרה לאמא, קולה צרוד.
"לא לגמרי."
המילים הדהימו את דיני.
"ניחשת שחזקי היה בקשר עם טובה?"
"הבנתי מראש שלא בטוח שציפי תס – מה אמרת?"
הדופק של דיני זינק לקצה האצבעות.
"מ..מה?" היא שאלה חזרה. ראשה מסתובב.
"מה אמרת?" הייתה דחיפות בקולה של אמא.
ארי ייבב על השטיח.
דיני התאמצה לנשום.
מה היא עשתה. מה היא עשתה.
"שאלתי מה אמרת." אמא נשמעה מזועזעת. "מה אמרת על חזקי?"
"נחשת שציפי לא תסכים?" כאילו מישהו אחר אמר במקום דיני את השאלה.
"מה שאלת אותי לפני כן?"
"שאלתי אותך על חזקי." המילים יצאו ממנה איטיות.
ארי צרח.
"מה שאלת אותי על חזקי?"
"דברנו על זה שהוא לא מסכים לקחת – שציפי לא .." תחושת קבס עלתה בדיני. "שהם לא יכולים לגדל את שיר."
שקט ארוך היה מהצד השני.
היא מעולם לא רימתה את אמא.
ליבה הלם בחוזקה.
"אמא?"
אמא קולטת שהיא משקרת לה.
זה מטורף.
היא רק עושה עוד טעות,
ואמא כבר ממילא הבינה.
גם אני חושבת שדיני לא באמת עצרה כדי להבין את המשמעות של לגדל את שיר. היא עסוקה בלרצות את ההורים, ושוכחת מהבית הפרטי שלה.
מעבר לכל הטירוף שציינת בקליטת ילד, מדובר בילדה חילונית שאמורה להשתלב בבית חרדי בני ברקי.
לאיזה גן הם הולכים להכניס אותה?
ומה אם היא דורשת לראות סרטים?
וחילול שבת? וגרביים? ושרוול ארוך?
וכ"כ הרבה פרטים קטנטנים שיצטרכו לתווך לילדים הפרטיים שלהם, וללכת איתה צעד צעד באחריות ובהכלה.
עבודה לא פשוטה בכלל.
מרגישה בקורת על ההורים כל הזמן וזה אמד מפריע ליף
לא זה הכיוון שלנו,
ואל תביאנו לידי ניסיון,
שה' לא ינסה אף אחד בכזו התמודדות,