"אמא?" ניסתה דיני.
"אז בגלל זה חזקי לקח את שיר אליו מיד." זעזוע ואימה מלאו כל מילה של אמא.
"כן."
"למה לא ספרת לי שהוא שמר איתה על קשר?"
"לא ידעתי. לא ידעתי בעצמי." דיני ניסתה לשלוט בקולה. "זה נודע לי רק יום אחרי החתונה של רחלי."
שוב שקט.
אמא תוהה האם היא יכולה להאמין לה?
"הייתי אומרת לכם מיד אם הייתי יודעת." גוש גדול של בכי עלה בגרונה. שלפחות הדבר הזה יהיה לאמא ברור. "אמא, לא רציתי להסתיר ממך כלום. פחדתי רק שיהיה לכם מזעזע מדי לשמוע את זה בבת אחת. אני בעצמי הייתי מזועזעת. רציתי שחזקי יספר לכם. הוא… הוא תכנן להגיד."
"לחזקי באמת היה קשר עם טובה?"
אמא לא הבינה את זה עד עכשיו?
אויש. אויש. אויש.
היא הייתה צריכה לפני כן לענות לפני כן יותר בחכמה, לשכנע את אמא שהיא התכוונה למשהו אחר. לא להוסיף טעות על טעות.
עכשיו כבר אין לה ברירה.
"כן. חזקי היה עם טובה בקשר. הוא לא סיפר לאף אחד במשפחה."
"ממתי הוא היה – – מאז שהיא עזבה את הבית?"
"לא. לא. אחרי. הרבה זמן אחרי שהיא עזבה."
"ממתי?"
"לפני די הרבה זמן."
"מה זה 'די הרבה'?"
זה ירכך במשהו אם היא תטשטש, או שאמא רק תפגע יותר?
"אני לא יודעת בדיוק, אבל כנראה –"
חזקי עמד בפתח המרפסת, עיניו קרועות לרווחה.
דיני הביטה בו בחזרה. ליבה הולם. "-כבר כמה שנים." היא השלימה את המשפט.
"למה הוא לא סיפר?" המילים של אמא היו קפואות. ארי עוד צרח.
חזקי התקרב אליה, כולו זעזוע של חוסר אמון.
"הוא אומר שהיא לא הסכימה שהוא יגיד." דיני הרימה את ארי בידה האחת, מחווה לחזקי בתנועה של אין אונים.
"טובה לא הסכימה?" אמא חזרה על דבריה.
"חזקי לא סיפר לאף אחד במשפחה." היא אמרה מול פניו הנרעשות של אחיה. "רק הוא וציפי ידעו."
"חזקי וציפי לא אמרו לאף אחד במשך כמה שנים???"
"חזקי אמר ש.. "
איך היא יכולה להגיד לאמא שטובה ממש סחטה הבטחה מחזקי?
אבא ואמא לא יכולים לספוג עכשיו עוד דחיה מהבת שלהם, הבת שכבר איננה. כאילו לא מספיקים הדליים של הפוגענות שהיא שפכה עליהם כשהייתה בבית.
חזקי סובב את אצבעו על הרקה, נראה מבועת כולו. 'את מספרת לאמא???' הוא לחש.
אמא עוד חיכתה לתשובה.
"עוד לא ממש הבנתי מה היה שם." אמרה לה דיני.
"את באמת מספרת לה?" תבעו שפתיו של חזקי.
"חזקי יודע מי היה אבא של שיר?" מילותיה של אמא התערבו ביללות של ארי, שלא נרגע גם על הידיים.
"נראה לי שהוא לא הכיר אותו."
"והוא יודע מי זה?"
"בערך."
"נו, דיני." קולה של אמא רעד. "אני לא צריכה לסחוט כל מילה בנפרד. תגידי לי הכל."
"אני פשוט עוד לא כל כך יודעת. לא ממש הספקנו לדבר על זה, כי הכל היה כל כך.. כל כך מבולבל כל הזמן, ועמוס. וגם שיר הייתה לידינו רוב הזמן." דיני התאמצה לשלוט בקולה, מחפשת את המילים. היא לא יכולה לדבר ככה, ליד חזקי.
היא הניחה את ארי על השטיח, הוא פרץ שוב בצרחות. היא נעמדה, פונה לצאת מהסלון.
"מה שרק הספקתי לשמוע זה שאבא שלה היה אדם בעייתי." הם דברו על כך בחטף בפעם אחת, "הוא.. הוא באמת עזב את טובה עוד לפני ששיר נולדה, כמו שעירית אמרה. עוד לא ממש דברנו על הכל, אמא. וגם –" אחיה עמד מולה ממש, זועם כולו "חזקי רצה לספר לכם, אמא. פשוט עוד לא הייתה הזדמנות."
"לא היה צריך שום הזדמנות בשביל זה." ענתה אמא, קולה שבור.
"אפשר עוד נקניקיה?" שאל יונתן.
"אפשר, רק תסיים קודם לאכול את מה שיש לך בצלחת."
מהסלון שמע את ארי, מייבב.
דיני מטפלת בו שם?
אילה נעמדה על הכסא כדי לתפוס את מיכל הקטשופ.
"אני לא מרשה לבד." אמר יחיאל.
"אבל אני רוצה עוד!"
"אני אשים לך."
חזקי היה עדיין במרפסת, מאז שיחיאל חזר עם הילדים הוא שם. דיני אמרה שהוא מדבר עם העו"סית. כנראה שהוא המשיך אחר כך לשיחות אחרות, לאחים של דיני.
מישהו צריך לקחת את שיר. כולם צריכים לשקול את זה, ובדחיפות.
בקבוק הקטשופ היה כמעט ריק. יחיאל הפך אותו וניער. עוד מישהו מהאחים יגיב כמו ישי?
בינו לבינו הוא מלכתחילה ציפה שישי ויהודית יהיו הראשונים שיביעו נכונות לבדוק האם אפשרי מבחינתם לגדל את שיר. הם מבוססים כלכלית, והילד הקטן שלהם כבר בן שש. הם כבר לא בשנים התובעניות של ילודה צפופה. חוץ מזה, ישי הוא הבכור. מתבקש שהוא ייקח אחריות כאשר צפה במשפחה בכזה סדר גודל.
"אני רוצה קטשופ." נדנדה אילה.
"הנה, אני שם לך."
בתור גיס הוא יעשה בחכמה אם ישתוק ולא יחווה דעה על אף אחד אחר. הוא רק צריך להביא את הצד שלהם בצורה חד משמעית. דיני כל כך טובה, כל כך מסכימה לתת, לכולם יהיה נוח אם היא תהיה זו שתתמסר גם הפעם.
את העובדה שדיני הייתה תמיד כאילו בת יחידה, זו שנותנת מענה לכמעט כל צורך של ההורים, הוא מקבל לגמרי. הם גם היחידים שגרים בעיר, וברור שהם מחויבים אליהם. הוא מנסה לא להתחשבן בינו לבין עצמו על חלקם של האחים האחרים. בכל מקרה המצווה שלהם – היא שלהם.
אבל לקחת את שיר, זה ענין אחר לגמרי.
יחיאל הדיח שני סירים שהיו מושרים בכיור. שברי מילים הגיעו אליו מהסלון, דיני משוחחת שם בטלפון. הדיבורים התערבו בצרחות של ארי וברעש המים הזורמים.
"אני רוצה את אמא." אמרה אילה בהתפנקות.
"קודם תגמרי לאכול."
צווחותיו של ארי התגברו. יחיאל סגר את הברז.
"אבל למה אמרת לאמא שאני אתקשר אליה עכשיו?" שמע את גיסו זועם בסלון.
אז הוא כבר לא במרפסת.
"כי אין ברירה." ענתה דיני.
היא נשמעה גרוע.
מה קורה שם?
אמאלה אני בוכה
שרי האם את יודעת שאין ופרות כמוך בתבל?? איך הכנסת אותו ככה למערבולת הרגשות
וואו!
איך היא הסתבכה… גם מול אמא שלה וגם מול חזקי…
שרי – תודה על סיפור עמוק ונוגע
זה כתוב בצורה מרתקת!!!!
מחכה כל שבוע מחדש לפרק החדש!
הסיפור כתוב בכישרון נמרץ
מחכה לו כל ראשון בעבודה עם הקפה…..
יש לי הרגשה שאבא של שיר הוא ערבי
מענין אם ההימור שלי נכון
לגמרי.
שרי התחילה לכתוב אותו אחרי שמחת תורה (שבעה באוקטובר) – חושבת כל הזמן שמשם ההשראה…
גם הקטע שילד נושר הלך לעולמו בחטף
😱
אולי אבל לדעתי פחות מתאים לסגנון של שרי כל האקשן הזה
אני לא חושבת
זה לא נראה לי הכיוון אליו שרי חותרת
אמאלה. לא חשבתי על זה.
אבל שיר הוא שם מקובל מאד גם במגזר הערבי….
הוא עזר אותה לפני הלידה, היא בחרה את השם לבד
שרייי את אלופה!
מחכה לכל פרק בכליון עיניים.
נכנסתי לזה עמוווק
ועכשיו מתהפכת לי הבטן
וואהוו……. וואהווו……
אותי מלחיץ שאם אבא שלה ערבי..
שמא הוא יצוץ עכשיו מאנשהוא ויתבע לקחת את שיר..
שריייי
אליפות!!!
ממש חבל שאין לך ספר בסגנון הכתיבה הזה ..(ושל- אומרת שלום..)
הייתי רצה לקנות לחג.. אם היה..
בול
תפסת לי את הרעיון, כבר הרבה זמן חשבתי על זה…
שהוא היה ערבי או שטובה עצמה התנצרה או משהו כזה
תודה, ריקי יקרה.
וגם לכולן, על כל התגובות. אני נתרמת מכן הרבה.
הספרים 'ברגע הקריטי' ו'משפחה אחרי', דומים במידה מסוימת בסגנון הכתיבה.
הקונפליקטים שם מרוככים יותר, כי הם מותאמים לנוער בוגר, ובכל אופן יש קווים משותפים.
כתיבה וחתימה טובה, ושנה טובה ומבורכת!
ומתי ייצא לאור אומרת שלום?
מחכים לו מאדדדדדדד
מחכה לו גם אני…
כשזה יקרה, בעזרת השם, קוראות שבי רגע יהיו הראשונות להתעדכן.
אמאלההההה סיפור מיוחד!!!!! מה יהיה על דיני????? כבר דואגת לה ממש שמשהו יוציא אותה לפנסיה קלה………
נו…
יחיאל תכנס כבר בחזקי!!!
תלחם על דיני!!!
מה זה אומרת שלום?
זה נכתב פה?
זה סיפור אומנותי של שרי שהתפרסם פה וכולן התחברו אליו מאד:)
אני חושבת שעכשיו הוא כבר לא מופיע כאן.
שווה לחכות שיצא לאור.
סיפור כואב.
כאב הלב וכאב הבטן הם פיזיים כמעט, אני מקווה שנצא מחוזקות, מעודדות, משופרות בסוף,
כי בינתיים התחושה מאוד לוחצת, וכאילו אין תקווה לשיפור.
מה שמאוד אוטנטי בעיני ומוסיף למתח הפנימי שהסיפור יוצר,זה התאורים של הילדים ברקע,
השגרה הזו שחייבת להמשך,
ובמקביל (וכמו ביקום מקביל) הקונפליקטים הבלתי אפשריים שצריך איכשהו לצלוח תוך כדי,
ואי אפשר לאבד עשתונות,
ואי אפשר לדבר נורמלי (כי הילדים שומעים…).
שרי, אני מאוד סקרנית איך תביאי את כולנו לחוף מבטחים.
סוף סוף מתחילים לדבר במשפחה הזאת! אם היו מדברים קודם היה נחסך חלק ניכר מעגמת הנפש