פרק 73: רוח שטות

דיני פתחה את הפריזר, משב קר של אוויר בלחייה הלוהטות.

"את לא זוכרת שאבא היה אומר שנפלה עליה רוח שטות?" מאחורי גבה, שאל חזקי שוב.

'מדי מאוחר עכשיו בשביל לצאת.' קולה הרם של אמא מתערבב עם זה של חגית שיושבת עם דיני על הרצפה בחדר הילדים של ברקוביץ'. לחגית יש בובה עם שיער בלונדיני ארוך, סבתא שלה מאמריקה שלחה את הבובה לכבוד יום ההולדת של חגית. השיער של הבובה נראה אמיתי. דיני קולעת אותו לשתי צמות עבות.

'איך את יודעת לעשות כאלה צמות?' שואלת חגית בהערצה, באותו רגע שבו טובה מטיחה: 'כאילו אני בת שבע ולא בת שבע-עשרה!' טובה לוקחת את הבובה מידיה של דיני, ומשכנעת את חגית שהיא יודעת לקלוע צמות יפות יותר מאשר דיני.

'כבר עשר וחצי עכשיו.' אומרת אמא. טובה מחזיקה את כל הבובות של חגית. חגית נעלמת.

'לא מענין אותי.' עונה טובה, ודיני בת השבע ממצמצת. זה חלום?

החדר שלה חשוך. אור מגיע מהפרוזדור. היא נרדמה לפני כן.

'לאן את רוצה ללכת?' מחוץ לחדר שואלת אמא את טובה.

'מה אכפת לך?'

'אני אמא שלך.'

'אז שיהיה לך אכפת בדברים אחרים.'

'אכפת לי בהכל, טובה. תדברי בהגיון.'

'אה, אז עכשיו אני לא מדברת בהגיון? איזה יופי!'

'אני לא מרשה לך לצאת עכשיו. שבוע שעבר חזרת אחרי שתיים. את לא מתנהגת באחריות.'

'את לא תגידי לי אם אני מתנהגת באחריות! נמאס לי כבר שאת רודפת אותי.'

דיני בת השבע מחזיקה בחוזקה את קצות השמיכה.

'טובה!" הקול של אמא עולה. "אני לא רודפת אותך, ואני-"

'אני אחזור גם בשלש אם אני ארצה. נמאס לי מהשטויות האלה!'

'זה לא שטויות. את לא יודעת כמה מסוכן לבנות להסתובב בלילה בחוץ.'

'מה את אומרת!' טובה מלגלגת בגלוי.

דלת הכניסה חורקת. דיני לופתת את השמיכה בשתי ידיה.

'ערב טוב.' אומר אבא בנעימות.

אז זה לא שטובה יצאה. אבא הגיע.

'ערב רע.' עונה אחותה הגדולה.

'לאיפה את הולכת?' הקול של אבא מתרומם, שונה לגמרי מהקול שאיתו הוא הגיע הביתה.

טובה כבר לא נשמעת.

'טובה!' אבא קורא לחדר המדרגות.

דיני מקשיבה בלב הולם.

'טובה!' אבא קורא שוב. קולו מתרחק, הוא כנראה יוצא מהבית. 'טובה, טובה! בואי!'

אחרי כמה רגעים נשמעות הפסיעות שלו, חוזרות, והדלת נסגרת.

'אין לך מושג מה הלך כאן עכשיו.' קולה של אמא רועד כאילו היא עומדת לבכות.

דיני מתכווצת במיטה.

'חבל שבדיוק לא היית בבית.' אמא אומרת. היא באמת בוכה. 'לא ידעתי מה לעשות איתה. כל מה שאני אומרת לה – בסוף היא כועסת עלי.'

'אל תאשימי את עצמך.' מרגיע אבא בקול מתוח. 'נפלה עליה רוח שטות. זה לא בגללנו. אין מה לעשות.'

'היא אמרה שאני רודפת אותה.'

'אל תפגעי ממנה.' עונה אבא. 'היא לא מדברת בהגיון. היא אמרה לאן היא הולכת?'

'לא. כנראה שהיא הלכה לחנה או לתקוה.' קולה של אמא מתעמעם, כנראה שהיא נכנסה למטבח. דיני נדרכת, רוצה ולא רוצה לשמוע מה אמא אומרת.

המילים הדומעות מגיעות עד אליה. 'מה יהיה איתה?'

דיני החזיקה את כף ידה האחת באחרת. "טובה באמת תפסה רוח שטות." היא אמרה לחזקי.

"הו, נהדר!" עיניו של אחיה ברקו. "את מדברת בדיוק כמו אבא!"

"יש לך בעיה עם זה?"

"אבא היה אומר לאמא לא להתייחס לטובה."

ידיה רעדו כשהיא הוציאה חבילה של נקניקיות צמחיות מהפריזר. "יש לך רעיון אחר מה לעשות אם ילד שלך היה אומר לציפי שהוא שונא אותה?"

"בחיים אני לא אגיד לציפי להתייחס לילד כאילו הוא לא הגיוני."

"אתה – אתה לגמרי מסלף את מה שהיה." הצלחות בארון נראו לה במטושטש כשהיא שלפה אחת מהן. "אתה נתפס על כמה מילים, ומציג כאילו היה שם משהו אחר לגמרי."

"דיני, תנסי לדמיין מצב שאת מנסה להסביר משהו ליחיאל, והוא אומר שתפסת רוח שטות."

"אם כל מה שאני אגיד זה להתקיף אותו וללגלג על כל מילה שהוא אומר, אז אולי באמת הדבר הכי טוב שהוא יכול לעשות זה להבין שאני זאת שמדברת בלי הגיון."

"אבא אמר אותו דבר גם כשטובה התחילה ללכת עם חצאיות קצרות, למשל."

"וזה היה נכון."

"מה היה נכון?"

"שטובה תפסה רוח שטות. אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות."

"מה הקשר לדבר עכשיו בציטוטים? – כל אחד לפעמים נכשל בחטא. חז"ל בעצם הסבירו שזו שטות גדולה כל כך לחטוא, עד שאדם לא היה עושה זאת אם לא שהייתה נכנסת בו רוח של שטות וטיפשות באותו רגע. זה נכון על כל החטאים, גם על חטאים כביכול קטנים. מה זה קשור למה שהיה עם טובה?"

"יש הבדל אם נכשלים במשהו כאילו קטן, או שהולכים ומחללים שבת."

"מה זה קשור? לא דברתי איתך על המצב הרוחני של טובה, אלא על מה שגרם לה להתרחק מאבא ואמא. אי אפשר להיות במקום שבו מתייחסים אליך כאילו אתה בן אדם חסר הגיון, שעושה הכל בטפשות. בן אדם שאין טעם לדבר איתו."

"חזקי, אתה כל כך מעוות את הכל! אבא ואמא ניסו לדבר עם טובה יפה אלפי פעמים, טובה היא זו שלא נתנה!"

"זה לא סותר את מה שאני אמרתי."

"ברור שזה סותר. זה פשוט – אני לא מאמינה שככה אתה מדבר."

"אבל זה מה שהיה. את לא זוכרת את אבא משכנע את אמא לא לשים לב אליה? – אולי היית קטנה מדי."

"לא הייתי מדי קטנה בשביל לשמוע מה מדברים."

"אז את כן זוכרת?"

"אם אבא ואמא עושים מאמץ להשיג דירה לבין הזמנים בטבריה, והבת שלהם מלגלגת שזה טפשי ופוגעת באמא, מה אתה רוצה שאבא יעשה? יקנה לה פרחים? יגיד לה שהיא מדהימה? ברור שהוא אומר לא לשים לב אליה. לפחות שאמא לא תפגע כל כך!"

"אבא ואמא השיגו דירה בטבריה לבין הזמנים???"

"אבא ואמא תכננו שנה אחת להחליף, בתשלום. בסוף הם לא החליפו, בגלל טובה." דמעות טפשיות עלו לקולה כשנזכרה בתוכנית ההיא, שהתבטלה.

אחרי העימות הנוראי ההוא עם טובה, אמא הלכה לחדר, כנראה כדי לבכות בלי שהילדים יראו. בערב היא קבלה פקס עם מספרי טלפון של דירות להחלפה, כמו שהיא תכננה מראש. דיני שמעה אותה אז עורכת כמה שיחות טלפון, אבל בלי המצב רוח הטוב שהיה לה בצהרים, כשהיא ספרה למוטי ולדיני על התוכנית.

בסופו של דבר הם לא נסעו.

"נשארנו בבית בגלל שטובה הוציאה לאמא את כל הטעם מזה." את זה היא הבינה בוודאות גם אז, בשכל של ילדה בת שבע. "אתה היית בישיבה, חזקי. שלשת-רבעי מהזמן לא היית בבית, ואתה כל כך שיפוטי. איבדת את זה לגמרי."

"לא איבדתי כלום." הוא נענע בראשו בעקשות. "רק את אחותי, אחות שאהבתי. דיני, את לא –"

הטלפון שלו צלצל.

הוא הביט על הצג ופניו השתנו. "זאת העו"סית. אני צריך לענות לה עכשיו. ציפי מסכימה ששיר תהיה אצלנו עוד כמה ימים, אבל לא יותר. אתם תוכלו לקבל את שיר עד שנמצא מישהו שיסכים לקחת אותה לאומנה?"

היא הביטה בו, רואה את הברק הזר בעיניו, ולרגע תוהה האם הוא באמת אחיה. "את זה אתה צריך לשאול את יחיאל."