כאשר סגר את הגמרא, היה בית הכנסת הומה בקולות לימוד עירניים של תחילת הלילה.
ליבו של יחיאל נחמץ כאשר יצא לרחוב. הלוואי שהיה יכול להחזיק את עצמו ער. כל כך קיווה עכשיו לכמה שעות רגועות של לימוד, גם בשביל השקט הנפשי שהוא זקוק לו אחרי השבוע הקשה הזה.
אבל אין מה לעשות. הוא עשה בשבוע הזה מה שהיה צריך לעשות.
אנשים בודדים נראו ברחוב. כמה מהם פנו לסמטה צדדית, שניים אחרים יצאו מבית כנסת גדול ומואר שמעבר לכביש, ומהמשך הרחוב הגיע לקראתו בחור צעיר בכובע וחליפה.
"גוט יום טוב." אמר יחיאל כשזיהה אותו. היה זה יהודה, הבן של חזקי.
"גוט יום טוב."
"מה נשמע?"
"ברוך השם." אחיינו ענה ללא חיוך.
גם בסעודה יהודה נראה מסויג. מה הוא שמע בבית על כל מה שקורה?
גם הוא מרוגז על כך שהם שתפו פעולה עם ההחלטה של ההורים של דיני להסתיר את הפטירה עד אחרי הלוויה?
דיני אולי הייתה לוקחת עכשיו ללב. הוא עצמו מספיק 'מבחוץ' כדי לקלוט עד כמה מגוחך שליהודה תהיה איזושהי עמדה כלפיו בעניין.
"פגשת את שיר?" תוך כדי השאלה, תפס יחיאל שיהודה לא היה אמור לפגוש את שיר. הוא לומד בבני ברק וגר במודיעין עילית, מן הסתם הגיע לאלעד היישר מהישיבה בערב החג, ולא הטלטל חינם באוטובוסים הלוך ושוב.
"כן." ענה יהודה. "אבא שלי חזר איתה היום בצהרים."
אתמול בבוקר עוד ישבה שיר על ברכיה של דיני, והייתה לו תחושה כאילו היא נהיית חלק מהבית. עכשיו נראה כאילו היא שייכת למשהו רחוק שהיה ונגמר.
"איך היא הייתה?" הוא שאל את אחיינו.
"בסדר. ברוך השם."
"היא בכתה?"
"לא. לפני זה בבית שלה היא בכתה הרבה."
"והיא מדברת?"
"כן."
פנס הרחוב הטיל אור על פניו העצורות של יהודה.
"פגשת אותה לפני כן בשנים האחרונות?"
"קצת."
"טובה הייתה באה לבקר אתכם?"
"לא."
לפי איך שהאחיין שלו חוסך במילים, נראה שהוא משלם על כל אחת מהן.
"אתם בקרתם אותה?"
"כן."
"נסעתם אליה לבאר שבע?"
"בעיקר אבא שלי. לפעמים כולם נסעו. בחגים."
יחיאל הנהן.
'למה לא סיפרתם?' זה מה שהוא היה רוצה לשאול, אבל את זה הוא ישאל את חזקי, אם ישוחח איתו על כך שוב. לא את הבן שלו.
"יפה מאד." אמר במקום זה.
יהודה נשאר לעמוד כאילו הוא מחכה לעוד מילים מצידו של יחיאל.
"טוב שלפחות אתה הגעת." אמר לו יחיאל. "להתראות מחר."
הוא המשיך ללכת, ואז קלט שהגינה הקטנה שלימינו מוכרת לו. לגינה הזו הוא נכנס רק לפני כן, עם דיני.
יהודה שהה שם עד עכשיו?
לבד על ספסל???
דיני צודקת שמוזר שיהודה הגיע לשמחת השבע ברכות, לבדו מכל המשפחה. לא נראה שהוא נהנה במיוחד עם המשפחה המורחבת, ואילו המתח של חג השבועות גם הוא לא סיבה. באופן נורמלי בחור כן רוצה ללמוד בליל החג בישיבה.
יחיאל העיף מבט בגינה הריקה. עברו קרוב לשעתיים מאז הוא נכנס לכאן עם דיני.
כנראה שאחיינו לא היה מסויג מהם בגלל שהם הסתירו שטובה נפטרה, לא זה העניין. הוא עובר משהו עם עצמו.
הכניסה לבניין הפנימיה הייתה מוארת, והבניין שקט.
יחיאל עלה את המדרגות לקומה שבה נמצא החדר שלהם.
שקט היה מעבר לדלת.
בשבוע האחרון דיני בקושי הצליחה להירדם, למרות שהיא צברה עייפות מיום ליום.
יחיאל לחץ על הידית חרש, ואז נזכר שהדלת נעולה. דיני העדיפה שהוא יעיר אותה כשיחזור מבית הכנסת.
שהוא יקיש עכשיו על הדלת?
לא בטוח שהיא תרדם שוב.
הבוקר פגש את הילדים רעננים ומצפים לחוויות של היום הזה, ואותה – עייפה ומרוקנת. חוסר שינה של שבוע לא מתפוגג בלילה אחד.
המיטה של יחיאל נשארה ריקה. נראה שבסופו של דבר הוא כן הצליח להשאר ער כל הלילה. אם כך, הוא אמור לחזור עוד מעט מוותיקין.
ארי הושיט את ידיו כדי שהיא תוציא אותו מהלול הזר. ריקי ואלישבע היו מוטרדות מכך שמברשת השיער של שבת נשכחה בבית. דיני אספה את שערותיה של שושי לקוקו מסודר ככל האפשר. "אתן נראות נהדר גם ככה," היא אמרה לבנות. "וכולם יודעים שהיום חג."
"את אומרת לנו סתם." התלוננה אלישבע, להרף עין הדמיון בינה לבין שיר בלט וצף בתודעתה של דיני.
"את באמת נראית נהדר." דיני הצמידה סיכה חגיגית לקוקו של שושי ונשקה על מצחה. "כדאי לכן לרדת למטה." היא אמרה. "יש בר של עוגות, ובטח יש שם עוגות גבינה טעימות."
"טוב, בואו נלך." קולה של ריקי התמלא ציפייה. "שניקח גם את ארי?"
"לא. אני ארד איתו עוד מעט."
עדיף שריקי תרד בלי עול. מספיק שאילה מצטרפת אליה. דיני שטפה את פניה של אילה, וסדרה את חולצתו של יונתן.
נשימת הקלה השתחררה ממנה כשכולם היו בחוץ. כמה שהיא זקוקה עכשיו לשקט, אפילו רק פיסת זמן של להתארגן ולהתפלל בלי כל הילדים סביבה.
הלוואי שיחיאל יחזור, ויהיה לה קצת זמן איתו.
–
יחיאל לא חזר גם כשסיימה שחרית. היא ירדה למטה, ומצאה את הילדים בחוץ עם בני הדודים. על מכנסיו של יונתן היה מרוח פס מרהיב של עוגת גבינה בריבת חלב. שושי באה אליה. "אין לי מה לעשות." היא הוציאה את האגודל רק כדי להגיד את המילים האלה.
"קטרים באים!" רבקי של יעל הכריזה בקולי קולות.
גדולה בשנה משושי, בסך הכל.
"תוציאי את האגודל מהפה." הזכירה דיני לשושי, משתדלת לומר את המילים בעדינות. "רוצה לבוא איתי?"
"לאן?"
"קודם כל לאכול משהו. אחר כך אולי לראות איפה סבתא נמצאת."
"היא ליד איפה שהקידוש."
"אז אולי נלך אחר כך לגינה. את תרצי לבוא איתנו?"
לדעתי, המתח העיקרי פה בפרק זה איפה יחיאל?
הוא רצה לחזור לחדר ומצא נעול, לאן הוא הלך? איפה הוא עכשיו?
יש לי הרגשה שהוא ישב לדבר עם יהודה כל הלילה, אני צודקת?
נשמע התחלה של נשירה של יהודה
ותאמת מגיע לחזקי עם האטימות שלו מול ההורים לחוות את זה על עצמו
גם יהודה וגם חזקי
הם דמויות מהסיפור
שיש כמוהן גם במציאות
ובורא עולם רוצה אותם קרובים
צודקת בתגובתך על חוסר ההבנה.
קל לשפוט מה מגיע ומה לא. גם בדברים טובים נוטים לפרגן או לא…
פה זה רק סיפור,
אבל במציאות החיים לאף אחד אין זכות להיות מזכיר של הקב"ה ולחלק ציונים של "מגיע" או לא.
ההורים נבחרו לתפקיד הקשה הזה ולא בחרו בו,
ועם כל הקושי זו זכות שבעיננו הצרות קשה לנו לראות
אל תדון … עד שתגיע ולוואי שלא תגיע
מה קרה? זה סה"כ סיפור!
גם אני חשבתי על חזקי: "בוא נראה אותך גבר – עובר את זה על בשרך ממש …"
רגע, רגע, רגע,, מה מהגיע לחזקי??????
כל ילד שנושר, זה ילד של רבש"ע! הכאב שלו הוא אין סופי, כמו שאהבה שלו היא אין סופית!
הרי למה כ"כ כואב לנו? כי זה לא רצון ה'. אם לא כך מה אכפת לנו איך ילד בוחר לחיות, העיקר שטוב לו ושמח. (חלילה כמובן)
וגם הורה עצמו שילדו נושר ויהא ההורה הכי רוחני וכו' והכאב שלו עצום וחזק, זה כאין וכאפס לעומת כאבו של קודשא בריך הוא.
אז בואו לא נדבר כך. (ואני מדברת מתוך מקום של התמודדות והכאב הוא נוראי, שום סופר טוב ככל שיהיה לא יוכל לתאר זאת)
הפרק אולי מציג את הבעיתיות הלא פשוטה בחשיפה וקשר משפחתי עם משפחה קרובה לא דתית.
דבר שמחייב הדרכה מרב.
ילדים צריכים קרקע יציבה. ודרך ברורה.
חגים ושבתות הם ציוני דרך משמעותיים לילדים וההשפעה שלהם גדולה מאד. לטוב ולמוטב
היו חגים שנחגגו איתה ביחד. איך בדיוק?
אם החליטו ללכת על המהלך הלא פשוט הזה, דודה עם בת חילונית , הבעל לא ממש בשטח. …
אולי מוטב היה להזמין את טובה ושיר אליהם.
כך הילדים מרגישים את הבסיס החזק והאילוץ לארח.
וכנראה שזה העמיד את יהודה בסיטואציות לא פשוטות, שבסוף השפיעו גם אם לא התכוונו…
בפרט שהוא מתבגר…
שרי. תודה על הסיפור המדהים הזה.
כתוב בסיפור:' להסתיר את הפטירה עד אחרי הלוויה?'
והיה צריך להיות כתוב במקום המילה 'לוויה' את המילה 'חתונה'.