פרק 30: לשלוח את הקטנים

שתי ידיים צמודות ללחייה. ידיים קטנות. הידיים של אילה. זו אילה. אור היה בחדר. דיני מצמצה בבלבול.

"אילה!" יחיאל נכנס לחדר, נחרד. "הערת את אמא! כמה פעמים אמרתי לך שאסור להפריע לאמא לישון?"

"אבל היא לא ישנה."

"כי את הערת אותה." הוא הוריד את אילה ממיטתה של דיני, והיכה אותה קלות על ידה. "אסור להעיר את אמא!"

אילה פרצה בבכי.

"פעם אחרת אל תעירי את אמא." הוא התעלם מהצווחות שבאו בתגובה, ופנה לדיני. "מתי הלכת לישון?"

"בשתיים, בערך. בשתיים וחצי. אבל נרדמתי כמעט בבוקר." המילים התבלבלו בפיה.

"אז כמעט לא ישנת." הוא אמר בדאגה. "אילה, תפסיקי לבכות, או שתלכי לבכות בסלון. אני רוצה לדבר עם אמא בשקט."

יבבותיה של אילה נעשו שקטות יותר. דיני התרוממה על המרפק, עדיין מתקשה להתמקד. "מה עם כולם? מה עם שיר?"

"ישנה, אני חושב. חזרתי עכשיו מהתפילה. רק אילה ויונתן מסתובבים. את יכולה לישון עוד קצת."

"אני לא ארדם."

היא קמה ליטול ידיים. "אלך לראות מה עם שיר."

אילה הפסיקה לבכות, פיה נפער. "איפה שיר?"

כמה שהקטנה הזו ערנית. "היא ישנה בבית שלנו, בחדר הבנות."

עיניה של אילה התרחבו. היא רצה בהתרגשות לסלון. "יונתן, שיר ישנה בבית שלנו. אמא אמרה!"

"מי לא יודע. זה בגלל שהיא בת דודה שלנו. ריקי אמרה לי כבר אתמול."

חדר הבנות היה שקט. ריקי שכבה כשפניה אל הקיר, ונשימותיה של אלישבע היו קולניות. במיטה השלישית הייתה הבובה עם השערות הצהובות צמודה לפניה של שיר, זרועה של שיר הייתה כרוכה סביבה. עיניה עצומות, נשימותיה שקטות וקצובות.

דיני התבוננה בה רגע ארוך לפני שיצאה מהחדר.

"היא בסדר?" שאל יחיאל.

"נראה לי שהיא ישנה. אני כמעט בטוחה."

הוא הנהן, מוטרד. "צריך לשלוח את הילדים כרגיל, נכון? יהיה לך רק קשה יותר אם הם ישארו כאן."

"כן. ברור."

"אז שאני אקח עכשיו את יונתן ואילה?"

"בעיקרון כן, אבל צריך להעיר את ארי, אני לא רוצה ששעות השינה שלו ישתבשו שוב."

"אז נארגן אותם עכשיו? את יכולה עכשיו?"

"כן."

מראה המיטה בבית העלמין כמו צף מול עיניה כאשר שלפה את הסרפן של אילה מהארון. הדופק שלה נעשה מהיר.

"אילה, בואי מהר להתלבש."

מה עם אמא? ואבא? הם בוודאי לא הצליחו לישון הלילה. אבא כנראה לקח תרופות, ואמא?

זה לא אנושי שהם לבד עכשיו.

היא חייבת לפחות להתקשר אליהם, ברגע שהילדים יצאו.

"אני אלביש אותה. עדיף שאת תטפלי בארי." יחיאל הגיע לחדר. "את בסדר?"

"איכשהו."

"אני מקווה שתוכלי לנוח אחרי שהילדים יצאו."

הוא העיף מבט בשעון היד שלו, מוטרד, כמו בכל בוקר שהולך יותר בקושי בבית, ויוצר לו תסכול מהאיחור.

"אתה לחוץ בגלל הכולל?"

"חשבתי ללכת." נראה שהוא הופתע משאלתה. "אחרי שנשלח את הילדים. צריך באמת להעיר גם את הבנות."

"חשבתי שתישאר – – לא רק בשביל לעזור."

אם היא הייתה יושבת שבעה כרגיל, כשכולם יודעים ומשתתפים, בעלה לא היה נשאר איתה בבוקר?

האמת, לא בטוח. הוא כנראה היה לומד בבוקר ומגיע בצהרים.

אבל אם היתה שבעה 'רגילה' היא לא הייתה לבד כל הבוקר.

"אם זה חשוב לך אז אולי כן אשאר." אמר יחיאל באי רצון.

מאז שהוא התחיל לעבוד גם אחרי צהרים, נהיה לו אכפת עוד יותר מהשעות של הלימוד בבוקר, הוא נעשה לחוץ וקצר רוח גם מאיחור של עשר דקות.

גם לה חשוב שלפחות הבוקר בכולל יישאר לו כמה שיותר בשלמות. ובכל אופן, היה נראה לה מובן מאליו שהבוקר כן יישאר. קיוותה גם שימצאו גם פיסת זמן כדי לדבר ביישוב הדעת. יחיאל היה נחרץ אתמול כל כך בקשר לשיר. זכותו לא להסכים שהם יקבלו אותה אליהם, ובכל אופן מתבקש שהם ישוחחו על זה בצורה נורמלית ויגיעו ביחד להחלטה.

ומצד שני, היא חייבת להתקשר להורים שלה כמה שיותר מהר, ואחר כך שיר תתעורר והטיפול בה ישאב אותה לגמרי. כך שלא בטוח כמה תוכל לשוחח עם יחיאל גם אם יהיה בבית.

"את רוצה שאשאר בבית?"

"לא יודעת." הייתה רוצה, אם לא הכולל, ואם לא שליחיאל עצמו אין חשק להשאר.

"בואי נשלח את הקטנים קודם כל." תוך כדי שדיבר, הוא הלביש במהירות את הסרפן לאילה. "ורציתי גם להגיד לך. בדקתי את ההלכה, וראיתי שלא מבטלים חתונה במצב כזה."

"מה זאת אומרת?"

"גם אם אחד ההורים בחתונה יושב שבעה, החתונה לא מתבטלת. זאת אומרת, שגם אם ישי היה שומע על הלוויה ויושב עכשיו שבעה, החתונה של רחלי לא הייתה נדחית."

"וואו." הכל הסתחרר בתוכה כשניסתה לקלוט את משמעות דבריו. "ישי היה יכול להגיע לחתונה אם היה יודע?"

 "נראה לי שרק לחופה. אני לא בטוח."

היא הוציאה בעדינות ממיטת התינוק את ארי הישן, והסירה לו את מכנסי הפיג'מה, מנסה ללכוד את המחשבות שהתרוצצו בתוכה בתסיסה בלתי אפשרית.

"זה אומר שבעצם כן היה אפשר אתמול לספר לכולם."

"אבא שלך היה כנראה נסער מדי אתמול בשביל לבדוק את ההלכה, ויכול גם להיות -" נראה שבעלה בורר את המילים. "שבסך הכל קשה לו שכולם ידעו. השאלה אם עכשיו זה משנה מבחינה מעשית. החתונה מחר. נראה לך שיהיה אפשר בכלל להסתיר? מה אחים שלך יחשבו כשהם יראו שההורים לא נמצאים וגם אנחנו לא?"