פרק 16: ממי למדת

בסופו של דבר היא לא קראה ליחיאל לעלות. לא היה שום רגע שבו היא הרגישה שזה הדבר לעשות. גם ככה הייתה בה תחושה נוראית כאילו היא פולשת לבית שלא שלה, והיא חששה שגם אחיינית שלה מרגישה כך.

יחיאל יצא מהרכב כשראה אותן מגיעות. הוא פנה בנעימות לשיר, שעירית אחזה בידה. "שלום, שיר. אני הבעל של דיני, דוד שלך."

שיר הסתכלה בו לרגע, כמו שהביטה לפני כן בדיני, כאילו כדי לאצור את המראה שלו בזכרונה. היה קשה לזהות רגש על פניה.

"בואו תכנסו." יחיאל פתח את הדלת ההזזה של הרכב.

אבא נשאר לשבת בפנים, כאב נורא על פניו, ועוד משהו שדיני לא ידעה לקרוא לו בשם, ואז תפסה ומשהו פקע בה.

נראה שהוא בלע כדור אחד יותר מדי.

מאז השנים ההן עם טובה הוא נאבק בהתמכרות הנוראית הזו, היא הבינה פעם מאמא שהוא הצליח להגמל.

ואולי באמת הצליח. עד עכשיו.

עירית נכנסה למושב האחורי של הרכב ושיר אחריה.

דיני הססה רגע לפני שעלתה.

אם תשב במושב האמצעי, כמו לפני כן, שיר תשאר מאחור רק עם עירית. אם היא תתיישב מאחור, אמא תהיה לבד באמצע.

זו לא היתה בעיה, אם לא התחושה שגם כך אין לה אחיזה במה שאמא עוברת. אמא דיברה לשיר כמה פעמים, כשהן היו למעלה. פעם אחת גם חיבקה אותה. שיר נשארה קפואה ולא הגיבה בכלום, לא לחיבוק ולא למילים.

ושיר – היא לא יודעת אם שיר רוצה אותה לידה עכשיו. היא זרה בשבילה, ואולי גם גרוע יותר. אין לה מושג מה טובה ספרה לשיר עליה, אם דברה עליה.

דיני נכנסה פנימה במושב האמצעי, משאירה לאמא את המקום הקרוב לדלת.

אמא עלתה לרכב במאמץ, ופנתה למושב האחורי.

עירית זזה יותר לפנים הרכב. "בואי, שיר, נעשה מקום לסבתא שלך."

שיר צייתה.

דיני חגרה את חגורת הבטיחות.

"אנחנו אוהבים אותך מאד, שיר." שמעה את אמא שלה אומרת. "אנחנו נדאג לך עכשיו."

יחיאל הקליד במכשיר הווייז. "רבע שעה בערך." אמר. לדיני הייתה תחושה שהוא אומר זאת רק כדי לנרמל את השקט המוזר שנהיה ברכב.

המכונית יצאה מהרחוב המתפתל, ועברה ליד גינה גדולה של מגלשות צינור, כשהטלפון שלה צלצל. 'בית' על הצג.

יחיאל עדכן אותה לפני כן שהוא סיפר לילדים בטלפון. הם יחזרו הביתה רק מאוחר בערב, ועם שיר, כך שלא הייתה ברירה.

"אמא," בקולה של ריקי הייתה מין יראת כבוד כבושה, צווחותיו של ארי נשמעו ברקע. "את יכולה לדבר עכשיו?"

"כן, ריקי. אני שומעת שארי צורח."

"אני לא יודעת מה לעשות איתו. אבא אמר לי להביא לי משחקים, אבל הוא כל הזמן זורק אותם."

"איפה הוא נמצא?"

"בעגלה."

"לא נוח לו להיות קשור בעגלה כל כך הרבה זמן. תורידי אותו לרצפה."

"טוב. אמא – " יכולה הייתה לחוש בקולה של בכורתה את אינספור הדברים שהיא רוצה להגיד ולשאול.

"מה יש, ריקי?"

"את יכולה לחכות רגע עד מוציאה אותו מהעגלה?"

"כן, ריקי." היא השתדלה להשמע סבלנית יותר ממה שחשה. היא לא בכוחות לשיחה מורכבת עכשיו, והיא גם ממילא יכולה לנהל שיחה כזו ברכב בנוכחות כולם.

'שושי, תרימי את התיק שלך מהרצפה.' היא שמעה את קולה של ריקי במרחק מהטלפון. 'אני שמה את ארי על הרצפה.'

כמה שניות של שקט

'טוב, זו הבעיה שלך. תקחי בחשבון שהוא יכול להוציא לך הכל מהתיק!'

בכיו של ארי שכך.

הרכב עצר ברמזור, ליד סניף גדול של 'כללית'. ריקי חזרה לטלפון. "את יכולה לדבר עכשיו?"

"בערך."

"הבת של טובה לידך?"

"כן, אנחנו בדרך ללוויה עכשיו."

"הו, סליחה." היא אמרה במין חשש ורגש. "לא התכוונתי להפריע."

"את לא מפריעה, ריקי, אבל אני באמת לא כל כך יכולה לדבר. אם תצטרכי משהו, תתקשרי."

'מה זה הספר הזה?' דיני בת השבע קופאת כשהיא שומעת את צליל קולה של אמא. שוב.

'חיטטת לי בתיק?' קולה של אחותה הגדולה חד.

'פתחתי את התיק כדי להכניס לך את הקלמר. מה זה הס-'

'את לא אמורה לפתוח לי התיק!'

'מי נתן לך את הספר הזה? חנה?'

'את ואבא חושבים שאין אנשים בעולם חוץ מחנה ומרגלית.'

משהו דופק בעוצמה בתוך הראש של דיני כשהיא הולכת בפסיעות שקטות עד לחדר שלה. יותר טוב שהיא תלך עד למרפסת של המטבח, שם היא לא תשמע כלום. בכל זאת היא מציצה אלכסונית לתוך החדר. טובה לוקחת את הספר מהיד של אמא.

'טובה, את פשוט מזיקה לעצמך.'

'בטח, כי את יודעת הכי טוב מה טוב לי.'

'לאף אחת לא טוב לקרוא כזה ספר.'

'בעולם המצומצם שלך לאף אחד לא טוב.' טובה מכניסה את הספר לתוך התיק של הסמינר. 'זה לא שאני מראה מחר את הספר לישי או לחזקי, אז אל תעשי עסק.'

'די כבר עם זה! למה את מדברת בכזו צורה?' הכאב של אמא נורא. דיני זזה לצד, שלא יוכלו לראות אותה מתוך החדר.

'ככה אני מדברת בכזו צורה. כאילו הכל מושלם בבית הזה, ורק אני הבעיה.'

'טובה, בבקשה, פשוט תפסיקי.'

קולה של אמא נשבר.

במשך כמה שניות נשמע רק הרעש של המכונית הקפיצית, נחום מסיע אותה הלוך ושוב בחדר הבנים.

'אל תחטטי לי בילקוט, ואז לא יהיו בעיות.' טובה אומרת.

'הסברתי לך שלא פתחתי את הילקוט כדי לחטט. כבר אי אפשר לדבר איתך בהגיון?'

המכונית הקפיצית חורקת.

'חוץ מזה, שאני בהחלט אמורה לדעת אם את מסתובבת עם כזה ספר.' מוסיפה אמא.

'אני לא 'מסתובבת' עם הספר הזה, וזה בהחלט לא העסק שלך!'

'ממי למדת ככה לדבר?' הקול של אמא עולה.

'נורא קשה ללמוד לבד, תיכף תאשימי גם בזה את חנה.'

דיני נעלמת לתוך המרפסת של המטבח, ומחבקת את הברכיים בלב דופק. הצעקות מחדר הבנות מגיעות עד לשם. היא אוטמת את האוזניים. הקולות ממשיכים לחבוט בה.

"ריקי היא הילדה הגדולה של דיני." אומרת אמא לשיר במושב האחורי. "היא בת שלש עשרה."

הוויז מראה שנותרו רק ארבע דקות.

לא מפריע לשיר אם הם מספרים לה עכשיו על המשפחה? הם בדרך ללוויה של אמא שלה.

אבל זו משפחה שהיא אמורה להגיע אליה עוד היום.

גרונה של דיני כאב.

היא חשבה שהתרגלה לכאב, שהשלימה עם הנתק.

היא רק שיקרה לעצמה כל השנים.

היא לא מסוגלת להיפרד.

"עוד רגע מגיעים." שמעה את עירית אומרת.

אספה את עצמה, והסתובבה לאחור. עיניה של שיר פגשו בה, והיא סחטה מעצמה חיוך, מנסה להעביר בו לאחיינית שלה את הרצון הטוב שחשה, את האהבה כלפיה. פניה של שיר נותרו בלי הבעה.  

דיני השעינה לרגע את ראשה אחורנית, נשענה אחורנית בחולשה, מנסה לאסוף כוח לשעות הבאות, קולטת שלא אכלה כלום מהבוקר.

אמא זקוקה לה. אחיינית שלה זקוקה לה.

מה שעוד אפשר לתקן.