"יחיאל סיפר לי שמחרתיים את מתחילה לעבוד במשרד פרסום."
"כן."
"שיהיה לך בהצלחה. אכפת לך להגיד לי מה אתם מתכננים לעשות בבקרים עם שיר?"
דיני הביטה מופתעת בחזקי. הם חזרו עכשיו מהקמת המצבה. חזקי היה שקט במשך הנסיעה הארוכה חזרה, וגם אבא ואמא כמעט לא דברו מיוזמתם. מוטי שוחח חלק מהזמן עם אמא וקצת הצליח גם עם אבא. הוא דיבר גם עם יחיאל, איתה, ועם חזקי.
יחיאל עצר בשבילו בתחנת אוטובוס לרכסים, ואחר כך מלא את הרכב שקט מעיק.
כשהם הגיעו הביתה סוף סוף, בקש חזקי משיר לעלות לבית שלהם לפניו, הסביר לה שהוא רוצה להתעכב קצת למטה ואחר כך יבוא.
עכשיו נעצר עם דיני לפני חדר המדרגות.
"כנראה שנשלח את שיר למטפלת של ארי." היא ענתה. "אמור להיות לה שם בסדר, בעזרת השם. המטפלת שלו טובה, ושיר גם אוהבת לשחק עם ארי."
"תצטרכו בטח לשלם לה."
"כמובן."
"תקבלו על זה החזר?"
"לא. מבחינה חוקית שיר אמורה להיות בגן, לא ישלמו לנו על פתרון אחר. אבל עוד רגע כבר חופש, ואנחנו גם לא יודעים כמה זמן שיר תהיה אצלנו. אולי היא תעזוב לפני כן."
או שהיא תשאר לתמיד. יחיאל היה נשמע אתמול אחרת.
"עירית אמרה לי שיש לה כיוון למשפחה בשבילה." סיפר אחיה.
"עירית אמרה לך? למה לא לנו?"
"התקשרתי אליה הבוקר לשאול אם יש חדש, פשוט. אני מתאר לעצמי שאם זה יהיה מעשי, אתם תהיו הראשונים שהיא תעדכן."
"שיר כבר חודש אצלנו, ועירית מעדכנת אותך."
"אמרתי לך שאני התקשרתי אליה."
"יכולת להתקשר אלינו להגיד."
"רגע, אז עכשיו גם זה לא בסדר? שלא התקשרתי אליכם? באמת, דיני. יש לעירית כיוון למשפחה. רק כיוון. סיכוי טוב שלא יצא מזה כלום. מה את רוצה ממני?"
"שיר כבר חודש אצלנו. אנחנו סביב זה. הבית שלנו על גלגלים. אני צריכה להחזיק את עצמי עם כל שזה דורש. אתה לא מבין שאנחנו קצת רלוונטיים בסיפור?"
"מישהו חשב שאתם לא רלוונטיים? מה הקשר? באמת, דיני. את לוקחת משהו קטן ועושה מזה הר."
גילי קאופמן נכנסה לחצר הבנין עם הילדים. הייתה קצת הפתעה בעיניה כשהיא אמרה לדיני שלום. היא שמעה את המשפט האחרון של חזקי?
שניהם זזו לכיוון גדר האבן הנמוכה המקיפה את החצר.
"אתה יודע שזה לא רק זה." אמרה דיני בשקט.
"לא. אני לא יודע. או שאת רוצה עכשיו להכנס בי שוב על השנים עם טובה?"
"אני נכנסת בך? אני מזועזעת מזה שהסתרת קשר קריטי במשך שנים, ואני כבר לא אומרת לך מילה. אבל לפחות עכשיו. עם שיר. אתה הולך ומתייעץ, לא משתף אותנו בכלום. מחליט לבד מה לעשות. אתה לא חושב שיש גם לנו טיפ טיפה מקום בסיפור הזה? היא גרה אצלנו!"
"לא הסתרתי ממכם שום דבר על שיר! את כועסת על זה שלא ספרתי לך מעצמי שאני מתכנן לקחת אותה היום להקמת מצבה? כבר אמרתי לך שזה היה בטעות, שחשבתי שאם אתם לא אומרים כלום, אז כנראה שזה מה שאתם מתכננים. אמרתי לך במוצאי שבת שאני מתנצל. זה לא מספיק?"
"זה לא רק זה."
"יופי. 'לא רק זה'. תגידי מה עוד."
"למה אתה מדבר אלי בכזאת עצבנות? לא עשיתי לך כלום."
הוא העווה את פניו. "אה, לא עשית לי כלום."
ילדים רכבו על אופניים במדרכה הצרה, מכונית לא מוכרת נכנסה לחניה של הבנין.
חזקי פנה לכיוון חדר המדרגות. "טוב, דיני. אין טעם בשיחה הזו. אני יכול לשחזר כל מילה שעירית אמרה לי הבוקר, אם זו הבעיה. ואת יכולה גם באותה מידה להתקשר אליה בעצמך ולשמוע איזה אופציות יש כרגע על הפרק. את מדברת כאילו היא גילתה לי סוד ולך לא. נו, באמת."
"אמרתי לך שזה לא רק זה."
"אז מה עוד? שלא שתפתי אותך בכמה פעמים שהתייעצתי לגבי שיר? את רצינית? שאלת אותי פעם מה דעתי על משהו בקשר לשיר? לא אכפת לי לספר לך כל דבר. אני לא אומר לך כלום, כי אני רואה שאת רוצה שאני לא אתערב. זה הכל."
"אתה לא אומר לנו כלום כי אתה לא רוצה להתערב?
"רק מה חשבת?
"אבל אפילו לא אמרת לנו שאתה מתייעץ עם פסיכולוג, אז איך היינו אמורים בכלל לדעת שאנחנו יכולים לשאול אותך על זה?"
"לא הייתם אמורים לדעת ולא הייתם אמורים לשאול אבל שלא יהיו לך טענות. באופן נורמלי היינו מדברים ביחד מה לעשות עם שיר. אני רואה שאתם לא רוצים, ואני מבין שאין לך מדי אמון בי, או שאת כועסת עלי מדי, או שמפריע לך שאני בא אליכם פעמיים בשבוע, או אני לא יודע מה. אז זהו. אז לא. אז אני בא והולך ולא מתערב ולא אומר לך כלום. ממילא אין הרבה דברים שיעזור לשתף בהם פעולה, אם שיר עדיין לא מדברת."
"אם אני כועסת עליך בגלל טובה, זה לא קשור למה שקורה עם שיר."
"הנה, את כועסת עלי בגלל טובה. זה נשמע לך הגיוני?"
"במפורש הגיוני שאני אכעס שאתה לא סיפרת שיש – "
הוא נעצר מולה, מבע שלא הכירה רחש בעיניו. "נגיד שעשיתי טעות. בסדר? אני יודע שלא, אבל נגיד שכן. נגיד שהייתי אמור לספר לכם שיש לי קשר עם טובה. עדיין, זה הכל? זה הדבר היחיד שמשמעותי בכל הסיפור הזה? מה עם זה שבכלל יצרתי איתה קשר? שעזרנו לה לפני הלידה? שעזרנו לה אחרי? שנקרענו כל השנים האלה בשביל להחזיק אותה? מה עם המחירים שהמשפחה שלי שילמה כל הזמן? ימים שציפי הייתה צריכה להסתדר לבד עם המשפחתון ועם הילדים?
אז לא ידעתם. בסדר. עכשיו אתם יודעים. מילה אחת של תודה מישהו פה אמר? וגם אבא ואמא. הם יודעים שלא ברור מאליו ששיר כאן. הם כבר שמעו שעזרתי לטובה לשרוד נפשית. איפה כל זה נעלם? למה מה שאני מקבל עכשיו זה רק עוינות מכולם? כמעט מכולם."
עיניו התמלאו בדמעות. וזה החריד אותה.
"אבא ואמא פשוט מאד פגועים." היא אמרה בכל זאת.
"וגם אני פגוע. בסדר. אני לא אומר להם כלום כי הם אבא ואמא, וכי נשבר לי הלב לראות איך הם שבורים, אבל זה לא מגיע לי, דיני. זה לא מגיע לי. לפחות לא ממך."
לי ממש אכפת למה שיחות כאלה נעשות 'על הדרך'
בפתח הבניין, בדלת שניה לפני שחזקי הולך…
זכורות לי כמה סיטואציות כאלה, תקנו אותי אם אני טועה
מתכון בדוק להתלקחויות
חבל שהם לא יושבים נורמלי ומדברים ומשתפים
מדויק!
לכאורה ברגע שירצו ויבואו לשיחה על מנת לשוחח – הרבה דברים יתבהרו וייפתרו.
לא בטוח בכלל.
ניסית לנהל שיחות מורכבות עם אנשים?
השיחה זרמה לכיוון שרצית?….
שיחות כאלו הרבה יותר נכשלות ממצליחות.
נראה לי שגם בחיים זה ככה. לפעמים דווקא השיחות המשמעותיות נוצרות
בהסח הדעת ובלי כוונה מוקדמת….
זה מדהים לראות כמה שרי משקפת את המציאות כפי שהיא. כך שכל אחת ממש לוקחת צד אחר…
דיני. איזו אישה השראה.
הלוואי עלי להגיב באיפוק כזה לסיטואציות מקוממות כאלה
הכל נפיץ פה מאד, כל שיחה מגיעה לאי נעימות
אף אחד לא באמת נותן אמון בשני
שורה תחתונה – טובתה של שיר לא ממש עומדת פה מול העיניים
חבל…
לי חזקי קצת מזכיר את המשפט "כל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר לרחמנים", בכנות אני חושבת שזו תופעה שרואים מידי פעם אצל אלו שמתעסקים עם נוער נושר- חלילה וודאי שלא כולם, ויש אנשים צדקניים שעוסקים במלאכה ועושים חסד עצום עם כלל הנוגעים בדבר,אבל פה ושם אפשר לראות כאלו שמשקיעים כמויות של אהבה וחמלה כלפי הנוער הנושר ואת כל הביקורת והשיפוטיות מפנים כלפי הסביבה של אותו נוער מאתגר, ולדעתי זו סיטואציה שחוזרת על עצמה במובנים רבים, להבדיל כמובן אבל הציבורהשמאלני הקיצוני שחס על משפחות מחבלים ולהדיל א"א הבדלות מגלה אפס אמפתיה כלפי משפחות של חרדים לומדי תורה, אותו יחס בעולם- אנטישמים שמרחמים על עזתים ולבנונים וישראל נתפסת אצלם כרעה-כולם יסבירו שהצד הטוב הוא הבוגר האחראי, שבסוף הוא יציב ומבוסס והוא זה שצריך לנהוג באחריות כללית ואילו הצד הפושע מסכן וחסר ברירה- האמת לדעתי היא בדיוק המשפט המצוטט כנ"ל וגם אם היו כאלו שיכלו להשתפר, להפוך את הטובם לרעים ואת הרעים לטובים- זוהי בעייתיות עצומה, חזקי עושה את זה פעם אחר פעם, הוא מספר הרבה איך הוא חמל על טובה ועזר לה והקריב למענה, אבל מכל אותם רחמים נשאר לו אפס חמלה בשביל הוריו מולידיו שהוא מחוייב בכבודם מדאוריתא ממש, שלפחות לפי המתואר בסיפור הם הורים נורמטיבים שגידלו אותם בצורה נורמטיבית ואוהבת וגם אילו טעו עם טובה, מעצם היחס הנורמלי והמכבד שהוא קיבל מהם לאורך השנים, מעצם הכבוד שדיני מתארת שהיה ביניהם במשך השנים (כל הסיטואציות העכשוויות מפתיעות אותה מאוד- כי הם לא קרו עד עכשיו)- אחרי כל אלו לדבר עליהם בצורה שבה הוא מדבר עליהם עם דיני – מעבר לחוצפה שבדבר יש בכך מימד אכזרי שלא מוכן לדונם לזכות ולראות את הכאב שעבר עליהם,למרות שדיני מתחננת אליו פעם אחרפעם שיעשה זאת, כמובן גם היחס שלו לדיני כזה ושובגם אם היא טעתה ולא יצרה קשר עם טובה- במהלך הסיפור לא שמענו ממנו מילה טובה אחת על מה שהיא כן עושה כרגע, על כל הטוב שהיא כן משתדלת עכשיו, רוב הזמן רק דיבורים טכנים , דאגה שלו לשיר או ביקורת עליה ועל ההורים, וכ"כ קשה לפספס את הטוב הזה, שגם פה יש מימד מסויים של אכזריות, אז כן אם בסופו של דבר הוא עוד נמצא במקום של- למה לא אומרים לי תודה על מה שכן עשיתילמען טובה במשך השנים, ואיך זה שאתם כ"כ מבקרים אותי- זה לא יכול להישמע אחרת חוץ ממניפולטיביות טהורה…
כל מילה!