פרק 106: בערך המן הרשע

"נכון." אמרה דיני.

רווח ליחיאל שהיא מבינה, ואז קלט את כוונתה.

"את באמת רוצה שאנחנו נהיה הפתרון הקבוע."

"אולי. שנהיה משפחה, או שנהיה במקום הורים, או איך שתקרא לזו. 'פתרון' זה לא בדיוק המילה."

 "אז הבנתי אותך נכון?!"

"לפחות שנשקול את זה ברצינות."

"את אמורה להתחיל בעוד שבוע וחצי עבודה חדשה, דיני. וגם בלי העבודה, אנחנו לא באמת יכולים לקבל עכשיו ילדה לאומנה. זה יותר מדי."

"מה עושה זוג שנולדת לו שלישיה באמצע החיים?"

"מה הקשר?"

"הרבה פעמים יש מצבים שהם כאילו בלתי אפשריים, אבל כשאדם מגייס את עצמו, אז בעזרת השם הוא יכול להצליח."

"אדם לא אמור להכניס את עצמו למצב בלתי אפשרי."

"השאלה מה נקרא בלתי אפשרי, אנשים מסתדרים גם עם אתגרים גדולים יותר."

שוב אמא בחדר עם רחלי התינוקת. כל הבית מבולגן, הקטנים עוד לא הלכו לישון, והם עצבנים ומנדנדים.

'אמרתי לכם אלף פעמים שאסור שיהיו חתיכות של לחם על הרצפה!' יחיאל בן העשר מתרגז. שפרה ומאיר צריכים כבר לשים לב בעצמם לדברים האלה. גם הם כבר גדולים.

עדיין אין לו תיק לטיול של מחר. הוא חיפש במרפסת השרות, ובמתלים הצפופים בחדר הילדים. הוא מצא רק את התיק האפור עם הרוכסן ההרוס.

'יש גם את התיק הזה.' שפרה נזכרת סוף סוף לנסות לעזור. 'אני לקחתי אותו לטיול שלנו.'

'זה תיק של בנות.' עונה יחיאל בייאוש. הוא לא יכול להגיע לטיול עם תיק בצבע סגול ורוכסנים וורודים.

'אין תיק אחר.' מודיעה אחותו. 'בדקתי בשבוע שעבר. '

כשאמא יוצאת מהחדר סוף סוף, היא אומרת ליחיאל שיבקש תיק משכנים.

'זה בושות.'

'לא בושות לבקש תיק.' היא טוענת.

'תמיד רק אנחנו לוקחים מהם דברים.'

אמא לא שמה לב שהוא עונה לה. רחלי שוב צורחת, וגם רובי רעב.

יחיאל מוצא סיכות בטחון במגירה שבה הן אמורות להיות. הוא תוקע אותן בצפיפות במקום הרוכסן, ונדקר כשהוא מנסה לסדר אותן כך שהן לא יבלטו.

למחרת, בדרך לאוטובוס, הוא סוחב את התיק ביד ולא על הכתפיים, כדי שלא ישימו לב לשורת הסיכות העקומה. באוטובוס הוא מניח את התיק מתחת למושב. הוא לא יכול להוציא ממתקים בחופשיות כמו כולם. זה לא מה שמשנה, כי ממילא יש לו רק ביסקוויטים חבילת ביסלי אחת.

אפרים שישב לידו, מנדב לו ופלים וסוכריות, אבל מה שמגרה את יחיאל יותר מהכל זו לחמניה עם חביתת בצל שאפרים מחזיק, וגם תפוחים חתוכים שאמא שלו הכינה לו.

הוא עצמו הביא לארוחת בוקר רק סנדוויץ' עם חמאת בוטנים שהוא הכין ביום האתמול.

"לא כולם תמיד מסתדרים." הוא אמר. כל כמה שהשיל מעליו עם השנים את העליבות ההיא, משהו ממנה עוד דבוק אליו. אמא שלו באמת השתדלה, זה ברור לו. היו תקופות שבהן היא כן הצליחה להכין ולדאוג ולשים לב. בזמנים אחרים היא הייתה כנראה בסוג של מצוקת הישרדות מול כל מה שהיום – יום דרש, בבית ברוך וצפוף, ובחוסר אמצעים כלכליים.

"אנשים נורמליים מסתדרים בדרך כלל." אמרה דיני. "אבל אני לא יודעת אם יש בשביל מה להתווכח על כך. אני חושבת שאנחנו כנראה כן מסוגלים להתמודד עם אומנה ושהיינו אמורים לשקול את הרעיון בצורה רצינית. אתה שם ווטו, וזו זכותך בסופו של דבר, אז זהו." היא הנמיכה את קולה. "לגבי מחר – באמת סגור אצלך לשלוח אותה למשפחת קלט אחרת?"

"אני יוצא פה בערך המן הרשע."

היא לא חייכה.

"זה לא הוגן, דיני."

"אני באמת לא חושבת שיהיה כל כך נורא בשבילנו אם תישאר פה עוד כמה שבועות, ובשבילה זה קריטי."

"את זוכרת שאת מתחילה עבודה חדשה."

"יהיה עדיף לה לקבל פחות יחס ממני מאשר להגיע למשפחה זרה."

"השאלה גם מה יהיה פה עם כל הילדים."

"אבל עוד רגע חופש, יחיאל. והבנות בקייטנות, וממילא זה זמן מבולגן. לא כל כך נורא שהיא תהיה פה גם כן. נשלח אותה לקייטנה. וגם אם היא תמשיך לא לדבר ולא תשתלב, עדיף כך בשבילה מאשר להיזרק לאיזו משפחת קלט שהיא לא מכירה ואחרי כמה שבועות להתנתק גם ממנה."

"זה לא כזה פשוט, דיני."

"לא אמרתי שזה פשוט." ארי נכנס למטבח בזחילה, ומשך את קצה החלוק של דיני. "האמת שלא פיר שאני משכנעת אותך, אתה תצטרך להיות איתה בצהרים כשאני אהיה בעבודה."

"להיות איתה בצהרים זה הדבר הקטן."

"נכון, וכבר אמרתי לך שאני יודעת שזכותך לסרב." היא חייכה בעיניים לחות, נשענת על השיש, והוסיפה כאילו בלי קשר. "הלוואי שהייתי מדברת עם טובה לפני כן."

אחרי הסעודה הוא הוציא מהמדף העליון בחדר הילדים את הקופסה של חלקי המוסך.

"יש!" יונתן התלהב.

"עכשיו כולם משחקים ביחד בשקט. אמא ואני הולכים לישון."

בדרך כלל דיני היא זו שדואגת לארגן מה שצריך לילדים לפני ששניהם פורשים למנוחה. הפעם הייתה מותשת מדי, וכנראה גם המתח עושה את שלו. היא הלכה לישון מיד אחרי ברכת המזון. יחיאל הניח את הקופסה השקופה במרכז הסלון, יונתן ואילה עטו על חלקי הפלסטיק הכחולים.

"ארי יהרוס לנו." דאגה שושי.

"אני אכניס אותו ללול."

יחיאל הרים את ארי, הודיע לריקי אלו ממתקים הוא מרשה לחלק בזמן שההורים ישנים, הורה לכולם לשמוע בקול ריקי, וכל אותו זמן חש את שיר עוקבת אחריו.

עד שנכנס לחדר, דיני כבר נרדמה. המזגן פעל. יחיאל הסיר את משקפיו, ומשך אליו את שמיכת הקיץ. מיד כששמע על שיר חשש שיקלע למצב הזה. ועם הכל, שם בדיוק הוא נמצא עכשיו, עמוק עמוק בפנים.

מה היה קורה אם היה מסרב מן ההתחלה לקחת את שיר?

כנראה שחמיו וחמותו היו פונים לילד אחר שלהם שגר קרוב יחסית. אולי לישראל.

ואז, מה היה מתגלגל הלאה? מה ישראל ויוכבד היו עושים?

אי אפשר לשער תגובות של אנשים. הוא ציפה שישי ייקח אחריות, בתור הבכור, וכבן היחיד מבין כולם שבאמת מבוסס כלכלית.

מה ישי היה עושה אם היו פונים אליו מלכתחילה?

זה לא היה קורה, בגלל החתונה.

יחיאל סידר את הכרית מתחת לראשו. אולי לאמיתו של דבר ישי סומך עליו עצמו, על יחיאל, אולי הוא מאמין שהוא ודיני לא יוציאו את שיר מביתם, ולכן מרשה לעצמו להתנער מאחריות.

יתכן שגם האחים האחרים כך. יכול להיות שזה בעצם ההסבר למה שקורה. בדיוק כמו שהוא חשש מלכתחילה שיהיה.

הוא יעביר במוצאי שבת מסר ברור, לכולם. הוא יגיד לחזקי שיעדכן כל אחד מהאחים ששיר עומדת לעבור למשפחה קלט זרה כבר למחרת. הוא יאמר לו להבהיר לכולם את מה שעירית אמרה, על הסיכון המוגבר להיווצרות הפרעה פוסט טראומתית בגלל חוסר יציבות.

הוא יסביר בצורה ברורה שהוא ודיני לא מתכוונים להחזיק את שיר אצלם, ושאם אף אחד לא יתנדב לגדל אותה, היא תעבור בסופו של דבר למשפחת אומנה, שאין לדעת מה יקרה אצלה.

זה מה שהוא יגיד.