פרק 102: האמת לא באמצע

"יותר חשוב שיצאנו עכשיו, יחיאל." אמרה לו דיני. "גם אם לא ממש הולך לנו, עדיף כך מאשר שלא נדבר בכלל. אני כבר משתגעת מהכל. אי אפשר שגם לא יהיה לנו זמן להחליף מילה, לפחות שאני אוכל לשתף אותך."

מה נותנת לה שיחה חצי צולעת כמו שהייתה להם עכשיו. הוא אולי לעולם לא יבין.

'אני שמחה שספרתי לך,' היא אמרה לו ביום ההוא, כשליווה אותה לתחנת האוטובוס לבני ברק. 'ואני מאד מעריכה את זה שאתה מבין.'

'אין שום בעיה.' הוא לא ממש מצא את המילים.

'לא מובן מאליו שאתה לוקח את זה ככה.' הוסיפה כלתו, 'וממש עזר לי לשתף אותך. תודה שאתה ככה מקשיב."

הפליא אותו שההקשבה שלו חשובה לו כל כך, והכנות הפשוטה שבה דיברה העלתה בו השתאות ונגעה לליבו. בבית הוריו לא הכיר שיח כזה.

"אני גם לא רוצה שלא נוכל לדבר על כל מה שקשור לשיר." אמרה דיני עכשיו. "הבנתי שאתה לא מסכים לקבל אותה לאומנה, ואני יודעת שזו זכותך למרות שזה מתסכל אותי. אז לפחות שאני אוכל לדבר איתך על כל מה שקשור לשיר בלי שנסתבך."

"בסדר גמור."

"אז זהו. ברור שגם עם הילדים קשה יותר עכשיו. גם כי לי יש פחות כוח, וגם כי כנראה, למרות מה שאנחנו מסבירים להם, הם בכל זאת מבולבלים מהכל."

"נכון."

"אבל אני לא חושבת שאם היינו לוקחים את שיר קבוע זה היה ככה. ואני לא אומרת לך בשביל לשכנע, כן? אני פשוט רוצה להגיד לך. כשלוקחים ילד בצורה קבועה, אז הילדים מתרגלים במשך הזמן והבית נכנס למסלול. ברור שיש הרבה אתגרים, אבל אפשר שגם שבעזרת השם תהיה יציבות. המצב הזמני שיש לנו עכשיו הוא הכי קשה. גם עם שיר מסובך לי. אני מרגישה שהיא ממש צריכה אותי, ואני לא יכולה לתת לה בלב שלם, כי אני יודעת שעוד רגע היא תצטרך להיפרד ממני."

הם הגיעו עד לרחוב רימון והסתובבו חזרה.

"האמת שבכל מקרה אני אמורה לשמור עם שיר קשר גם בהמשך, פתאום אני קולטת." משהו חדש היה בקולה של דיני. "כמו שעירית אמרה, שחזקי בכל מקרה יחזיק איתה קשר, ושאולי גם אני. כשילדים נמצאים באומנה הם שומרים קשר גם עם המשפחה הביולוגית שלהם. אז שיר לא אמורה ממש להתנתק ממני. אבל בכל זאת, ברור שבמידה מסוימת כמה שהיא יותר נקשרת אלי עכשיו, כך יהיה לה קשה יותר לעזוב."

"נכון." הוא ענה, שומר את ספקותיו לעצמו. אם שיר אכן תלך למשפחת אומנה זרה לא בטוח שדיני תוכל לשמור איתה על קשר רציף. מן הסתם ילדים שומרים על קשר כזה עם הורים שלא יכולים לגדל אותם, לא עם דודים. במקרה של שיר, חזקי הוא כמו תחליף להורה, אולי. לא דיני. חוץ מזה, גם דיני עצמה תאבד בוודאי במשך הזמן את העניין בקשר קרוב עם שיר.

"דיני, מה שאמרת עכשיו זו עוד סיבה לכך שכדאי ששיר באמת תעזוב מיד אחרי שבת, עדיף כך גם בשבילה."

"אני לא בטוחה בכלל."

"בעצמך אמרת."

"אמרתי שיהיה לה קשה לעזוב אם היא תהיה קשורה אלי עוד יותר, זה לא אומר שיהיה לה יותר טוב להתגלגל בין משפחות זרות. אבל יחיאל. בוא לא נכנס לזה. אין לי כוח להסביר לך כמה נורא יהיה בשבילה לעזוב, אם אתה ממילא נעול על ההחלטה שלך."

אשתו נשמעה ממורמרת. הוא נאנח בשקט.

זאת הייתה טעות, מההתחלה. הוא היה צריך לסרב לשמש כמשפחת קלט מיד כשבקשו מהם. היה צריך לעמוד על כך כבר מן ההתחלה, לדרוש שחמיו וחמותו יספרו לאחד האחים של דיני על האסון, כדי שאותו אח ייקח על עצמו את הפרויקט.

אבל הוא לא יכול היה להקשיח את עצמו מול הוריה של אשתו, כשהם שבורים ומרוסקים, לפני הלוויה של ביתם. לא היה אנושי לעשות את זה אז.

הוא חייב לפחות עכשיו להיות חזק עכשיו עם ההחלטה שלו, למרות התסכול של דיני. גם בשבילה עדיף כך לטווח הרחוק.

"בקשר למה שאמרת, על ישראל ויוכבד, שמישהו יקבל את שיר במקומם עד אחרי הלידה, אני חושב שהכי הגיוני לשאול על כך את חזקי וציפי." הוא הציע. "יכול מאד להיות שהם יסכימו לקבל את שיר רק לכמה חודשים, עד שישראל ויוכבד יוכלו לקחת אותה."

"רעיון טוב." נשמע שדיני מתמלאת בתקווה. "אבל לא בטוח שמבחינת הרווחה יהיה אפשר, עירית אמרה לי שהשהות אצל משפחת קלט מוגבלת בדרך כלל לשלושה חודשים לכל היותר, וגם חוץ מהכללים, נראה לי שיהיה מבלבל מדי בשביל שיר להיטלטל כך."

"היא בכל מקרה תצטרך לשהות אצל עוד משפחה לפני שתגיעה לאומנה קבועה, עדיף שלפחות זה יהיה אצל חזקי וציפי."

"אותם יהיה לה קשה יותר לעזוב."

"בכל מקרה צריך קודם כל לשאול אותם אם זה בא בחשבון."

"אז אני אתקשר לחזקי."

"לא עדיף לך שאני אדבר איתו?"

"אולי באמת. לא יודעת, בכל מקרה אני צריכה ורוצה לדבר איתו." היא נאנחה בקול. "היום הוא שוב אמר שאם אבא לא היה מתלונן בסמינר על חנה, טובה לא הייתה מתגלגלת לרחוב. נשמע לך הגיוני?"

"באמת מוזר." יחיאל ענה אוטומטית, שוקל במקביל את נכונות המילים שאמר כדי להרגיע.

נניח שחמיו לא היה מתלונן בסמינר, ואמא של חנה לא הייתה נפגעת, ולא דורשת מטובה לעזוב.

ואז, מה היה קורה?

טובה הרי לא הייתה נשארת לנצח בביתה של חנה.

הוא אמר את זה לדיני.

"אתה צודק." היא ענתה, מעודדת. "חזקי אומר שהיה לטובה רע בבית, אז מה ההגיון שכמה ימים בבית של חברה היו פותרים הכל? אני לא מאמינה שאמא של חנה הייתה מסכימה שהיא תישאר אצלם יותר משבוע – שבועיים, לכל היותר."

"הגיוני."

"לפעמים כשחזקי מדבר אני לא יכולה להאמין שהוא באמת אח שלי שגדל איתי בבית, כששומעים אותו אפשר לחשוב שטובה הייתה בחורה אומללה שאף אחד לא הסכים לעזור לה. הוא אמור לדעת שזה לא מה שהיה."

"אמרתי לך, זה בגלל שהוא הרגיש חזק את הצד של טובה כמה שנים."

"זה עוד לא מסביר את הכל."

ברור שזה לא מסביר את הכל, וברור שעדיף שדיני תניח לכל זה, הם הרי לא יכולים לשנות את העבר.

"הרבה פעמים האמת באמצע." הוא אמר.

"אצלנו האמת לא באמצע." טנדר הגיח מהרחוב הסמוך. דיני עלתה עם העגלה על המדרכה. "ההורים שלי עשו כל מה שהם יכלו. אבל – טוב, אני לא יודעת. אני חייבת לדבר שוב עם חזקי, וגם עם מוטי. אבל אי אפשר שנדבר עכשיו על מה שהיה, כששיר כאן, וכשאנחנו אפילו עדיין לא יודעים לאן היא יכולה ללכת ביום ראשון."