על השתיקה

בית שקט. וילונות ארוכים. התריסים מוגפים. ביניהם חודר מעט אור של בוקר.

אסתר מחכה לנו, אישה מרשימה בת קרוב למאה! לידה המטפלת, כולה חיוך. בנה של אסתר, גבוה ותופס נוכחות, מכניס אותנו פנימה. מציג אותנו בפני האם. מציע כיבוד. אחר כך חובש את כובעו ונרכן אליה.

’’אני הולך עכשיו, אמא’’. מנענע בראשו לשלום. יוצא.

בשיחה הטלפונית המקדימה לראיון, אמר לי שלא יישאר איתנו בשעת העדות.  ’’אמא צריכה את השטח פנוי,’’ הסביר לי. ’’היא לא פתוחה איתנו, הילדים. מעולם לא דיברה על השואה… לא סיפרה… רק עם הנכדים,  התחילה קצת… לכן חשבתי לנסות, שאולי כדאי שתבואו אתם לראיון. איתכם, אולי היא תדבר… אבל אני, אני אלך. שלא אפריע לה. שתוכל להיפתח…’’

הוא כל כך רצה שהראיון יצא לפועל. ברגישות תיווך מול אמו ומולנו. דאג שיהיה בסדר. שיהיו כל התנאים, שאמא תרגיש נוח. עכשיו, השאיר את המקום פנוי מנוכחותו. שלא יכביד, שלא יפריע. שאמא תוכל, לראשונה בחייה, לדבר באמת. לספר סיפור שלם.

אסתר, לא הייתה  מן הדברנים.

בקול מדוד,  בלי צבע, ללא קולות או ברקים, מעבירה סיפור חיים סוער ודרמטי. משהו בסיפורה, באופן דיבורה, הפך את השקט מסביב לנוכחות נוספת בחדר. כאילו צעק השקט את עצם היותו. הוא לא היה רקע לסיפור; הוא לקח בו חלק דומיננטי.

במיקום הגאוגרפי, סיפורה התרחש על אדמת פולין המזרחית. המשמעות היא שכנערה, חוותה אסתר את כל האימה שבחיים באזור בו התרחש רצח ישיר- אימת בורות הירי- פעם ועוד פעם. היא חוותה את הפשיטה על הרחוב שלה. ובריחה. ומסתור, ותפיסה, ואובדן משפחה מדרגה ראשונה.  הכל סיפרה במילים קצובות. בקולה השקט.  רק במבט היה לה כל כך הרבה עומק, שטון הדיבור לא הסגיר כלל.

פעמיים הגענו, עדי הצלמת ואני.

פעמיים ישבנו בסלון המואפל והקשבנו לקולה השקט, החרישי אפילו, לטון הרגוע כאילו בו סיפרה על בית גדול, הורים שאהבה. ומוות ואימת פתאום ואובדן. ומה עשתה אחר כך, כשאיש לא נשאר עבורה. ועל הבית היפה שהקימה כאן בארץ. ילדים טובים. כולם הולכים בדרך שאבא שלה זיכרונו לברכה שאף ורצה—

חמש שנים עברו מאז הראיון ההוא, אני לא שכחתי אותה. ולא אשכח את משפט הפרידה שלה בסוף, בקולה השקט, המדוד:

"את יודעת… אף אחד, לא עניין אותו לשמוע מה עברנו… הילדים שלי, זה לא עניין אותם… אף פעם לא שאלו—  לא רצו לדעת—-

—-!!!!!!!!

…ואמרנו שלום. עדי, ציוד הצילום שלה מקופל יפה, ואני. יצאנו מן הבית.

 ולא סיפרתי לאסתר על השיחה עם הבן. הבן שאמר שמעולם לא סיפרה לו דבר. הבן שהאמין שלא תדבר לצידו. אני לא הפרתי את מטען השקט שנכח בבית הזה עוד טרם לידתו ועד היום.

מסך השתיקה, זה משהו שרבים מבני הדור השני יודעים למשש. הוא קיים, הוא הולך שלוב זרוע עם הטראומה. ככל שחוויית הניצול תהא יותר בלתי מתקבלת על הדעת, הוא מעמיק יותר.

למה לא אמרתי לה שהבן רצה תמיד לשמוע? למה לא סיפרתי לבן, מה אמרה לי אמא שלו??

האמת , אני אינני יודעת.

אבל  השתיקה הזו, בת עשרות השנים, לא חסרה הבהרת-אגב מצדי כדי שתסתיים. היא כבדה מזה. עמוקה מזה.

אולי יבוא יום, וישבו  לראיין את בני הדור השני.

הם היו ילדים שגדלו לתוך החור השחור הזה של הריק, של האין, של חלל שנפער, ילדים שבלי לדעת פסיכולוגיה ופילוסופיה חיו את הכאב השותק הזה ופעמים רבות כל כך התאימו את עצמם אליו. ידעו איך ללכת בלי לראות את הבור הזה  ובלא  להתנגש בו, לא ליפול לתוכו לעולם, גם לא בטעות.

’’אני אלך’’, אמר לי הבן. ’’אמא לא יכולה לדבר כשאני לידה’’…

ואולי גם לו, עם משא השנים, לא היתה היכולת הנפשית להיות שם כאשר תדבר סוף סוף, היום;  אולי לא יכול היה גם מסיבותיו שלו להיות איתנו לאחר שנים של מרחק רגשי, של ’תעלת הגנה’ שהפרידה בינו לבינה, לאחר שנים של מסר שותק מצידה  של- "עצור… גבול לפניך"…?

בבית הזה נגעתי בקו התפר של הסוד.

 הסוד נשמר כדי להגן על הילדים.

 הסוד נשמר כדי להגן  על אבא ואמא, שבחרו להלך לצד הטראומה בלא לגעת בה ממש.

הסוד, הוא  נשאר על מקומו. השתיקה התקבעה. הם לא יכולים היו כבר לדבר עליו עם הילדים. פעמים רבות רק הדור השלישי שנכנס למעגל, הצליח בתהליך הדרגתי למוסס את המחסום. הנכדים הגיעו מדור אחר, ישיר יותר, גם מקבל יותר; הם העזו יותר לשאול, הם חששו מן הסיטואציה פחות. מרחק השנים עשה גם הוא את שלו; הטאבו,  לא היה כבר הרמטי כל כך. 

 ואולי הביא השינוי גם עלבון שקט. אמא מדברת עם הילד שלי, אבל לי, היא לא מספרת.

מאיפה תדע היא, מה שאל הוא  בליבו על סיפור חייה כל השנים.

’’הבן שלי, אף פעם לא שאל’’….היא אמרה לי. הוא רצה כל כך להקל. לא לצער אותה.  אבל הוא לא חשב שאולי, פעם אחת, היתה רוצה לשמוע ממנו שהוא רוצה לדעת, גם אם הרחיקה אותו מן הנושא, גם אם חינכה אותו לדעת בכל מאודו שלמקום הזה, לעולם, אסור לו, לילד טוב, להיכנס…

אבל הבן הזה אירגן לה ראיון מצולם עם יד ושם, אצלה בבית. והיא הסכימה, בשתיקה;  ומבלי לדבר עמו  ישירות, בחרה להתיישב מול המצלמה, ולספר.

ולילדים האלה, בני הדור השני, האוהבים בשתיקה, חיכתה עדות מצולמת. היא כוונה אליהם.  היא סופרה בשבילם.  היא נשלחה אליהם באהבה, מאמא.

ואחרי המילים – נעים להכיר : )

במסגרת תפקידי כמראיינת, אני מגיעה בליווי צלמת לביתם של ניצולי שואה,

אני מירי קרון, מראיינת ניצולי שואה, מדריכת קבוצות במוזיאון מטעם יד ושם, ומרצה לקהל הרחב.

שם אנו יושבים לגביית עדות מצולמת.

העדות איננה סיפור בחלל ריק, היא סיפור שמכוון אל המראיין – השומע.

מטרת הריאיון היא לתעד, כל עוד ניתן, את סיפורם האישי מכלי ראשון.

בסיום העדות אנו משאירים עותק מצולם עבור המרואיין ובני משפחתו. 

עבורי באופן האישי, זמן העדות הוא מפגש – ביני, כדור שלישי לניצולי שואה, ובין ניצולים בני הדור הראשון, ולעיתים עם ילדיהם, בני הדור השני.

מי שמכיר, יודע. המגע הזה מוציא לאור, בנוסף לקורות חייהם בתקופת השואה, סיפור אנושי גדול ונוגע.

ועל מה שקורה במפגש  בינינו, אני אספר עוד בטורים הבאים.

ואם יש בסביבתם מי שעוד יכול לספר… צרו קשר לתיאום מסירת עדות:

026443888

[email protected]